א. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מְטַמְּאָה מִן הַתּוֹרָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו" וכו' (ויקרא יז,טו), אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאוֹכֵל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בִּלְבַד, שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה.
כֵּיצַד הִיא טֻמְאָתָהּ? אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא וְלֹא כְּשֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַפֶּה, אֶלָּא בְּתוֹךְ בֵּית הַבְּלִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל" (ויקרא יז,טו) – אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "תֹּאכַל" – לִתֵּן שִׁעוּר לְטֻמְאָתָהּ כְּשִׁעוּר אֲכִילָה, שֶׁהוּא כַּזַּיִת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ: "וְכִבֶּס בְּגָדָיו" (שם) – מְלַמֵּד שֶׁהַמִּתְטַמֵּא בָּהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁיִּפְרֹשׁ מִמְּטַמְּאָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כֵּיצַד? הַבּוֹלֵעַ כַּזַּיִת מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, וְנָגַע בְּכֵלִים בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ – טְמֵאִים, וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. הָיָה נוֹגֵעַ בָּאָדָם וּבִכְלֵי חֶרֶשׂ בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ – לֹא טִמְּאָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאַחַר שֶׁבָּלַע אֵינוֹ מְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּכָל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אַחַר שֶׁפֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים.
כֵּיצַד הִיא טֻמְאָתָהּ? אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא וְלֹא כְּשֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַפֶּה, אֶלָּא בְּתוֹךְ בֵּית הַבְּלִיעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל" (ויקרא יז,טו) – אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ, וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "תֹּאכַל" – לִתֵּן שִׁעוּר לְטֻמְאָתָהּ כְּשִׁעוּר אֲכִילָה, שֶׁהוּא כַּזַּיִת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ: "וְכִבֶּס בְּגָדָיו" (שם) – מְלַמֵּד שֶׁהַמִּתְטַמֵּא בָּהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁיִּפְרֹשׁ מִמְּטַמְּאָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כֵּיצַד? הַבּוֹלֵעַ כַּזַּיִת מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, וְנָגַע בְּכֵלִים בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ – טְמֵאִים, וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. הָיָה נוֹגֵעַ בָּאָדָם וּבִכְלֵי חֶרֶשׂ בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ – לֹא טִמְּאָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. וְאַחַר שֶׁבָּלַע אֵינוֹ מְטַמֵּא שְׁאָר כֵּלִים, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּכָל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אַחַר שֶׁפֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָעוּן טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵינוֹ מְטַמֵּא כֵּלִים.
ב. אֵין נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה לְטַמֵּא טֻמְאָה זוֹ הַחֲמוּרָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּלַע מִמֶּנָּה כַּזַּיִת מִכָּל מָקוֹם – הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה.
חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה – הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, וַהֲרֵי הִיא כְּאֹכֶל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בָּהּ טֻמְאָה אַחֶרֶת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר.
חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה – הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, וַהֲרֵי הִיא כְּאֹכֶל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגְעָה בָּהּ טֻמְאָה אַחֶרֶת, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר.
ב. אֵין נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וכו'. אף על פי שכל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם צריך מחשבה כדי לקבל טומאת אוכלים (הלכות טומאת אוכלין א,א), אין הדין כן לעניין טומאה זו שהיא טומאה חמורה שמטמאת אדם וכלים, ולפיכך האוכל אותה מטמא בגדים אפילו כשלא חשב עליה כגון שלא ידע שזו היא (רש"י נידה נ,ב).
חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. שמאחר שהיא אסורה באכילה אין היא נחשבת כאוכל לטמא טומאת אוכלים עד שיחשוב עליה לאכילה, כדין כל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם (פה"מ טהרות א,א, הלכות טומאת אוכלין א,א, וראה שם ג,ג). וַהֲרֵי הִיא כְּאֹכֶל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה… וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שהיא מטמאת כאוכל טמא מיד לאחר שחשב עליה אף על פי שלא נגעה בה טומאה, ואף שלא נרטבה על ידי אחד המשקים המכשירים לקבל טומאה (וראה גם הלכות טומאת אוכלין ג,ג; לדין הכשר ראה שם א,א-ב).
חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. שמאחר שהיא אסורה באכילה אין היא נחשבת כאוכל לטמא טומאת אוכלים עד שיחשוב עליה לאכילה, כדין כל אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם (פה"מ טהרות א,א, הלכות טומאת אוכלין א,א, וראה שם ג,ג). וַהֲרֵי הִיא כְּאֹכֶל רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה… וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר. שהיא מטמאת כאוכל טמא מיד לאחר שחשב עליה אף על פי שלא נגעה בה טומאה, ואף שלא נרטבה על ידי אחד המשקים המכשירים לקבל טומאה (וראה גם הלכות טומאת אוכלין ג,ג; לדין הכשר ראה שם א,א-ב).
ג. פָּרָה אֲדֻמָּה וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין אֵינָן כֵּן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן, אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם לַאֲכִילָה – צְרִיכִין שֶׁתִּגַּע בָּהֶן טֻמְאָה וְאַחַר כָּךְ יְטַמְּאוּ טֻמְאַת אֳכָלִים.
ג. וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין. שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים, ושעירי עבודה זרה (הלכות מעשה הקרבנות א,טז) והוא הדין לפרים הנשרפים (ראה שם הט"ו), שכולם בגדר החטאות הנשרפות לעניין טומאה (ראה הלכות פרה ה,ד). מְטַמְּאִין הַמִּתְעַסֵּק בָּהֶן. שהמתעסק בשרפתם טמא ומטמא בגדים (שם ה,א, ה,ד).
ד. כַּזַּיִת מִנִּבְלַת בְּהֵמָה שֶׁתְּחָבוֹ בְּכוּשׁ וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ מְעֵי הָאִשָּׁה מִלְּמַטָּה, אוֹ שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבֵית בְּלִיעָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנִּבְלַת הָעוֹף מְטַמְּאָה – הֲרֵי זֶה טָמֵא מִשּׁוּם נוֹשֵׂא, לֹא מִשּׁוּם נוֹגֵעַ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר.
ד. שֶׁתְּחָבוֹ בְּכוּשׁ. תקע אותו בעץ המשמש לטוויה. לְתוֹךְ מְעֵי הָאִשָּׁה. לרחם שלה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר. שמקום זה נחשב בית הסתרים, ואף על פי שאין הנגיעה שם מטמאת, הנושא שם נטמא (הלכות טומאת מת א,ג, א,ח).
ה. הַכּוֹרֵךְ כַּזַּיִת מִבְּשַׂר נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בְּחַזֶּרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וּבְלָעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בִּגְרוֹנוֹ – הֲרֵי זֶה טָמֵא. כְּרָכוֹ בְּסִיב וּבְלָעוֹ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
ה. כְּרָכוֹ בְּסִיב. חוטי דקל סבוכים זה בזה בצפיפות (בדומה לספוג). הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שכיוון שהסיב אינו ראוי לאכילה הוא מפסיק בין הטומאה לגרון (כס"מ, וראה גם הלכות חמץ ומצה ו,ב).
ו. הַבּוֹלֵעַ נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר, וְאַחַר שֶׁבְּלָעָהּ הֱקִיאָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאַכֵּל – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים כְּשֶׁתֵּצֵא לִגְרוֹנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּקִיאָהּ, שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא בִּשְׁעַת בְּלִיעָה, לֹא בְּשָׁעָה שֶׁמֵּקִיא אוֹתָהּ.
ז. מְעִי שֶׁל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁבְּלָעוֹ, מִקְצָתוֹ בְּבֵית הַבְּלִיעָה וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ בְּתוֹךְ פִּיו: אִם יֵשׁ בְּבֵית הַבְּלִיעָה כַּזַּיִת – הֲרֵי זֶה טָמֵא; וְאִם לָאו – טָהוֹר.
ח. בָּלַע מִמֶּנָּה אֵבֶר שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת – אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. אֲפִלּוּ נָטַל צִפּוֹר וַאֲכָלָהּ: אִם יֵשׁ בָּהּ כַּזַּיִת – נִטְמָא; וְאִם לָאו – טָהוֹר.
ח. אֵינוֹ מִתְטַמֵּא. שלא כנבלת בהמה ושרץ שאיבריהם מטמאים בכל שיעור (לעיל ב,ג לקמן ד,ג).
ט. הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כָּאֳכָלִים וּמִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים – אֵינָן מִצְטָרְפִין בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר לְכַזַּיִת. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּין הַקְּרוֹבִים לַבָּשָׂר מִן הַחַרְטוֹם וְהַצִּפֳּרְנַיִם – הֲרֵי הֵן כַּבָּשָׂר, וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם, וְרֹאשׁ הַזָּנָב, וְהָעֲצָמוֹת, אֲפִלּוּ הָרַכּוֹת – אֵינָן מִצְטָרְפִין.
ט. הַכְּנָפַיִם. הנוצות הקטנות שבכנפיים (פה"מ טהרות א,ב). וְהַנּוֹצָה. הדקה הנשארת על הגוף לאחר מריטת הנוצות הקטנות (שם). וּמִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. הלכות טומאת אוכלין ד,ד. הַחַרְטוֹם. המקור. רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם. קצוות הכנפיים.
י. הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מִן הָעֲצָמוֹת הָרַכִּין אוֹ מִן הַגִּידִין וּמִן הַשֶּׁלֶל שֶׁל בֵּיצִים וּמִן הַדָּם וּמִבָּשָׂר מִן הַחַי מִמֶּנּוּ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אֲבָל הָאוֹכֵל מִן הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁל בֵּיצִים וּמִן הַקֻּרְקְבָן וּמִבְּנֵי הַמֵּעַיִם, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב בָּאוּר וּגְמָעוֹ – הֲרֵי זֶה טָמֵא כָּאוֹכֵל מִבְּשָׂרָהּ, שֶׁהַשּׁוֹתֶה בִּכְלַל אוֹכֵל. הִמְחָהוּ בַּחַמָּה וּגְמָעוֹ – טָהוֹר, שֶׁהֲרֵי הִסְרִיחוֹ.
י. הַשֶּׁלֶל שֶׁל בֵּיצִים. ביצים שעודן קשורות בגידי התרנגולת. הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁל בֵּיצִים. שהביצים שבו קטנות מאוד ועדיין לא נחשבות כביצים אלא כבשר (ראה גם הלכות מאכלות אסורות ג,ז ובמ"מ שם), ויש מפרשים שהכוונה כאן לאוכל מן בשר האשכול עצמו (רש"י ביצה ז,א מובא בכס"מ, וראה לח"מ הלכות מאכלות אסורות שם). שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב. המיס את השומן של העוף. שֶׁהֲרֵי הִסְרִיחוֹ. שהמומס על ידי השמש שוהה זמן רב עד שמסריח, ואז אינו ראוי אפילו לאכילת כלב ולפיכך הוא טהור (לקמן הי"א, וראה בבלי נזיר נ,א ובתוספות שם).
יא. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁנִּפְסְדָה מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב – טְהוֹרָה. וְכֵן אִם יָבְשָׁה כַּחֶרֶס, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִשָּׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה – הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וְהָאוֹכֵל נֶצֶל שֶׁל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
יא. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִשָּׁרוֹת בְּפוֹשְׁרִין וכו'. כדלעיל א,יג לגבי נבלת בהמה. וְהָאוֹכֵל נֶצֶל שֶׁל נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר הֲרֵי זֶה טָהוֹר. שלא כנצל הבהמה שטומאתו בספק (לעיל שם, והמפרשים דנו בטעם החילוק בין המקרים – ראה כס"מ, מל"מ, חידושי הגרי"ז נזיר נ,א ועוד).
יב. עוֹף טָהוֹר שֶׁנִּטְרַף וְנִשְׁחַט שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה – שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִשְׁחַט בָּעֲזָרָה. וְאִם נִמְלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה – אֵין מְלִיקָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַשּׁוֹחֵט עוֹף טָהוֹר, בֵּין בַּחוּץ בֵּין בִּפְנִים, בֵּין קָדָשִׁים בֵּין חֻלִּין – הֲרֵי זֶה טָהוֹר; וְהַמּוֹלֵק חֻלִּין בִּפְנִים, אוֹ שֶׁמָּלַק קָדָשִׁים בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַשּׁוֹחֵט עוֹף טָהוֹר, בֵּין בַּחוּץ בֵּין בִּפְנִים, בֵּין קָדָשִׁים בֵּין חֻלִּין – הֲרֵי זֶה טָהוֹר; וְהַמּוֹלֵק חֻלִּין בִּפְנִים, אוֹ שֶׁמָּלַק קָדָשִׁים בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה.
יב. וַאֲפִלּוּ נִשְׁחַט בָּעֲזָרָה. אף על פי שאין שוחטים עוף בעזרה (בין אם הוא חולין ובין אם הוא קדשים) ואם שחטו אסור באכילה, מכל מקום מועילה השחיטה להוציאה מדין נבלה. וְאִם נִמְלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה אֵין מְלִיקָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. אף שקרבן העוף שנמלק כדינו אינו מטמא, מכיוון שנמצא טרפה והתברר שאינו ראוי למזבח אין מליקתו מוציאה אותו מידי נבלה (ראה הלכות פסולי המוקדשין ז,ג).
בַּחוּץ. מחוץ לעזרה. וְהַמּוֹלֵק חֻלִּין בִּפְנִים. וכל שכן בחוץ.
בַּחוּץ. מחוץ לעזרה. וְהַמּוֹלֵק חֻלִּין בִּפְנִים. וכל שכן בחוץ.
יג. הַמּוֹלֵק קָדָשִׁים בִּפְנִים, אִם הָיוּ רְאוּיִין לְקָרְבָּן וְלֹא נִמְצְאוּ בָּהֶן מוּמִין שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמָן – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ עֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁנֶּעֶרְפָה כְּהִלְכָתָהּ – טְהוֹרָה; כַּפָּרָה כָּתוּב בָּהּ כַּקֳּדָשִׁים. וְכֵן אִם נִשְׁחֲטָה אַחַר יְרִידָתָהּ לַנַּחַל, אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה בַּהֲנָיָה – הִצִּילָה אוֹתָהּ שְׁחִיטָתָהּ מִיַּד נְבֵלָה.
יג. מוּמִין שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמָן. הלכות איסורי מזבח פרק ג. כַּפָּרָה כָּתוּב בָּהּ כַּקֳּדָשִׁים. מכך שנאמרה כפרה בפרשיית עגלה ערופה לומדים שיש לה כמה דינים הדומים לקרבנות (ראה הלכות רוצח י,ב, י,ה), ולפיכך בדומה לקדשים הנטהרים על ידי מליקה שהיא מן העורף, כך נטהרת העגלה על ידי עריפתה. אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. שמשעה שירדה לנחל נאסרה בהניה (שם ה"ו).
יד. נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא – טְהוֹרָה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה, וְהֻכְשְׁרָה – הֲרֵי הִיא כָּאֳכָלִים טְמֵאִים, שֶׁהֵן רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה וְהַמְּקוֹמוֹת הָרַכִּין מִן הַחַרְטוֹם וּמִן הַצִּפֳּרְנַיִם שֶׁלָּהּ – הֲרֵי הֵן כִּבְשָׂרָהּ.
יד. וְאִם חָשַׁב עָלֶיהָ לַאֲכִילָה וְהֻכְשְׁרָה וכו'. כיוון שנבלת העוף הטמא אינה יכולה לטמא טומאה חמורה, היא צריכה מחשבה והכשר כדי להתטמא, כשאר אוכלים (פה"מ טהרות א,ג, וראה הלכות טומאת אוכלין ג,א, ג,ג). וְהַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה… הֲרֵי הֵן כִּבְשָׂרָהּ. שלגבי טומאת אוכלים דינם כשאר הבשר (כדלעיל ה"ט).
טו. אֶחָד הָעוֹף הַטָּהוֹר וְאֶחָד הָעוֹף הַטָּמֵא, אֵבֶר מִן הַחַי הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן – טָהוֹר, וְאֵין בּוֹ טֻמְאָה כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ… לְכָל הַבְּהֵמָה" (ויקרא יא,כד-כו) – לְהוֹצִיא אֶת הָעוֹף, שֶׁאֵין לוֹ פַּרְסָה, וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְטַמֵּא אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה.
טו. שֶׁנֶּאֱמַר וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ… לְכָל הַבְּהֵמָה. וממשיך הפסוק: "אשר היא מפרסת פרסה".
טז. אֵבֶר מִן הַמֵּת מִן הָעוֹף – הֲרֵי הוּא כְּנִבְלַת הָעוֹף שֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ: וְאִם הָיְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר – מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה בְּכַזַּיִת, וְאִם חָשַׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים; וְאִם הָיְתָה נִבְלַת עוֹף טָמֵא – מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים אִם חָשַׁב עָלָיו וְהֻכְשַׁר. וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֳכָלִים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּבֵּיצָה, כְּשִׁעוּר כָּל הָאֳכָלִין לְטַמֵּא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
טז. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות טומאת אוכלין ד,א.
א. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל בביאור הכתובים. שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה וּטְרֵפָה. בניגוד לנבלת העוף הטמא שאינו אסור משום איסורים אלו (הלכות מאכלות אסורות ד,ב; וראה ספרא אחרי מות פרש' ז פי"ב ה"ה כיצד לומדים שאין פסוק זה מדבר על נבלת בהמה אלא דווקא על נבלת העוף).
בֵּית הַבְּלִיעָה. חלקו האחורי של חלל הפה (הלוע). שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ. מהלשון "נפש אשר תאכל" (ולא 'איש אשר יאכל') דורשים שמטמאת דווקא כשנמצאת בבית הנפש, שהוא בית הבליעה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות פרה ה,ב, הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ב.
וְנָגַע בְּכֵלִים בִּשְׁעַת בְּלִיעָתוֹ טְמֵאִים. שהמטמא בגדים מטמא גם את שאר הכלים שנוגע בהם בשעת חיבורו במטמאיו (שם). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. כגון בטומאת נבלת בהמה (לעיל א,א), ובטומאת הזב וכיוצא בו (הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ב). וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. שלאחר טבילתו צריך להמתין לערב כדי להיטהר.