[א] קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – כְּאִלּוּ שָׁחַט בַּצָּפוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ" (שמות כ,כ) – מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּזְבֵּחַ רָאוּי לִשְׁחִיטַת הָעוֹלָה וּשְׁחִיטַת הַשְּׁלָמִים.

א. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. שמקום שחיטתם בעזרה מצפון למזבח (הלכות בית הבחירה ה,טו-טז).

[ב] עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָהּ לְמַטָּה וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט אוֹתָהּ וִינַתֵּחַ אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, וּמוֹרִיד הַקְּרָבַיִן וּמְדִיחָן לְמַטָּה, וְחוֹזֵר וּמַעֲלֶה אוֹתָן, וּמוֹרִיד הָעוֹר וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֲנִים.

ב. וּמוֹרִיד הַקְּרָבַיִן וּמְדִיחָן לְמַטָּה. כשאר העולות, כמפורט בהלכות מעשה הקרבנות ו,ו. וּמוֹרִיד הָעוֹר וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֲנִים. לאחר הקרבת הבשר, כשאר העולות (שם ה,יט).

[ג] וְכֵן זְבָחִים שְׁחוּטִין שֶׁעָלוּ לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – מַפְשִׁיט וּמְנַתֵּחַ בִּמְקוֹמָן, וּמוֹרִיד הַקְּרָבַיִם וּמְדִיחָן בַּמַּיִם, וְחוֹזֵר וּמַעֲלֶה אוֹתָן, וּמוֹרִיד אֶת הָעוֹר וְאֶת הַבָּשָׂר וְנוֹתְנוֹ לַבְּעָלִים, וְחוֹזֵר וּמַקְטִיר אֶת הַשְּׁאָר.
וּמִפְּנֵי מָה לֹא יוֹרִיד הַכֹּל, אֶלָּא יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ? שֶׁכָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים – אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט,לז). יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" וכו' (ויקרא ו,ב) – מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים אִם עָלָת לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

ג. וְכֵן זְבָחִים שְׁחוּטִין. כגון שלמים. וְחוֹזֵר וּמַקְטִיר אֶת הַשְּׁאָר. האימורים שנשארו בראש המזבח.
שֶׁכָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים. דברים שמוקטרים על המזבח כגון אימורים וקומץ המנחה.

[ד] עוֹלָה שֶׁהֶעֱלָהּ חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד, שֶׁעֲדַיִן אֵינָהּ רְאוּיָה. [ה] וְכֵן קֹמֶץ הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת. וְכָל אִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁעָלוּ – יֵרְדוּ, לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין מִתְּחִלָּתָן. [ו] וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ אוֹ שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה, אִם עָלָת – תֵּרֵד.

ד. עוֹלָה שֶׁהֶעֱלָהּ חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ תֵּרֵד. ואין שוחטים אותה על המזבח.
ה. וְכֵן קֹמֶץ הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת. מכיוון שעדיין לא הפריש מהמנחה את הקומץ, אינו ראוי עדיין לאש המזבח. אִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ. כגון: רובע ונרבע, נעבד ומוקצה (ראה הלכות איסורי מזבח ג,יא). לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין מִתְּחִלָּתָן. כבר מן ההתחלה לא היו ראויים להיות קרבים על המזבח.

[ז] אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁלָּנוּ, בֵּין שֶׁלָּן הַדָּם אוֹ הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵמוּרִין, וְזֶבַח שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה, אוֹ שֶׁנִּטְמָא, אוֹ שֶׁנִּפְסַל בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי, אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הַטְּמֵאִים וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ, הוֹאִיל וּרְאוּיִין בַּעֲבוֹדַת קָרְבָּן הַבָּא בְּטֻמְאָה, וְשֶׁנָּתַן דָּמוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּדָּרוֹם אוֹ שֶׁנִּתְקַבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּסוּלִים – אִם עָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ לֹא יֵרְדוּ. [ח] כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ.
וּכְשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי פְּסוּלִין הֵן. [ט] וְאִם מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּרְדוּ – יַעֲלוּ שְׁנִיָּה וְיַשְׁלִים הַקְטָרָתָן. [י] קֹמֶץ שֶׁנִּתְפַּגֵּל, וּמִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ מָשְׁלָה בּוֹ הָאוּר – יַעֲלֶה כֻּלּוֹ.

ז. קָדָשִׁים שֶׁלָּנוּ. עבר עליהם לילה ונפסלו. שֶׁלָּן הַדָּם. הדם נפסל כבר בשקיעת החמה. הַבָּשָׂר. בשר העולה שדינו כאימורים. הָאֵמוּרִין. יש להקריבם במשך הלילה (הלכות מעשה הקרבנות ד,ב) ובסיום הלילה נפסלים. שֶׁנִּפְסַל בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. חשב בעת עבודתו להקריבו או לאכלו לאחר הזמן או מחוץ למקום הראוי. בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי. הקריב את הקרבן לשם קרבן אחר (כגון עולה לשם שלמים) או שלא לשם בעליו. שֶׁקִּבְּלוּ הַטְּמֵאִים וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ הוֹאִיל וכו'. קרבנות ציבור מוקרבים על ידי טמאים במקרה שרוב הכהנים טמאים (הלכות ביאת מקדש ד,יב), ולכן כשטמאים עבדו לא נדחה הקרבן אם עלה למזבח. אבל אם שאר הפסולים קיבלו או זרקו את הדם נפסל הקרבן לגמרי. וְשֶׁנָּתַן דָּמוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הדם לא נזרק על מקומו הראוי במזבח (ראה לעיל ב,י).
ח. כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ. שהיה ראוי מתחילתו למזבח, ואחר כך נפסל.
אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ שְׁנִיָּה וכו'. אף שיש להקטירם כשהם על המזבח, הפסול שלהם לא התבטל ואין להעלותם לכתחילה.
ט. וְאִם מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר. אם הפסולים ירדו מהמזבח לאחר שהקטירו אותם ואחזה בהם אש המזבח. יַעֲלוּ שְׁנִיָּה וְיַשְׁלִים הַקְטָרָתָן. שלאחר שאחזה בהם אש המזבח נעשו שייכים למזבח ולכן יש להשלים את הקטרתם גם כשפקעו.
י. קֹמֶץ שֶׁנִּתְפַּגֵּל. ודינו שאם עלה לא ירד. וּמִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ מָשְׁלָה בּוֹ הָאוּר יַעֲלֶה כֻּלּוֹ. יש להחשיב את כל הקומץ כיחידה אחת, וכשם שיש להעלות ולהקטיר איבר פסול שמשלה בו האש, כך יש להעלות קומץ (שחלקיו נפרדים) פסול שמשלה האש בחלקו (בבלי זבחים מג,ב).

[יא] אֵבָרִים וַחֲלָבִים וּקְמָצִים שֶׁלָּנוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – כְּאִלּוּ לָנוּ בָּעֲזָרָה, וְאִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. אֲבָל אִם לֹא יָרְדוּ – מַקְטִירִין אוֹתָן לְעוֹלָם. [יב] וַאֲוִיר מִזְבֵּחַ כַּמִּזְבֵּחַ. וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים – לֹא יֵרְדוּ, שֶׁהֲרֵי נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. [יג] הִפְרִישׁ שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת לְאַחֲרָיוּת, וְשָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶן, וְקָדַם וְהֶעֱלָה אֵמוּרִין שֶׁל אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם זְרִיקָה – הֲרֵי אֵלּוּ יֵרְדוּ.

יא. אֵבָרִים. של עולות שיש להקטירם. וַחֲלָבִים. אימורי הקרבנות הנאכלים. וּקְמָצִים. החלק המוקטר מן המנחה. כְּאִלּוּ לָנוּ בָּעֲזָרָה וכו'. ונפסלו בלינה. ולכן אם ירדו לא יעלו, אך כל עוד הם נמצאים על המזבח יכול להקטירם.
יב. וַאֲוִיר מִזְבֵּחַ כַּמִּזְבֵּחַ. פסולים שהגיעו לאוויר המזבח אפילו אם לא נחו עליו דינם כמונחים על המזבח ואין להורידם. וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים וכו'. אף שלפני זריקת הדם אין האימורים ראויים להקטרה, אין להורידם. לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. שייכים לאש המזבח.
יג. הִפְרִישׁ שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת לְאַחֲרָיוּת. היה מחויב אשם (או חטאת, רש"י מעילה ז,ב) והפריש שתי בהמות כדי שאם אחת תאבד יתכפר בשנייה. וְשָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶן וכו'. במקרה זה האשם שדמו נזרק ראשון על המזבח מכפר עליו, והאשם השני נפסל (ראה לקמן ד,ה). ואם העלה את אימורי האשם השני, ירדו (ריק"ו, כס"מ, ובדומה לדעת הראב"ד בהשגות).

[יד] הַזֶּבַח הַפָּסוּל וְהַנְּסָכִים הַפְּסוּלִין שֶׁעָלוּ לַמִּזְבֵּחַ – הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ. וְכֵן נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן שֶׁנִּפְסְלוּ וְעָלוּ – יֵרְדוּ. [טו] עוֹף שֶׁמְּלָקוֹ זָר וְעָלָה – לֹא יֵרֵד, וְקֹמֶץ הַמִּנְחָה שֶׁקְּמָצוֹ זָר וְעָלָה – יֵרֵד. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה פָּסוּל וְזֶה פָּסוּל, זֶה כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדֵּשׁ כְּלָל. וְאֶחָד הַזָּר וְאֶחָד שְׁאָר הַפְּסוּלִים.

יד. וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ. יין הנסכים שמתנסך על המזבח ירד כיוון שאינו ניתן על האש אלא יורד לשיתין (וגם במקרה שהזבח נפסל והנסכים שלו לא נפסלו, הנסכים ירדו – משנה זבחים ט,א). נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן. כגון שמביא יין לניסוך ללא קרבן.
טו. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה פָּסוּל וְזֶה פָּסוּל זֶה כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדֵּשׁ כְּלָל. הקומץ מתקדש על ידי קמיצתו והנחתו בכלי שרת, וכשנקמץ על ידי זר כאילו לא נתקדש כלל, וגם אם עלה ירד (לעיל ה"ה). לעומת זאת מליקת זר אף שאינה כשרה ופוסלת את הקרבן נחשבת מליקה (ראה לקמן ז,א). וְאֶחָד הַזָּר וְאֶחָד שְׁאָר הַפְּסוּלִים. דינם שווה לאמור כאן.

[טז] וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ: כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָאִשִּׁים, בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, מוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְהַקְּטֹרֶת, וְצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מְחֻבָּרִין – אִם עָלוּ יֵרְדוּ. [יז] קֹמֶץ שֶׁמִּצָּה שַׁמְנוֹ עַל הָעֶצֶם, וְיָרַד הָעֶצֶם – יַחֲזִירוֹ, שֶׁהַדָּבָר סָפֵק שֶׁמָּא חִבּוּרֵי עוֹלִין כְּעוֹלִין הֵן חֲשׁוּבִין.

טז. כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָאִשִּׁים. שאינו ראוי כלל להיות מוקטר על המזבח. בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים… וְלֶחֶם הַפָּנִים. כל אלו נאכלים ואינם מוקטרים על המזבח. וְהַקְּטֹרֶת. אינה מוקטרת על המזבח החיצון. וְצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וכו'. כשהם מחוברים לבשר העולה יש להקטירם (הלכות מעשה הקרבנות ו,ב), אבל כשלא מחוברים אין להעלותם ואם העלם יש להורידם.
יז. קֹמֶץ שֶׁמִּצָּה שַׁמְנוֹ עַל הָעֶצֶם. שמן מקומץ המנחה שנסחט על עצם שאינה מחוברת, וללא השמן אין להעלותה ולהקטירה. יַחֲזִירוֹ שֶׁהַדָּבָר סָפֵק שֶׁמָּא חִבּוּרֵי עוֹלִין כְּעוֹלִין הֵן חֲשׁוּבִין. יש להסתפק אם דבר המחובר לדבר שעולה למזבח נגרר אחריו ודינו גם כן לעלות. ומספק יש להעלות את העצם למזבח שלא לזלזל בקדשים שיישארו למטה (כס"מ).

[יח] מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִין, בֵּין רְאוּיִין לוֹ בֵּין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ. אֲבָל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא פְּסוּלִין הָרְאוּיִין לוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד? מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁעָלוּ לוֹ זְבָחִים שֶׁנִּפְסְלוּ – לֹא יֵרְדוּ. עָלָת לוֹ קְטֹרֶת זָרָה – תֵּרֵד, שֶׁאֵין הַקְּטֹרֶת רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אֲבָל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁעָלָה לוֹ קֹמֶץ מִנְחָה, בֵּין כָּשֵׁר בֵּין פָּסוּל – לֹא יֵרֵד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, כָּךְ הַכֶּבֶשׁ וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּכֵּלִים: "כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שמות ל,כט). וּמִשֶּׁיַּגִּיעַ לַכֶּבֶשׁ דָּבָר הָרָאוּי לוֹ – לֹא יֵרֵד, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל. וְכֵן מִשֶּׁיַּגִּיעַ לַכְּלִי דָּבָר הָרָאוּי לוֹ – נִתְקַדֵּשׁ, וְלֹא יִפָּדֶה לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ.

יח. מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִין בֵּין רְאוּיִין לוֹ בֵּין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ. גם דברים שראויים רק למזבח החיצון ולא לפנימי מתקדשים אם עולים לו. עָלָת לוֹ קְטֹרֶת זָרָה. כל קטורת העולה למזבח החיצון זרה היא, שהרי אינה ראויה להקטרה שם (ריק"ו). אֲבָל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁעָלָה לוֹ קֹמֶץ מִנְחָה… לֹא יֵרֵד. אף שמזבח הפנימי משמש להקטרת קטורת בלבד ולא להקטרת שאר דברים.
וּמִשֶּׁיַּגִּיעַ לַכֶּבֶשׁ דָּבָר הָרָאוּי לוֹ. הדברים הראויים להעלאה למזבח. מִשֶּׁיַּגִּיעַ לַכְּלִי דָּבָר הָרָאוּי לוֹ. נוזל לכלי קיבול של דברים לחים, ומוצק לכלי קיבול של דברים יבשים, כמבואר בהלכה הבאה. וְלֹא יִפָּדֶה לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ. שדברים כשרים הראויים למזבח לא נפדים כלל, ואם נפסלו אפשר לפדותם רק עד שייכנסו לכלי שרת (הלכות איסורי מזבח ו,ד-ה).

[יט] אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא כְּלֵי הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ. אֲבָל הַמִּזְרָקוֹת מְקַדְּשׁוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ. וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין דָּם הַפָּסוּל לִקְרַב.

יט. בְּמִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. כלי מדידה, שהם מיוחדים ללח או ליבש. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ. א,טז-יז. אֲבָל הַמִּזְרָקוֹת מְקַדְּשׁוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ. הכלים שבהם מקבלים את הדם, אף שבדרך כלל משמשים ללח יכולים לשמש גם ליבש, שהרי הנשיאים הביאו בהם סולת למנחה (בבלי זבחים פח,א). וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין דָּם הַפָּסוּל לִקְרַב. וזורקים אותו על המזבח אף שהוא פסול.

[כ] כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵמִים. נִקְּבוּ: אִם עוֹשִׂין הֵן מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵן שְׁלֵמִים – מְקַדְּשִׁין, וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁין. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מְלֵאִין. אֲבָל הַמִּדּוֹת אֵין מְקַדְּשִׁין חֲסֵרִין אֶלָּא אִם דַּעְתּוֹ לְמַלּוֹתָן, וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְמַלֹּאותָן – מְקַדְּשִׁין לְהִפָּסֵל, אֲבָל לֹא לִקְרַב.

כ. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת. שמתכוון לקדש את מה שמכניס לתוכם. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן. ולא מצדם החיצוני. אִם עוֹשִׂין הֵן מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵן שְׁלֵמִים. אם כעת הם ראויים לשימוש כפי שהיו לפני שניקבו. אֲבָל הַמִּדּוֹת אֵין מְקַדְּשִׁין חֲסֵרִין אֶלָּא אִם דַּעְתּוֹ לְמַלּוֹתָן. כלי המידה אינם מקדשים כשהם חסרים, אלא אם כן דעתו למלאותם לגמרי שאז מקדשים מיד את מה שהתחיל להכניס לתוכם אפילו אם עוד לא סיים למלאות (וראה מפרשים שדנו ביחס בין דין כלי מידה לשאר כלי שרת). וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְמַלֹּאותָן מְקַדְּשִׁין לְהִפָּסֵל אֲבָל לֹא לִקְרַב. כשאין דעתו למלאות את כלי המידה לגמרי, אינם מקדשים את מה שהוכנס לתוכם כדי שיוכלו להקריבו, אבל מקדשים אותו בקדושת הגוף שיוכל להיפסל כדרך שקדשים נפסלים, כגון בנגיעת טומאה, לינה ויציאה מהעזרה.

[כא] כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן לְהִפָּסֵל, אֲבָל לֹא לִקְרַב. כֵּיצַד? דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּלַּיְלָה – נִפְסַל, וְיִשָּׂרֵף, אֲבָל אֵינוֹ קָרֵב, כְּגוֹן שֶׁקָּמַץ מִנְחָה בַּלַּיְלָה וְנָתַן קֻמְצָהּ לִכְלִי שָׁרֵת – הֲרֵי זוֹ נִשְׂרֶפֶת.

כא. שֶׁקָּמַץ מִנְחָה בַּלַּיְלָה וְנָתַן קֻמְצָהּ לִכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ נִשְׂרֶפֶת. כיוון שקמיצת לילה פסולה ופוסלת את המנחה (בבלי מנחות ק,א).

[כב] מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם – נִפְסְלוּ כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁחוּטִין בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִזְרַק דָּמָן, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מִזְבֵּחַ לִזְרֹק עָלָיו, וְנֶאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ" (שמות כ,כ), כְּלוֹמַר: תִּזְבַּח וְהוּא עוֹמֵד כְּתִקְנוֹ, לֹא פָּגוּם. [כג] אֲבָל קָדָשִׁים חַיִּים שֶׁהָיוּ שָׁם בָּעֲזָרָה כְּשֶׁנִּפְגַּם – לֹא נִפְסְלוּ, אֶלָּא כְּשֶׁיִּבָּנֶה הַמִּזְבֵּחַ יִקְרְבוּ, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים. [כד] הִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה הַמִּזְבֵּחַ – כְּשֶׁיִּבָּנֶה מַקְרִיבִין אוֹתָן, שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי.

כב. מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם. שיעור פגימת מבנה המזבח טפח (הלכות בית הבחירה ב,יח), ואבני המזבח כדי שתחגור בו הציפורן (שם א,יד). נִפְסְלוּ כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁחוּטִין בַּמִּקְדָּשׁ. וכיוון שנפסלו, נדחו מהקרבה גם לאחר שיתוקן המזבח ('נראה ונדחה אינו חוזר ונראה' – ערוה"ש קל,כב, וראה הלכות מעשה הקרבנות טו,ד בביאור).
כג. שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים. בעלי חיים שהיו ראויים לקרבן ונפסלו אינם נפסלים לעולם, ואם יחזרו להיות ראויים, כשרים להקרבה (ראה הלכות מעשה הקרבנות שם).
כד. הִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה הַמִּזְבֵּחַ. כשהמזבח היה פגום. שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי. דבר שמשעת הקדשתו לא היה ראוי להקרבה, כשייעשה ראוי הרי הוא כשר להקרבה (ראה הלכות מעשה הקרבנות שם, לקמן ד,כד).

[כה] וְכֵן אֵין אוֹכְלִין קָדָשִׁים וְהַמִּזְבֵּחַ פָּגוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא י,יב). וְהוּא הַדִּין לְקָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָן בִּירוּשָׁלַיִם וְהַמִּזְבֵּחַ פָּגוּם, עַד שֶׁיִּבָּנֶה.

כה. אֵין אוֹכְלִין קָדָשִׁים וְהַמִּזְבֵּחַ פָּגוּם… עַד שֶׁיִּבָּנֶה. ובמקרה זה הקדשים לא נפסלו מאכילה, אלא שהמקום אינו ראוי לאכילת קדשים, ולכן לאחר שמתוקן המזבח אפשר לשוב ולאכלם (ראה ליקו"ה זבחים נט,א).