פרק ג', הלכות עבודה זרה, ספר המדע
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן – חַיָּב כָּרֵת. וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה – נִסְקָל. וְאִם עָבַד בִּשְׁגָגָה – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.
א. בִּרְצוֹנוֹ. לא באונס. בְּזָדוֹן. לא בשוגג. וְהַתְרָאָה. אזהרת העדים לעושה העברה על חומרת חטאו ועל עונשו. חַטָּאת קְבוּעָה. קרבן הבא תמיד מן הבהמה, בניגוד לקרבן 'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד).
ב. עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה קָבְעוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לְכָל צֶלֶם וָצֶלֶם וּלְכָל צוּרָה וְצוּרָה, וַעֲבוֹדַת זֶה אֵינָהּ כַּעֲבוֹדַת זֶה, כְּגוֹן פְּעוֹר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּפְעֹר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ, וּמַרְקוּלִיס שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּזְרֹק לוֹ אֲבָנִים אוֹ יְסַלֵּק מִלְּפָנָיו אֲבָנִים. וְהַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ תִּקְּנוּ לִשְׁאָר צְלָמִים.
לְפִיכָךְ, הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְמַרְקוּלִיס אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִפְעוֹר – פָּטוּר, עַד שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב,ל). וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁאֵין סוֹקְלִין עוֹבֵד עֲבוֹדָה זוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ. ג וְאַזְהָרָה שֶׁל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הוּא שֶׁכָּתוּב: "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ,ד, כג,כד, דברים ה,ח).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מִמִּשְׁתַּחֲוֶה וְזוֹבֵחַ וּמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. אֲבָל הָעוֹבֵד בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּסֵּךְ לִפְעוֹר אוֹ שֶׁזָּבַח לְמַרְקוּלִיס – חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיי לְבַדּוֹ" (שמות כב,יט).
זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדוֹת הָיְתָה, וְלָמָּה יָצָאת? לוֹמַר לְךָ: מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם – וְחַיָּב הַזּוֹבֵחַ לְאֵל אַחֵר סְקִילָה עָלֶיהָ, בֵּין הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּזְבִיחָה אוֹ אֵינָהּ בִּזְבִיחָה; אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לַשֵּׁם, אִם עָבַד בָּהּ לְאֵל אַחֵר, בֵּין שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּכָךְ – חַיָּב עָלֶיהָ.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד,יד) – לְחַיֵּב עַל הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין לְמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא.
ב. פְּעוֹר. עבודה זרה של מואב. שֶׁיִּפְעֹר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ. שפותח כלפיו את אחוריו ועושה עליו את צרכיו. וּמַרְקוּלִיס. צורת עבודה זרה שהייתה מצויה בצמתי הדרכים כהגנה להולכי דרכים. יְסַלֵּק מִלְּפָנָיו אֲבָנִים. על מנת שיוכלו אחרים לזרוק.
צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת. למרות האיסור ללמוד את דרכי העבודה זרה (ראה לעיל ב,ב).
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שאינו חייב אלא כשעובדה בדרך עבודתה. יָחֳרָם. ייהרג.
זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדוֹת הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת. שבאופן כללי נאמר על כל העובד עבודה זרה שעונשו מיתה, ומדוע יצאה זביחה מן הכלל להזכיר את עונשה בפסוק נפרד: "זבח לאלהים יחרם". שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם. בעבודת הקרבנות בבית המקדש.
לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה. לאיסור השתחוויה יש כתוב נוסף כדי ללמד שגם עליה חייבים אף כשאין דרך עבודתה בכך. וְהוּא הַדִּין לְמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. ששייכות לעבודת הקרבנות שבמקדש, ונלמדות מזביחה. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא. זריקת דם וניסוך יין דינם שווה.
ד. סָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לָהּ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם – חַיָּב. שָׁחַט לָהּ חָגָב – פָּטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵבֶר – פָּטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ.
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל: שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ – חַיָּב, וְנֶאֱסֶרֶת; זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ – חַיָּב, וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם, שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹת שֶׁהוּא, וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר.
הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה בֶּאֱלוֹהַּ – חַיָּב סְקִילָה. אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ: 'אֵלִי אַתָּה', וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּר זֶה – חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, וְאָמַר: 'אֵין זֶה אֵלִי' – אֵין חֲזִירָתוֹ כְּלוּם, אֶלָּא נִסְקָל.
ד. סָפַת. זרק צואה לתוך פיה או עליה. עָבִיט. כלי המיוחד לשתן. חַיָּב. שדומים לזריקה ולניסוך. שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר. שאין שחיטת חגב נחשבת כזביחה כלל. שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵבֶר פָּטוּר. שאין שחיטתה נחשבת כזביחה האסורה משום שאין דרכם של הגויים להקריב כזו בהמה לעבודה זרה (לקמן ט,ו).
שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב. מכיוון שדרך עבודתה במקל. וְנֶאֱסֶרֶת. המקל נאסר בדומה לבהמה ששחטוה לשם עבודה זרה (ראה לקמן ח,א). שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹת שֶׁהוּא. ולכן הזריקה אינה נחשבת כעשיית מעשה במקל (ראה שם).
ד. שחט לה חגב פטור אלא אם כן היתה דרך עבודה בכך. אמר אברהם: אין הדעת מקבלת כל זה. וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים. אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין תולדות להם בעבודה זרה, ומי שפטר במחוסרת אבר גם כן סבירא ליה כחכמים. אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא
להו כר' יהודה וכתנא דספת. וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה שלפנים המשתברים חייב ואפילו שלא כדרכה. וכשאמר רב יהודה "עבודה זרה שעובדין אותה במקל" (בבלי עבודה זרה נ,ב), לא שיהא עבודתה לא בשבירתה ולא בזריקה אלא בענין אחר. ורבותא קאמר דאף על גב דעבודתה במקל, זרק מקל לפניה פטור, הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה
משתברת.
ד. שו"ע יו"ד קלט, ג-ד. שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ וכו'. והשו"ע פסק, כדעת הראב"ד, שאף כשאין דרך עבודתה בכך, חייב.
עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל וכו'. השו"ע הסביר שמדובר בעבודה זרה שדרך עבודתה בקשקוש מקל. ואף על פי כן אם שבר לפניה חייב מכיוון שנחשב כעין זביחה. אבל אם אין דרך עבודתה במקל כלל, אינו חייב אף אם שבר את המקל לפניה. והאחרונים כתבו שאף במקרה זה חייב (ש"ך). זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. והשו"ע כתב שאינו חייב ואינו נאסר אלא אם כן דרך עבודתה בזריקת מקל.
הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה. שכבר נעשה עבודה זרה. אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה. שטרם נעשתה עבודה זרה. חַיָּב. שבכך עשאה עבודה זרה (ראה לקמן ח,ג). וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. ראה לעיל ב,ט.
ה. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדַרְכָּהּ, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן – חַיָּב. כֵּיצַד? הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ אוֹ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ, הוֹאִיל וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ – חַיָּב, וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
ה. דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. שהתכוון לבזותה. עַל שִׁגְגָתוֹ. משום שחשב שהדבר מותר.
ו. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַהֲבָה, כְּגוֹן שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה זוֹ מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ שֶׁהָיְתָה נָאָה בְּיוֹתֵר, אוֹ שֶׁעֲבָדָהּ מִיִּרְאָתוֹ לָהּ שֶׁמָּא תָּרֵעַ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁהֵם מְדַמִּין עוֹבְדֶיהָ שֶׁהִיא מְטִיבָה וּמְרֵעָה: אִם קִבְּלָהּ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ – חַיָּב סְקִילָה; וְאִם עֲבָדָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה – פָּטוּר.
הַמְגַפֵּף עֲבוֹדָה זָרָה וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ, וְהַמְכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ לְפָנֶיהָ, וְהַמַּרְחִיץ לָהּ וְהַסָּךְ, וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵי כָּבוֹד הָאֵלּוּ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ,ד, כג,כד, דברים ה,ח), וּדְבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל עֲבוֹדָה הֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְעָשָׂהוּ לְעָבְדָהּ – חַיָּב.
ו. שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה. התעורר בו רצון לעובדה. מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ. אופן עשיית הפסל. מְדַמִּין. חושבים בטעותם. בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת. ראה לעיל ה"ב.
הַמְגַפֵּף. מחבק. וְהַמְכַבֵּד. מנקה. וְהַמַּרְבִּיץ. מזלף מים על האבק שלא יעלה. וְהַסָּךְ. מושח בשמן וכדומה. עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָעָבְדֵם. שאף שאין עבודתה בכך, יש איסור לכבדה בעבודות אלו. אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. אלא נכללות בלאו הכללי 'לא תעבדם', ומשום כך אין לוקים עליהם כדין 'לאו שבכללות' (ראה הלכות סנהדרין יח,ג).
ו. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מעבודות מאהבה פטור. אמר אברהם: דומה שהוא השמיט מכאן 'מיראה', ובגמרא הולכין יחד 'מאהבה ומיראה'. ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא מאהבת עבודת זרה ולא מיראתה.
אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ אֵלִי אַתָּה. נחלקו האחרונים אם נסקל רק כאשר הגביה את הלבנה, וכשלא הגביהה פטור (מעשה רוקח, מקראי קודש, ר"י קאפח) או שמא בקבלתה לאלוה באמירה בלבד, אף ללא הגבהתה, נסקל (לח"מ, כנה"ג).
ו. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַהֲבָה וכו'. ראשונים רבים (ראב"ד, מאירי, ריב"ש) פירשו שעבודה מאהבה היא שעובד עבודה זרה מאהבת אדם מסוים כדי לרצותו וכדומה, ועבודה מיראה היא שירא שאדם מסוים יזיק לו אם לא יעבוד לה, ולדעתם העובד מאהבה או מיראה לפי פירוש הרמב"ם, חייב אף אם לא קיבלה עליו לאלוה (ראה כס"מ).
ז. יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה – לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ – לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ, אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. ח פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה – לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה.
ז. יָשֹׁחַ. יתכופף.
ז-ח. שו"ע יו"ד קנ,ב-ג. אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל. ויכול להתכופף כשאחוריו או צד גופו כלפי העבודה זרה, וליטלם (שו"ע). ויש אומרים שעליו לשבת וליטלם (כנה"ג). לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה. כתב הרמ"א שדברים אלו, האסורים משום מראית העין, אין האדם מחויב ליהרג עליהם, ואם ישנה סכנת מוות בדבר, מותר לעשותם (וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ה,א-ב). בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. באחרונים התפרש דין זה שמדובר במזרקות שנמצאות לפני עבודה זרה ומוציאות לפניה מים. וכתבו שכשאינן לפני עבודה זרה אלא נעשו לנוי בלבד מותר, אך טוב להחמיר אף במקרה זה (ט"ז וש"ך). מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה. כתב הרמ"א שאסור להשתחוות או להסיר את הכובע לפני שרים או כהני דת שיש צורת עבודה זרה בבגדיהם או בידם, משום שנראה כמשתחווה לעבודה זרה. אך אם עושה באופן שאינו נראה שעושה לכבודם, כגון שקם קודם בואם, או שהתפזרו מעותיו והתכופף לאספם, מותר. ויש מתירים בכל אופן, משום שידוע שהדבר נעשה לכבוד השר ולא לעבודה זרה, וטוב להחמיר כסברא ראשונה.
ח. פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. עבודה זרה העשויה כפרצוף שיוצא ממנו מים.
ט. הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה לְעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ,ג). וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתָהּ לְגוֹי – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויקרא יט,ד). לְפִיכָךְ, הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם.
ט. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ. אלא על ידי אומן שעשאה לו. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ. מכאן נלמד איסור על עשיית פסל לעצמו אף אם אינו יוצר אותו בידיו. לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מכאן נלמד שעצם עשיית פסל אסורה אף אם אינו עושה אותה לעצמו. לוֹקֶה שְׁתַּיִם. משום 'לא תעשה לך' ומשום 'לא תעשו לכם'.
ט. העושה עבודה זרה לעצמו אף על פי שלא עשאה בידו אף על פי שלא עבדה לוקה. אמר אברהם: קשיא לי אמאי לוקה, והכא לאו שבכללות הוא. מי לא אמרינן (בבלי סנהדרין סג,א) במגפף ומנשק אינו לוקה עליהם משום לאו שבכללות, שכלל עבודות הרבה בכלל "לא תעבדם", והכא נמי כל התמונות בלאו אחד. ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו' דלא לקי עליהו, ובתוספת מכות (ה,ז) דקא חשיב הלוקין קא חשיב הסך והמקנח והמגרד, אלמא לקי. והקושיא הראשונה אפשר לתרצה דשאני עבודה כיון דאיכא עבודת פנים דפליגו בה משאר עבודות לעונש דילפינן להו דכתיב "זובח לאלהים יחרם", וכלהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור ב"לא תעבדם" הוי לאו שבכללות. אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעבודה זרה אחת היא.
ט. אֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתָהּ לְגוֹי לוֹקֶה. טור יו"ד קמא.
י. אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹאי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי
זָהָב" (שמות כ,יט), כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב שֶׁהֵן לְנֹיִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶם הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵן לַעֲבוֹדָה. וְאֵין אָסוּר לָצוּר לְנֹיִי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד.
לְפִיכָךְ אֵין צָרִין לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם, וְהוּא שֶׁתְּהֵא הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת, כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבִּטְרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם צָר – לוֹקֶה. אֲבָל אִם הָיְתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין, כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וְהַטַּבְלָיוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת.
י. הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבִּטְרַקְלִין. היכלות מפוארים שנוהגים לצור בקירותיהם בסיד או לפסל בכותל צורות בולטות. מֻשְׁקַעַת. שוקעת כלפי פנים. סַמָּנִין. צבעים. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שהרי אינן בולטות. [הערה: המילה נואי מנוקדת על ידי הרמב"ם: נוֹאי.]
י. שו"ע יו"ד קמא,ד. אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹאי. וכן אם עשאם אחר בשבילו, אסור להשהותם אצלו (שו"ע). כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶם הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵן לַעֲבוֹדָה. והשו"ע כתב שמותר לעשות צורות אלו לצורך לימוד אף אם הן בולטות, ואף להשהותן בביתו. כמו כן לדעת הרמ"א צורות השייכות לרבים מותר להשהותן, ויש שהחמירו בכך (ש"ך; להרחבה בעניין איסורים אלו הלכה למעשה ראה הרחבות: 'איסור עשיית צורות', עמ' 776). אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. ויש אומרים שרק צורת אדם שלמה אסור, אך אם צר ראש בלא גוף או גוף בלא ראש, מותר לעשות צורה זו ואף להשהותה בבית (שו"ע סעיף ז), והאחרונים כתבו שטוב להחמיר בדבר (ש"ך וט"ז). עוד כתבו האחרונים שכשצר רק צד אחד מהצורה (פרופיל), כגון שלא עשה שתי עיניים וחוטם שלם אלא רק עין אחת וחצי חוטם, מותר (ש"ך).
וְהוּא שֶׁתְּהֵא הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. ויש אומרים שאין לצור צורת אדם גם אם היא שוקעת (ט"ז).
יא. טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם: אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת – אָסוּר לְהַנִּיחָהּ, וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ; וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת – מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ, וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּחְתָּם תֵּעָשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת.
וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (שמות כ,יט) – לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשִׁין הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם, וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ.
צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם, וְצוּרוֹת אִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מֻתָּר לָצוּר אוֹתָן, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת.
יא. חוֹתָם. חותמת. אָסוּר לְהַנִּיחָהּ. באצבעו, מחשש טעות שהיא לשם עבודה זרה. וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. משום שיוצרת צורה שקועה.
וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. שאין צורתם בולטת, אסור.
יא. שו"ע יו"ד קמא,ה. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ. ואף אם חתם הגוי בשבילו, אסור להשהות חתימה זו (רמ"א).
אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים וכו'. שו"ע יו"ד קמא,ד. וּמַלְאָכִים. וכן אסור לצור צורות הנמצאות במדור שכינה, כגון שור אדם אריה ונשר יחד, שהם ארבעה פנים שבמרכבה. ולדעת השו"ע דין מלאכים (ושאר צורות שבמדור שכינה) כדין אדם שאסור רק באופן בולט. וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. ויש שהקלו בציור בעזרת צבעים, שכן אין בו ממשות
(ט"ז).
צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וכו'. שו"ע יו"ד קמא,ו. צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת. נחלקו האחרונים אם מותר לצור צורות של הבהמות המופיעות במזלות, כגון אריה או שור (ש"ך). וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה. נחלקו הפוסקים לגבי עשיית צורת דרקון (ראה לקמן ז,ח): יש אומרים שאסור לעשותה ומותר להשהותה (רמ"א סעיף ג), ויש אומרים שמותר אף לעשותה, ויש שהתירו לעשותה רק כראש בלי גוף או גוף בלי ראש (ראה שו"ע סעיף ז וש"ך). מֻתָּר לָצוּר אוֹתָן. וכל שכן שמותר להשהותם (ש"ך), אך אין לצור צורות אלו בבית הכנסת משום שנראה כמשתחווה להם (ט"ז).
יא. וכן אסור לצור צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות שנאמר לא תעשון לא תעשו כדמות שמשי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח. אמר אברהם: דומה שהוא מחלק בין צורת אדם לצורת המשמשין במרום. צורת המשמשין אפילו הם שוים לא בולטים ולא שוקעים אסורין, וצורת אדם אם אינו בולט מותר. ולא ידעתי למה ומאין לו. ואם תאמר משום דקתני "חותמה בולט אסור להניחה" (בבלי עבודה זרה מג,ב), הא שוה בשוה מותר, אימא סיפא "חותמה שוקע מותר להניחה", הא שוה בשוה אסור. וסוף דבר לעשותה ישראל, בכל ענין אסור. ואם גוים עשו לו: בולט, אסור להניחה בידו ומותר שיחתום לו גוי. שוקע, מותר להניחה ואסור שיחתום לו גוי. ואחד צורת אדם וצורת משמשין שבמרום דינן שוה. וכן עיקר.

תקציר הפרק 

שבוע טוב
פרק ג בהלכות עבודה זרה

סוגי העבודה זרה

העבודות שחייבים עליהם סקילה אם עבד לעבודה זרה הן:
⛔ השתחוויה
⛔ שחיטה
⛔ הקטרה
⛔ ניסוך
כמו כן חייב על כל ע"ז בעבודתה המיוחדת לה (כגון שזרק אבן למרקוליס שזה דרכה של העבודה), וכן אם קבלה עליו באלוה.
המנשק ע"ז או מנקה אותה וכדומה עובר בלאו. העובד ע"ז מאהבה (שאהב את הצורה הזאת) או מיראה (שחשש שתרע לו) פטור.
אסור לעשות פסל לשם ע"ז אפילו בשביל הגוי, ואסור שגוי יעשה עבורו פסל לשום ע"ז. וכן אסור לעשות פסל בצורת אדם אפילו לשם נוי, כאשר הצורה בולטת. ולצייר חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים אסור אפילו על הלוח.

🗯🗯🗯
האחרונים דנו כיצד מותר לצייר ציורים של חמה ולבנה – יש שהתירו כאשר הציור הוא ללא צבע, או כאשר הצורה אינה שלמה. וכן יש שהתירו כאשר אין ממש דמיון לחמה ולבנה. עוד דנו לגבי ייצור וקניית בובות משחק בצורת אדם, ובעשיית דמות אריות על גבי ארון הקודש.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מדוע בית דין צריכים לדעת את דרכי העבודות הזרות?

א. כדי שידעו מה להשיב לאפיקורסים.
ב. כדי שיזהירו את העם מכל סוגי העבודה זרה.
ג. כדי שידעו עם עבד אותה בדרך עבודתה.
ד. כדי שיוכלו לחקור את העדים היטב.

[פרק ג', הלכה ב']

2. מהם העבודות שחייבים עליהם אע"פ שאינן דרך עבודתן?

א. משתחוה, זובח, מקטר, מנסך.
ב. משתחוה, זובח, מקטר, פוער.
ג. משתחוה, זובח, מקטר, זורק.
ד. תשובות א' וג' נכונות.

[פרק ג', הלכה ג']

3. מה דינו של המגביה לבנה ואומר לה "אלי אתה"?

א. פטור.
ב. חייב סקילה.
ג. חייב סקילה, אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור.
ד. חייב מיתה בידי שמים.

[פרק ג', הלכה ד']

4. העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה – מתי חייב סקילה?

א. כשקיבלה עליו באלוה.
ב. כשעבדה דרך עבודתה.
ג. כשעבדה באחת מארבע עבודות.
ד. לעולם לא.

[פרק ג', הלכה ו']

5. מה דינו של המנשק עבודה זרה?

א. חייב סקילה.
ב. חייב מלקות.
ג. חייב מכת מרדות.
ד. פטור.

[פרק ג', הלכה ו']

6. מה דינו של העושה עבודה זרה בידו לעצמו?

א. לוקה.
ב. לוקה שתיים.
ג. לוקה שלוש.
ד. חייב סקילה.

[פרק ג', הלכה ט']

7. האם מותר לצייר את השמש?

א. כן.
ב. לא.
ג. צורה בולטת – אסור; צורה שוקעת – מותר.
ד. שמש זורחת – אסור; שמש שוקעת – מותר.

[פרק ג', הלכה י"א]

תשובות
1-ג 2-ד 3-ב 4-א 5-ד 6-ב 7-ב

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן