פרק ג', הלכות קריאת שמע, ספר אהבה
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע – רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאָה וְלֹא מָצָא מַיִם – לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ הַמַּיִם, אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹר אוֹ בְּקוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְקוֹרֵא.
א. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם. נוטל ידיו ומברך 'אשר קידשנו… על נטילת ידים' (הלכות ברכות ו,ב). לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ הַמַּיִם. לא יתעכב מלקרוא בשל הצורך לחפש מים (השווה הלכות תפילה ד,ב-ג). מְקַנֵּחַ יָדָיו… בִּצְרוֹר. מנקה אותן באבנים.
א. הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם. שו"ע או"ח ד,כג. לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ. יש שכתבו שדין זה הוא כאשר חושש שיעבור זמן קריאת שמע, ויש שכתבו שאין לאחר כלל את קריאת שמע אם לא מצא מים (משנ"ב צב ס"ק כא; לדין הברכה על הנטילה ראה רמב"ם הלכות ברכות ו,ב ובפסקים ושיטות).
א-ב. הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא… וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. אמר אברהם: אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום.
ב. אֵין קוֹרְאִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה, וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ. וְאִם הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקֶּבֶר אוֹ מִן הַמֵּת – מֻתָּר לִקְרוֹת. וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרְאִין בּוֹ – חוֹזֵר וְקוֹרֵא.
ב. בְּבֵית הַמֶּרְחָץ… בְּבֵית הַכִּסֵּא. שהם מקומות מאוסים, כפי שיתבאר לקמן (וראה הלכות תפילה ד,ח). בְּבֵית הַקְּבָרוֹת… בְּצַד הַמֵּת. שאין עוסקים בדברים של קדושה בקרבת המת או בבית הקברות (ראה הלכות אבל יד,יג, הלכות תפילין ד,כג, י,ו).
ב. אֵין קוֹרְאִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. שו"ע או"ח פד,א. אֵין קוֹרְאִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. ומקווה דינו כחדר אמצעי של מרחץ (ראה לקמן ה"ג בפסקים ושיטות) שאין לקרוא בו לכתחילה. אך מותר לנשים לברך בו ברכת הטבילה, משום שזה נחשב כדיעבד (ט"ז). ויותר טוב שאישה תברך כשהיא כבר בתוך המים (פמ"ג). וחלק מן האחרונים כתבו שכאשר לא נמצאים במקווה אנשים ערומים מותר לברך בו, כיוון שאין בו זוהמה כמו בבית המרחץ (מג"א; ולעניין מקווה חם ראה במשנ"ב). וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא. שו"ע או"ח פג,א. וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא. ואסור לקרוא גם כנגדו. ואם יש לבית הכיסא מחיצות מותר לקרוא כנגדו, כל עוד לא מגיע אליו ריח רע (שו"ע). ורבים מן האחרונים פסקו שאין לקרוא גם כנגד מחיצות של בית הכיסא, כי הן נחשבות כבית הכיסא עצמו, ויש להרחיק מהם ארבע אמות (משנ"ב). בית הכיסא שיש בו בור בעומק ארבע אמות, שהצואה נופלת מיד עד לעומק הבור, מותר לקרוא בו (שו"ע סעיף ד). ולגבי מקומות אלו בימינו ראה הרחבות: 'בית הכיסא ובית המרחץ בזמננו', עמ' 775. וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ. שו"ע או"ח עא,ז. וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרְאִין בּוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא. שו"ע או"ח פג,ה.
ג. בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ שֶׁהוּכַן וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ – מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. מֶרְחָץ חָדָשׁ – מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים, זִמֵּן אֶחָד מֵהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי: 'וְזֶה' – הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ אוֹ לֹא הִזְמִינוֹ, לְפִיכָךְ אֵין קוֹרְאִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם קָרָא – יָצָא. אָמַר: 'וְגַם זֶה' – הֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְזֻמָּנִין, וְאֵין קוֹרְאִין בָּהֶם. חֲצַר הַמֶּרְחָץ, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין – מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ קְרִיַּת שְׁמַע.
ג. כְּנֶגְדּוֹ. מולו ובסמוך אליו. אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. שהמקום מאוס מעצם הכנתו כבית הכיסא, אף על פי שטרם השתמשו בו. מֶרְחָץ חָדָשׁ מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. שעדיין אינו מקום מאוס עד שישתמשו בו. זִמֵּן אֶחָד מֵהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא. ייעדו לשימוש זה. וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי וְזֶה. שאין כאן לשון זימון ודאית. אָמַר וְגַם זֶה. שזו לשון זימון ודאית.
ג. בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ וכו'. שו"ע או"ח פג,ב. מֶרְחָץ חָדָשׁ. שו"ע או"ח פד,א. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים וכו'. שו"ע או"ח פג,ג. חֲצַר הַמֶּרְחָץ וכו'. שו"ע או"ח פד,א. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין. ובחדר האמצעי שבו חלק מהאנשים עומדים לבושים וחלקם ערומים, אסור לקרוא קריאת שמע, אבל מותר לשאול בו בשלום חברו ולהרהר בו בדברי תורה (שו"ע ורמ"א; וראה לקמן הל' ד-ה; רמב"ם הלכות תפילין ד,כב).
ג. בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע כנגדו אבל לא בתוכו. אמר אברהם: הרב ז"ל כתב: "והזמנה לבית הכסא לצלויי בגוויה בעיא ולא איפשיטא" (רי"ף ברכות יז,ב בדפי הרי"ף). ולא כתב דלחומרא כדכתב לענין דבוקה צואה בסנדלו (שם יז,א בדפי הרי"ף). ואיכא למימר בהא דלקולא, דהא קיימא לן דהזמנה לאו מילתא היא, ומשום גזירה הוא או משום בזיון הוא, ואיבעיא לן, הלכך ספיקא לקולא.
ד. וְלֹא קְרִיַּת שְׁמַע בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי קֹדֶשׁ – אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא, וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חוֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם – אָסוּר.
ד. בִּלְשׁוֹן חוֹל. בשפה זרה, שאינה לשון הקודש. לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ. לחשוב מבלי לבטא בדיבור.
ד. שו"ע או"ח פה,ב. כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי קֹדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ וכו'. ואפילו הלכות המרחץ אסור ללמוד בו (רמ"א). וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ. ובכל מקום שמותר להרהר בדברי תורה (כגון בבית האמצעי של המרחץ, או כשהאדם עצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע במקומות המכוסים שבגופו – משנ"ב), מותר גם לפסוק דין, אך לא לומר את טעם הפסק
(רמ"א).
ה. דְּבָרִים שֶׁל חוֹל – מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַכִּנּוּיִין, כְּגוֹן רַחוּם וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין, וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵין נִמְחָקִין – אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ הַיָּשָׁן. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא – מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ.
ה. דְּבָרִים שֶׁל חוֹל. שאינם דברי תורה או הלכה. מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. שאין איסור על הדיבור בלשון הקודש באותם המקומות. וְכֵן הַכִּנּוּיִין. תאריו של הקב"ה.
הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵין נִמְחָקִין. השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה, שמחיקתם אסורה (לאיסור ולפירוט השמות ראה הלכות יסודי התורה ו,א-ב). וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ הַיָּשָׁן. שנעשה בו שימוש (לעיל ה"ג). לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר הָאָסוּר. למנוע מאדם לעשות מעשה שיש בו איסור. מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ. רשאי לומר לו את הדין, אף בלשון הקודש.
ה. שו"ע או"ח פה,ב. דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. ומידת חסידות להחמיר בכך (מג"א). אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין וכו'. וגם אין לשאול בשלום חברו בבית המרחץ, ש'שלום' הוא שמו של הקב"ה (שו"ע פד,א ואחרונים). וגם בשפות אחרות אין להזכיר אם מדובר בשמות המיוחדים, כגון גא"ט (God) וכדו' (משנ"ב).
ה. דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקדש וכן הכנויים כגון רחום ונאמן וכיוצא בהם. אמר אברהם: לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא, ואסור לאמרו בבית הכסא.
ו. צוֹאַת הָאָדָם, וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת, וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ – אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי אָדָם. אֲבָל מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה – קוֹרְאִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים דָּגָן – אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו.
ו. וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִים. שנעשה בהם שימוש לצורך עיבוד העורות. בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת. שאז הם מדיפים ריח רע. אֲבָל מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה קוֹרְאִין כְּנֶגְדָּן. שאינם מסריחים ומאוסים כל כך. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת וכו'. תינוק שאיננו מסוגל לאכול כמות של כזית מאכל העשוי מדגן, בשיעור זמן שבו מבוגר אוכל מאכל מדגן בגודל של שלוש ביצים, והוא שיעור זמן אכילה לכל עניינים שבתורה (ראה הלכות מאכלות אסורות יד,ח). אֵין מַרְחִיקִין וכו'. שאינם מאוסים כל כך.
ו. צוֹאַת הָאָדָם. שו"ע או"ח עט,א. וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וכו'. שו"ע או"ח עט,ד. וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִים וכו'. וגם צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמייה, ונבלה מרקיבה – דינן כצואת האדם (שו"ע סעיף ה). ואסור לקרוא גם כנגד אשפה שריחה רע (שו"ע סעיף ח) או כנגד מים סרוחים או מים ששורים בהם פשתן או שמכבסים בהם כתם של צואה (שו"ע פו,א). וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ. ודבר שריחו רע בטבעו, כגון עטרן, מותר לקרוא כנגדו, ומה שנאסר הוא רק מה שנסרח מחמת עיפוש (משנ"ב). אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וגם אם אינו רואה אותה (כגון בלילה או סומא), אסור לקרוא כנגדה (שו"ע). וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי אָדָם. שו"ע או"ח עז,א. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי אָדָם. ואם תוך כדי שקורא שותתים מי רגליו על ברכיו, יפסיק עד שיכלו המים, ואז ימשיך בקריאה, שהרי המים מכוסים בבגדיו (שו"ע או"ח עח,א, רמב"ם הלכות תפילה ד,יג). מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה. שו"ע או"ח עט,ו. מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה. והשו"ע הביא שאסור לקרוא כנגד מי רגלים של חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה (סעיף ו). קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת דָּגָן. שו"ע או"ח פא,א. אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו. ויש שכתבו שטוב להרחיק מצואת קטן, אפילו בן שמונה ימים (מג"א).
ו. צואת אדם וצואת כלבים… אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן. אמר אברהם: זה המחבר דרכו להיות סומך על הירושלמי, וכאן לא סמך. ושם אמרו: מי רגליו של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדו, וכן צואת תרנגולין האדומה (ירושלמי ברכות ג,ה).
ז. הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כְּחֶרֶס – אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יָתֵר מִכְּחֶרֶס עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵר – הֲרֵי הִיא כְּעָפָר, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע: אִם הָיוּ מְרַטְּבִין הַיָּד – אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן; וְאִם אֵין מְרַטְּבִין הַיָּד – מֻתָּר.
ז. כְּחֶרֶס. כמו חרס.
ז. שו"ע או"ח פב,א-ב. הָיְתָה יְבֵשָׁה… עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵר הֲרֵי הִיא כְּעָפָר. ויש אומרים שנחשבת כעפר רק אם מתפוררת כשמגלגלים אותה, ולא בזריקה (רמ"א). אִם הָיוּ מְרַטְּבִין הַיָּד וכו'. כן כתב השו"ע (וכך הייתה גרסתו ברמב"ם, ויש שגרסו ברמב"ם "אם היה רישומן ניכר"). והרמ"א כתב שיש להקל ולאסור רק אם רטובים באופן שהיד רטובה מספיק כדי להרטיב דבר אחר ('טופח על מנת להטפיח').
ח. כַּמָּה יַרְחִיק מִצּוֹאָה וּמֵימֵי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא? אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהֵן מִלְּאַחֲרָיו אוֹ מִצְּדָדָיו. אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו – מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא.
ח. יַרְחִיק. יתרחק. אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן וכו'. מתרחק מהן, עד שלא יהיו בטווח ראייתו (ראה הלכות תפילה ד,ט).
ח. שו"ע או"ח עט,א. כַּמָּה יַרְחִיק מִצּוֹאָה… אַרְבַּע אַמּוֹת. ובתנאי שלא מגיע אליו ריח רע (לקמן ה"ט, הי"ב). והשו"ע כתב שצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. והאחרונים כתבו שהרחקה ארבע אמות היא רק בנוגע לסוגי הצואה המפורטים לעיל ה"ו, אך בשאר צואה שריחה רע מספיק שירחיק עד שיכלה הריח (מג"א ס"ק יג ושו"ע הרב). וכתבו האחרונים שטעם ההרחקה ארבע אמות הוא משום 'והיה מחניך קדוש' ולכן צריך להרחיק אפילו אם אין לה ריח רע (שו"ע הרב). וגם אם הוא תתרן, שאיננו מריח, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח למי שמריח (שו"ע ואחרונים). שליח ציבור שמוציא את הרבים ידי חובה, אסור לו להתפלל אם יש צואה בבית הכנסת, אפילו אם הוא אינו בתוך ארבע אמותיו (רמ"א). כַּמָּה יַרְחִיק מִצּוֹאָה. רבים מן האחרונים פסקו שכל צואה נוספת שאינה מנויה כאן (ראה לעיל ה"ו), אין לה דין צואה אפילו אם ריחה רע, ויש להרחיק רק עד מקום שכלה הריח.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן בַּבַּיִת בְּמָקוֹם שָׁוֶה. אֲבָל הָיָה שָׁם מָקוֹם גָּבֹהַּ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים – יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא, שֶׁהֲרֵי נִפְסַק בֵּינֵיהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצּוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּיִת – הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין, וּמֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן.
ט. בְּמָקוֹם שָׁוֶה. באותו הגובה. יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא. ואינו צריך להתרחק. שֶׁהֲרֵי נִפְסַק בֵּינֵיהֶן. שמדובר ברשות אחרת, אף שאין ביניהם מרחק של ארבע אמות.
כָּפָה כְּלִי. הפך כלי, שמכסה אותם לחלוטין. כִּקְבוּרִין. טמונים ומכוסים, כדלקמן ה"י.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו'. שו"ע או"ח עט,ב. בְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן בַּבַּיִת. ואם היה בחדר אחר מותר לקרוא בו, ואפילו אם הוא פתוח לחדר בו נמצאת הצואה (שו"ע). והוא הדין בחצרות הפתוחות זו לזו, שהגדולה, שכתליה עודפים על של הקטנה משני הצדדים, נחשבת כבית בפני עצמו, ואם יש צואה בקטנה, יכול לקרוא קריאת שמע בגדולה (שו"ע סעיף ג; וראה הלכות תפילה ח,ז-ח). יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא. כתב השו"ע שלדעת הרא"ש קורא אפילו כשרואה אותה, שכיוון שהיא ברשות אחרת, נחשב ל'והיה מחניך קדוש'. ואילו לדעת הרשב"א קורא דווקא כשאינו רואה את הצואה (שו"ע).
וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. ויש אומרים שכמו שהפסקת הרשות מועילה לצואה, כך מועילה גם לריחה (שו"ע). וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי וכו'. שו"ע או"ח פז,ג.
י. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֵי הַזְּכוּכִית – מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת – מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.
י. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ וכו'. נחשב למחיצה, ואין בעיה בעצם ראיית הצואה (השווה לקמן הט"ז). מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת. הטלת שתן אחת, ורביעית מים מפיגה אותה.
י. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית. שו"ע או"ח עו,א. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם. שו"ע או"ח עז,א.
יא. הָיְתָה צוֹאָה בְּגֻמָּא – עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגֻּמָּא וְקוֹרֵא, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה – רוֹקֵק עָלֶיהָ רֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה, וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא, וְלֹא הָיָה לָהֶן רֵיחַ רַע כְּלָל מִפְּנֵי קָטְנָן אוֹ יְבִישָׁתָן – מֻתָּר לִקְרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב – אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ יָפֶה יָפֶה, מִפְּנֵי שֶׁצּוֹאָה לַחָה הִיא, וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע. וְכַמָּה גְּאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת, וְכָךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת.
יא. בְּגֻמָּא. בתוך גומה קטנה בקרקע. עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגֻּמָּא. והסנדל משמש כמחיצה. מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ. שכמות זו יכולה להתכסות ברוק. נְטִישַׁת צוֹאָה. לכלוך שאין בו ממשות. מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ. ואינה בגדר צואה. אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ. בפי הטבעת.
מִפְּנֵי שֶׁצּוֹאָה לַחָה הִיא וכו'. אף בכמות מזערית, הואיל והיא במקומה.
יא. הָיְתָה צוֹאָה בְּגֻמָּא. שו"ע או"ח עו,ב. הָיְתָה צוֹאָה בְּגֻמָּא וכו'. ובתנאי שגם לא יגיע אליו ריחה הרע (שו"ע). הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר. שו"ע או"ח עו,ו. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וכו'. שו"ע או"ח עו,ד-ה. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וכו'. השו"ע כתב שמותר רק כשהצואה מכוסה בבגדיו. והביא שיש אומרים שמותר רק כשנמצאת על הגוף במקום שמכוסה מעצמו (כגון בבית השחי). יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא. השו"ע פירש מקרה זה באופן אחר, שעמד מחוץ לבית הכיסא והכניס את ידיו פנימה וכך קרא. מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהּ רֵיחַ. והשו"ע הביא שיש אוסרים לקרוא בשני מקרים אלו.
יא. היתה צואה בגומה עומד בסנדלו על הגומה וקורא והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה. אמר אברהם: דומה שהוא מפרש 'דבוקה בסנדלו' שבגומא – נוגעת, ואינו מחוור, כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת. ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר, אבל אם דרס על גבי צואה ועלתה צואה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא (ברכות כה,ב).
היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא. אמר אברהם: בירושלמי (ברכות ג,ה): אמר רבי כלנס כמן ימא לטגנא, פירוש דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו, אבל לאחר שעה אסור, שהרוק נמוק והולך והצואה מתגלה.
יב. רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר – מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא, אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָּסַק – מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפּוֹסֵק. וְשֶׁאֵין לוֹ עִקָּר, כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה – מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ, וְקוֹרֵא. גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם – אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם וְאֵין לָהֶן רֵיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבֵית הַכִּסֵּא.
יב. רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר. שבא מדבר הנראה לעין. רוּחַ מִלְּמַטָּה. נפיחה. גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם. כלים המיוחדים לצואה ושתן. שֶׁהֵן כְּבֵית הַכִּסֵּא. שאסור לקרוא בו אף אם הוא נקי (לעיל ה"ג).
יב. מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְקוֹרֵא אִם פָּסַק הָרֵיחַ. שו"ע או"ח עט,א. מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. והשו"ע פסק שיש להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח. מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה. שו"ע או"ח עט,ט. מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה. מי שלא יכול לשמור על עצמו שלא יפיח בשעת קריאת שמע ותפילה, מוטב שיעבור הזמן ולא יקרא משיקרא בגוף לא נקי. ואם סבור שיכול לשמור על עצמו בשעת הקריאה בלבד, יניח תפילין בין ברכת 'אהבה' ל'שמע' (שו"ע פ,א). גְּרָף שֶׁל רְעִי וכו'. שו"ע או"ח פז,א. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבֵית הַכִּסֵּא. ואם הם עשויים מתכת או זכוכית או חרס מצופה, והם רחוצים יפה, מותר (שו"ע). וטעם הדבר הוא שאינם בולעים ואין להם דין גרף של רעי (אחרונים; והט"ז כתב שיש להחמיר בהם). ואם הפך את גרף הרעי על פיו, יש מתירים ויש אוסרים, והלכה כאוסרים (שו"ע סעיף ב).
יב. ריח רע שיש לה עיקר מרחיק ארבע אמות וקורא אם פסק הריח. אמר אברהם: אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח כדתניא כותיה דרב חסדא דסבירא הכי. והא דאמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא (ברכות כה,א) — לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעינן נתינת עורות. והכי כתב רבינו האיי ז"ל בעיקר.
יג. צוֹאָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם – אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת. וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
יג. שָׁטָה. צפה. וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת. שהוא מטונף תמיד.
יג. שו"ע או"ח עו,ג. וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת. ואפילו אם הוא רחוץ, שדינו כגרף של רעי (שו"ע).
יד. הָיָה קוֹרֵא, וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת – לֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל פִּיו וְיִקְרָא, אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה – יַפְסִיק עַד שֶׁיִּכְלֶה בָּאְשָׁהּ, וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יָצָאת רוּחַ מֵחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לָהּ קְרִיַּת שְׁמַע – אֵינוֹ מַפְסִיק דִּבְרֵי תּוֹרָה.
יד. לֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל פִּיו וְיִקְרָא. שאין זו מחיצה המועילה. עַד שֶׁיִּכְלֶה בָּאְשָׁהּ. עד שייגמר הסירחון.
יד. הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. שו"ע או"ח פה,א. יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וימשיך ממקום שפסק, אפילו אם שהה כדי לגמור את כולה (שו"ע) ויש אומרים שיחזור לראש כיוון שהוא אנוס, וכן עיקר (רמ"א; וראה לעיל ב,יב). הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצָאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וכו'. שו"ע או"ח עט,ט.
טו. הָיָה קוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע בַּבַּיִת, וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה, וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם – לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדֹּק, שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם – אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת.
טו. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. שאין דרך להשאיר את הטינופת בבית. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה. שהיא מקום שנהגו להתפנות בו. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם וכו'. שדין מי רגלים קל יותר (ראה גם לעיל ה"ו).
טו. שו"ע או"ח עו,ז. הָיָה קוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע בַּבַּיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ וכו'. ואם קרא במקום הספק ואחר כך מצא בו צואה, צריך לחזור ולקרוא; ואם מצא מי רגלים, אין צריך. מצא צואה במקום שלא היה ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור (שו"ע; וראה הלכות תפילה ד,ט). סְפֵק מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת. משום שמן התורה נאסר לקרוא רק כנגד מי הקילוח, ואחרי שנפלו אסורים רק מדרבנן (שו"ע).
טז. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵימֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק, כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ גּוֹי אוֹ קָטָן – לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת, הוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה – אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה, לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ, אִם הָיָה מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ – לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדּוֹ.
טז. כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה. שמן הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג,טו), נלמד שלא לדבר בדברי תורה כנגד הערווה. עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. שיסב את פניו לכיוון אחר, ולא יראה אותה. אֲפִלּוּ גּוֹי אוֹ קָטָן. שאין הדבר תלוי בחיובם במצוות, אלא בהגדרת ערווה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית. אינה מועילה לעניין זה, הואיל והאיסור נוגע לראייה (השווה לעיל ה"י). וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה. בחלקי הגוף שנהגו לכסותם.
טז. אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה וכו'. שו"ע או"ח עה,ד-ה. אֲפִלּוּ גּוֹי אוֹ קָטָן. ויש מתירים לקרוא כנגד ערוות קטן, כל זמן שאינו ראוי לביאה (פחות מתשע שנים לזכר ופחות משלוש לנקבה), וכן עיקר (רמ"א). עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וכן אם עצם עיניו, או שהיה לילה או שהיה סומא, מותר; שהרי לא רואה אותה (שו"ע סעיף ו). וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה. שו"ע או"ח עה,א. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה. וגם שיער אישה שדרכה לכסותו (אפילו אשתו – רמ"א) נחשב לערווה ואסור לקרוא כנגדו. אבל מותר לקרוא כנגד שער של נשים לא נשואות שדרכן ללכת בגילוי ראש (שו"ע סעיף ב). ומותר לקרוא כנגד שער הנשים היוצא מחוץ לכיסוי ראשן, וכל שכן שמותר לקרוא כנגד פאה נכרית, אפילו אם רגילה לכסותו (רמ"א). ויש חולקים ואוסרים לקרוא כנגד פאה נכרית, ובוודאי שיש להחמיר במקום שלא נוהגות נשים לחבוש פאות (משנ"ב). ובמקומות שהנשים לא נהגו לכסות את שיער ראשן, יש סוברים שאסור לקרוא כנגדו, כיון שמן הדין עליהם לכסותו ונחשב לערווה (משנ"ב). ויש שכתבו שכיוון שלא נוהגות לכסות, אף שעוברות על הדין, אין לו דין של מקום המכוסה (ערוה"ש). אִם הָיָה מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ. ויש אומרים ששיעור טפח הוא דווקא באשתו, אבל באישה אחרת אפילו כשפחות מטפח מגולה, אסור. וגם לאישה אסור לקרוא כנגד גופה של אישה אחרת (רמ"א; והאחרונים התירו זאת). לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדּוֹ. וכמו כן יש להיזהר משמיעת קול זמר של אישה (אפילו אשתו – רמ"א) בשעת קריאת שמע (שו"ע סעיף ג). אבל קול שרגיל בו, מותר (רמ"א).
יז. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים, כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ. לֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם – מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהוּא עָרֹם – חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ, וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ מִצַּוָּארוֹ וְיִקְרָא, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקָּרָא בְּלֹא חֲגוֹר.
יז. כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ. ערוות עצמו (ראה לעיל ב,ז). הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד… עַל מָתְנָיו. שמכסה את ערוותו, אך לא את שאר גופו. שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. שאף המגע אסור כראייה. חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ. מפריד באמצעות הבגד שבו הוא מתכסה, בין הלב לערווה. לֹא יָחֹץ מִצַּוָּארוֹ. כדי להפריד בין הראש לשאר הגוף. מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. ויש להפריד ביניהם בשעת הקריאה (וראה הלכות תפילה ד,ז).
יז. הָיְתָה חֲגוֹרָה וכו'. שו"ע או"ח עד,ו. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. שו"ע או"ח עד,ה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. והוא הדין אם אבר אחר מאיבריו נוגע בערוותו, ולכן צריך לחוץ בבגד בין ירכיו לבין הערווה (שו"ע). הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וכו'. שו"ע או"ח עד,א. חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ. ויכול גם לחבק את גופו בזרועותיו (שו"ע סעיף ג). מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. וגם אסור שלבו יראה את ערוות חברו (שו"ע). ויש מי שאומר שמותר לאישה לברך ולהתפלל כשהיא לבושה בחלוק ללא חציצה בין הלב לערווה (שו"ע סעיף ד). ואם היא ערומה מותרת רק אם היא יושבת כך שערוותה מכוסה בקרקע (רמ"א; וראה רמב"ם הלכות ברכות א,ט).
יח. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת – כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה מִתַּחַת לִבּוֹ, עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בְּשַׂר זֶה בִּבְשַׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים – הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ, וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן – מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ, וְקוֹרֵא.
יח. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת. ואינם לבושים. עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן וכו'. שהבגד המכסה יחצוץ בין שניהם, שלא יימצא שנגעו זה בזה, ויבואו להרהור ערווה. הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. שאין המגע גורם לו להרהור (ראה גם הלכות איסורי ביאה כא,ז). מַחֲזִיר פָּנָיו. מסתובב לצד אחר.
יח. שו"ע או"ח עג,א-ג.
יט. עַד מָתַי הֵן קְטַנִּים לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים: "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז,ז), וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הָיוּ "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" – קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק, עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד.
יט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים. בתנאי שהתחילה התבגרותם הגופנית. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא וכו'. שדינם כאחרים. עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וכו'. ומגיל זה מוחזקים כגדולים (הלכות אישות ב,א, ב,י).

יט. שו"ע או"ח עג,ד.

תקציר הפרק 

שבוע טוב!
פרק ג הלכות קרית שמע🤦🏻‍♂

⛔*מקומות האסורים בקריאת שמע*

🔹 קריאת שמע צריכה להיאמר בנקיות ויש להרחיק מן הצואה ומן הערווה.
⬅ מן הצואה: מצואה ומי רגלים מרחיק ארבע אמות (כ-2 מטר) או שיכסה אותה או שיעמוד במקום נפרד. מריח רע שיש לו מקור מרחיק ארבע אמות ממקום שהפסיק וכשאין לו מקור מרחיק עד שיפסיק הריח. מצואה של קטן מרחיק משעה שיכול לאכול כזית דגן במשך כ-3 דקות.
⬅ מן הערווה: מערווה של אדם או מטפח מגולה במקום שבדרך כלל מוסתר באשה לא יקרא עד שיחזיר פניו. אסור לקרות ערום עד שיכסה ויחצוץ בין ליבו לערווה והוא הדין עם אשתו ובניו הקטנים, אך עם אדם אחר אסור עד שיחצוץ ביניהם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קריאת שמע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מה אסור לדבר בבית המרחץ ובבית הכיסא?

א- דיבור בלשון הקודש.
ב- דיבור של קודש בלשון הקודש.
ג- דיבור של קודש אפילו בלשון חול.

[פרק ג', הלכה ד-ה]

2. מה דין המפיח באמצע קריאת שמע או לימוד תורה?

א- מפסיק עד שתעבור הרוח.
ב- מפסיק לקריאת שמע, ואינו מפסיק לדברי תורה.
ג- מפסיק לקריאת שמע ולדברי תורה.

[פרק ג', הלכה י"ד]

3. כנגד איזו ערווה אסור לקרות קריאת שמע?

א- כל ערווה, אפילו גוי או קטן.
ב- כל ערווה, חוץ מגוי או קטן.
ג- ערוות אישה.

[פרק ג', הלכה ט"ז]

תשובות
1-ג 2-ג 3-א

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן