א. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְנִמְצָא הַדָּבָר שֶׁקֶר – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" (דברים כב,יח), וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִ"לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט,טז). וְנוֹתֵן לְאָבִיהָ מִשְׁקַל מֵאָה סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק. וְאִם הָיְתָה יְתוֹמָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
א. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וכו'. הטוען שלא מצא בתולים לאשתו, ושזינתה בהיותה מאורסת לו, ונמצא ששיקר (לאופן הטענה ראה לקמן ה"ו). וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִלֹּא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. האיסור שמחמתו הוא לוקה, כלול בלאו זה, האוסר דיבורי רכילות ולשון הרע (ראה הלכות דעות ז,א-ב). מִשְׁקַל מֵאָה סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק. ראה לעיל ביאור א,א.
ב. וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה אוֹ עַל הַבּוֹגֶרֶת – פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוּת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עַל הַנַּעֲרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה" (דברים כב,טו, ושם: הַנַּעֲרָ) – "נַעֲרָה" מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב.
ב. עַל הַנַּעֲרָה. משהביאה שתי שערות אחרי גיל שתים עשרה, ונקראת נערה עד שחולפים שישה חודשים מזמן זה (הלכות אישות ב,א-ב). נַעֲרָה מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב. בכל התורה מופיעה מילת 'נערה' בכתיב חסר – "נַעֲרָ", לרבות את הקטנה, ורק בפרשת מוציא שם רע מופיעה פעם אחת בכתיב מלא, והיינו נערה בלבד. אמנם לפנינו במקרא מופיעה המילה בכתיב מלא בפסוק אחר בפרשה: "ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב,יט, וראה כס"מ).
ג. אֵין דָּנִין דִּין זֶה אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת וּבְבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִין מוֹצִיא שֵׁם רַע דִּינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם נִמְצָא הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר – הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת. אֲבָל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה – דָּנִין בָּהֶן בְּכָל זְמַן בִּשְׁלֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין.
ג. אֵין דָּנִין דִּין זֶה אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן שבית המקדש קיים (הלכות סנהדרין יד,יא). וּבְבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. המורשים לדון דיני נפשות (שם ה,ג). שֶׁאִם נִמְצָא הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר וכו'. שאם יתברר שטענות הבעל אמתיות, וזינתה תחתיו, חייבת מיתה. אֲבָל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה. שיש בהם רק דיני ממונות. בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. ה,ח.
ד. וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחְתָּיו לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב,יט) – אֲפִלּוּ עִוֶּרֶת, אֲפִלּוּ מֻכַּת שְׁחִין. וְאִם גֵּרְשָׁהּ – עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם), וְכוֹפִין אוֹתוֹ וּמַחֲזִיר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בָּאוֹנֵס. וְאִם קָדַם אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ, אוֹ שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה – לוֹקֶה עַל גֵּרוּשֶׁיהָ.
ד. שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחְתָּיו לְעוֹלָם. שלא יגרשנה ברצונו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בָּאוֹנֵס. לעיל א,ז. לוֹקֶה עַל גֵּרוּשֶׁיהָ. שכבר אינו יכול להחזירה ולתקן את הלאו.
ה. נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה, אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אֲסוּרָה עָלָיו מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָּה בְּגֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב,יט) – אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ. וְלָמָּה לֹא יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע בֵּין בְּאוֹנֵס, וְיִשָּׂא זוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ? שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב, וְנִמְצָא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה קַיָּמִין.
ה. וְלָמָּה לֹא יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה. כך הדין בקיום מצוות עשה, שצריך לעשותן אף אם עומד כנגדן איסור לא תעשה (ראה הלכות מילה א,ט, הלכות נזירות ז,טו). שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּרְצֶה וכו'. שמצוות עשה דוחה את מצוות לא תעשה, רק במקרה שאי אפשר לקיים את שתיהן, ואז עדיפה מצוות העשה (הלכות ציצית ג,ו). אך כאן הגירושין יכולים להיות מותרים, אם האישה רוצה להתגרש, ונמצא שאפשר שיתקיימו שתיהן – ואין עשה דוחה לא תעשה.
ו. כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע? הוּא שֶׁיָּבֹא אֶל בֵּית דִּין וְיֹאמַר: 'נַעֲרָה זוֹ בָּעַלְתִּי אוֹתָהּ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים, וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי עַל הַדָּבָר נוֹדַע לִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיהָ, וְאֵלּוּ הֵם עֵדַי שֶׁזִּנְּתָה בִּפְנֵיהֶם'. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים וְחוֹקְרִין עֵדוּתָן: אִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת – נִסְקֶלֶת; וְאִם הֵבִיא הָאָב עֵדִים וְהֵזִימוּ הָעֵדִים שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל וְנִמְצְאוּ שֶׁהֵעִידוּ שֶׁקֶר – יִסָּקְלוּ, וְיִלְקֶה הוּא וְיִתֵּן מֵאָה סֶלַע.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי" (דברים כב,יז) – אֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁיָּזִימוּ עֵדֵי הַבַּעַל. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וְהֵזִים עֵדֵי הָאָב – הֲרֵי הַנַּעֲרָה וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (שם כב,כ). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ עֵדִים, וְזוֹמְמִין, וְזוֹמְמֵי זוֹמְמִין.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי" (דברים כב,יז) – אֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁיָּזִימוּ עֵדֵי הַבַּעַל. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וְהֵזִים עֵדֵי הָאָב – הֲרֵי הַנַּעֲרָה וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (שם כב,כ). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ יֵשׁ בָּהּ עֵדִים, וְזוֹמְמִין, וְזוֹמְמֵי זוֹמְמִין.
ו. וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי עַל הַדָּבָר וכו'. בדקתי את העניין וגיליתי שזינתה. שאין העדר הבתולים סיבה לענישה, אלא מעורר חשד בלבד (וראה לקמן הי"ב). אִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת נִסְקֶלֶת. כדין נערה מאורסה שזינתה (הלכות איסורי ביאה ג,ד). וְאִם הֵבִיא הָאָב עֵדִים וְהֵזִימוּ הָעֵדִים שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל. שהוכיחו עדי האב שעדי הבעל משקרים, שכן היו אתם בזמן האירוע במקום אחר (להגדרת עדים זוממים ראה הלכות עדות יח,א-ב). יִסָּקְלוּ. עדי הבעל. שעדים זוממים נענשים באותו העונש שרצו לגרום בעדותם (שם).
וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי. אלו דברי האב כנגד טענת הבעל "לא מצאתי לבתך בתולים". וההוכחה שבתו הייתה בתולה והבעל משקר, היא בכך שמביא עדים שמזימים את עדי הבעל (וראה לקמן הי"ב). חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וכו'. עדי הבעל השניים הוכיחו שעדי האב היו עדי שקר, ונמצא שהעדים הראשונים דוברי אמת. וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין. וכן משלמים את הקנס לבעל (הלכות עדות כא,י). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש המקראות. ואילו מפשט הכתובים היה נראה שהדיון הוא על מציאת הבתולים (וראה עוד לקמן הי"ב).
וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי. אלו דברי האב כנגד טענת הבעל "לא מצאתי לבתך בתולים". וההוכחה שבתו הייתה בתולה והבעל משקר, היא בכך שמביא עדים שמזימים את עדי הבעל (וראה לקמן הי"ב). חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים וכו'. עדי הבעל השניים הוכיחו שעדי האב היו עדי שקר, ונמצא שהעדים הראשונים דוברי אמת. וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין. וכן משלמים את הקנס לבעל (הלכות עדות כא,י). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש המקראות. ואילו מפשט הכתובים היה נראה שהדיון הוא על מציאת הבתולים (וראה עוד לקמן הי"ב).
ז. הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וְהִיא בּוֹגֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנָּת תַּחְתָּיו כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַקְּנָס. וְאִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת – הֲרֵי זוֹ תִּסָּקֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת, הוֹאִיל וּבְעֵת שֶׁזִּנְּתָה נַעֲרָה הָיְתָה.
ז. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַקְּנָס. שאין דין מוציא שם רע אלא בנערה (לעיל ה"ב). תִּסָּקֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת. אף על פי שהבוגרת שזינתה מיתתה בחנק (הלכות איסורי ביאה ג,ד, י).
ח. כָּל נַעֲרָה שֶׁאֵין לָהּ קְנָס אִם נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה, כָּךְ הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְכֵן הַנָּכְרִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֲפִלּוּ הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה – הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (דברים כב,יט) – עַד שֶׁתִּהְיֶה הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה.
ח. כָּל נַעֲרָה שֶׁאֵין לָהּ קְנָס. ראה לעיל א,ט-י. הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. שהתעברה אמה בעודה גויה, וילדה אותה לאחר שהתגיירה.
ט. קִדֵּשׁ נַעֲרָה וְגֵרְשָׁהּ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בַּקִּדּוּשִׁים הָרִאשׁוֹנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן אִם הָיְתָה יְבִמְתּוֹ שֶׁכְּנָסָהּ וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת קִדּוּשֵׁי אָחִיו, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוּת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְכָל הַפָּטוּר – אִם רָצָה לְגָרֵשׁ, יְגָרֵשׁ.
ט. יְבִמְתּוֹ שֶׁכְּנָסָהּ. שנשא את אשת אחיו שמת ואין לו בנים.
י. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּבְעֹל אוֹתָהּ כְּדַרְכָּהּ וְיוֹצִיא שֵׁם רַע כְּדַרְכָּהּ. בְּעָלָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה' – פָּטוּר, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
י. שֶׁיִּבְעֹל אוֹתָהּ. הבעל. וְיוֹצִיא שֵׁם רַע כְּדַרְכָּהּ. שיטען שזינתה בבעילה רגילה. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
יא. וְכֵן אִם אָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה' וְלֹא אָמַר 'שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי', אוֹ שֶׁאָמַר: 'זִנְּתָה תַּחְתַּי' וְלֹא הֵבִיא עֵדִים, אֶלָּא בָּאוּ מֵאֵילֵיהֶן – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים נֶהֱרָגִים אִם הוּזְמוּ.
יא. שֶׁהָעֵדִים נֶהֱרָגִים אִם הוּזְמוּ. שהרי אם לא הוזמו הייתה האישה נהרגת, על שזינתה בזמן היותה מאורסת.
יב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה" (דברים כב,יז) – לְשׁוֹן כָּבוֹד, שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּסִתְרֵי הַדָּבָר. וְכֵן זֶה שֶׁיֹּאמַר הָאָב: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי" (שם) – הֵם זוֹמְמֵי עֵדֵי הַבַּעַל. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" (שם כב,כ) תֵּהָרֵג – כְּשֶׁזִּנָּת אַחַר הָאֵרוּסִין בְּעֵדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (שם כב,כא). אֲבָל קֹדֶם הָאֵרוּסִין – כְּבָר דָּנָה תּוֹרָה בָּהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם, וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי מָמוֹן בִּלְבַד, בֵּין פִּתָּה בֵּין אָנַס.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
יב. לְשׁוֹן כָּבוֹד שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּסִתְרֵי הַדָּבָר. לשון נקייה, שמשמעותה בירור וחשיפת הדברים שבצנעה, ולא עיסוק בממצאי הבתולים. שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם. שאין העדר הבתולים עילה לענישה (כדלעיל ה"ו). וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי מָמוֹן בִּלְבַד. כמפורט בשני הפרקים הראשונים.