א. מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁחָטָא חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו חַטָּאת קְבוּעָה, וְלֹא הִתְרוּ בּוֹ, אֶלָּא אָמְרוּ: 'אָנוּ רְאִינוּךָ שֶׁעָשִׂיתָ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת' אוֹ 'שֶׁאָכַלְתָּ חֵלֶב', וְהוּא אוֹמֵר: 'אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי דָּבָר זֶה' – אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת; הוֹאִיל וְאִם יֹאמַר: 'מֵזִיד הָיִיתִי' יִפָּטֵר מִן הַקָּרְבָּן, כְּשֶׁאָמַר לָהֶם: 'לֹא אָכַלְתִּי' וְ'לֹא עָשִׂיתִי' – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: 'לֹא אָכַלְתִּי בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּזָדוֹן', שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן, וְלֹא הִכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים.
א. וְלֹא הִתְרוּ בּוֹ. קודם שחטא. אבל אם התרו בו קודם שחטא, הרי הוא מזיד וחייב מלקות ופטור מן הקרבן. נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּזָדוֹן שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. שמפרשים אנו את דבריו באופן שאינו מכחיש את העדים (ראה לקמן ט,ד, יא,ח).
ב. שָׁתַק וְלֹא הִפְלִיג אֶת הָעֵד, אֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ אִשָּׁה אַחַת: 'אָכַלְתָּ חֵלֶב' אוֹ 'עָשִׂיתָ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת', וְשָׁתַק – חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת. אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד: 'חֵלֶב הוּא זֶה', וְשָׁתַק, וְחָזַר וַאֲכָלוֹ בִּשְׁגָגָה – מֵבִיא חַטָּאת, וְאִם הִתְרוּ בּוֹ – לוֹקֶה עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד.
ב. הִפְלִיג. דחה, הכחיש. אֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ אִשָּׁה אַחַת וכו'. אף שאישה פסולה לעדות (הלכות עדות ט,ב), כאן שמחייב עצמו על ידי שתיקתו, אף על ידי אישה מתחייב חטאת. אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד חֵלֶב הוּא זֶה וְשָׁתַק חַיָּב לְהָבִיא חַטָּאת. ששתיקתו מהווה הודאה שאכן מדובר בחלב. אבל אם הכחישו וטען שאין זה חלב, פטור מחטאת. וְאִם הִתְרוּ בּוֹ. שני עדים. לוֹקֶה עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד. שאין צריך שני עדים לחייב מלקות אלא לענין ההתראה והעדות על עשיית המעשה, אבל לעניין החזקת האיסור מספיק עד אחד (הלכות סנהדרין טז,ו).
ג. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ עַל הַחֵלֶב שֶׁאָכַל, לֹא יְבִיאֶנָּה עַל הַשַּׁבָּת שֶׁחִלֵּל אוֹ עַל הַדָּם שֶׁאָכַל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים וכו' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ד,כח) – עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ, לֹא שֶׁיַּקְרִיבֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא. וְאִם הִקְרִיב – פְּסוּלָה.
יָתֵר עַל זֶה אָמְרוּ: הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם. וְאִם הֵבִיא – כִּפֵּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ אָבִיו וּמֵת, וְהָיָה הַבֵּן מְחֻיָּב בְּאוֹתוֹ הַחֵטְא, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנָּה הַבֵּן עַל חֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם.
יָתֵר עַל זֶה אָמְרוּ: הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם. וְאִם הֵבִיא – כִּפֵּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הִפְרִישָׁהּ אָבִיו וּמֵת, וְהָיָה הַבֵּן מְחֻיָּב בְּאוֹתוֹ הַחֵטְא, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנָּה הַבֵּן עַל חֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם.
ג. בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. טו,ו.
יָתֵר עַל זֶה אָמְרוּ. שאף אם הפריש חטאת לשם אותו סוג חטא, אינו יכול להביא על חטא שעשה בזמן אחר. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. שחטאת שמתו בעליה תמות ואין היורשים יכולים להקריבה לשם חטאם (פסולי המוקדשין ד,א).
יָתֵר עַל זֶה אָמְרוּ. שאף אם הפריש חטאת לשם אותו סוג חטא, אינו יכול להביא על חטא שעשה בזמן אחר. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. שחטאת שמתו בעליה תמות ואין היורשים יכולים להקריבה לשם חטאם (פסולי המוקדשין ד,א).
ד. הַמֵּבִיא חַטָּאת עַל שְׁנֵי חֲטָאִים – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בִּדְמֵי חֶצְיָהּ לְחֵטְא זֶה וּבִדְמֵי חֶצְיָהּ לַחֵטְא הַשֵּׁנִי. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ חַטָּאת אַחַת עַל שְׁנֵי חֶטְאֵיהֶם – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא זֶה חַטָּאתוֹ בִּדְמֵי חֶצְיָהּ וְיָבִיא זֶה חַטָּאתוֹ בִּדְמֵי חֶצְיָהּ.
ה. הֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת עַל חֵטְא אֶחָד – יַקְרִיב אֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה.
ה. יַקְרִיב אֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה וכו'. בדומה לאדם שהפריש שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד אחת מהן יקריב את השנייה, שמקריב את איזו שירצה והשנייה יפלו דמיה לנדבה (הלכות פסולי המוקדשין ד,ה).
ו. הֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת עַל שְׁנֵי חֲטָאִים – זוֹ תִּשָּׁחֵט לְשֵׁם הַחֵטְא הָאֶחָד, וְהַשְּׁנִיָּה לְשֵׁם הַחֵטְא הַשֵּׁנִי.
ו. הֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת עַל שְׁנֵי חֲטָאִים וכו'. ואינו יודע איזו חטאת הפריש על איזה חטא, כגון שהתערבו הבהמות או ששכח איזו בהמה הפריש על איזה חטא, והדין הוא שכל קרבן יישחט לשם החטא שלשמו הוקדש בתחילה (ראה חזו"י וח"ד תוספתא כריתות ב,ד). ויש מפרשים שמדובר שבשעת הקדשת החטאות לא פירש על איזה חטא תבוא כל אחת, ובמקרה זה יכול לפרש בשעת ההקרבה איזו חטאת מיועדת לאיזה חטא, או שמקריב כל חטאת באופן סתמי לשם מה שהיא (ראה קרית ספר, ריק"ו, ערוה"ש רט,כא-כב).
ז. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהַמְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל, וְהַמְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה מִשְּׁאָר הָעֲבֵרוֹת – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ חַטָּאת עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא.
כֵּיצַד? מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל חֵלֶב, שֶׁאָכַל חֵלֶב בִּשְׁגָגָה וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲפִלּוּ הָיָה מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשֻׁמָּן וַאֲכָלוֹ, וְהֵבִיא קָרְבָּן – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, שֶׁמִּשֶּׁאָכַל בְּזָדוֹן, בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן – הֲרֵי הוּא מְשֻׁמָּד. הָיָה מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל חֵלֶב, וְשָׁגַג וְאָכַל דָּם – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
כֵּיצַד? מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל חֵלֶב, שֶׁאָכַל חֵלֶב בִּשְׁגָגָה וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲפִלּוּ הָיָה מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשֻׁמָּן וַאֲכָלוֹ, וְהֵבִיא קָרְבָּן – אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, שֶׁמִּשֶּׁאָכַל בְּזָדוֹן, בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן – הֲרֵי הוּא מְשֻׁמָּד. הָיָה מְשֻׁמָּד לֶאֱכֹל חֵלֶב, וְשָׁגַג וְאָכַל דָּם – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ז. בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. ג,ד. אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ חַטָּאת עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא. אבל על חטא אחר מקבלים ממנו.
לְתֵאָבוֹן. שעובר על איסור זה מחמת תאוותו ולא כמרד. לְהַכְעִיס. עובר על האיסור מתוך זלזול ומרד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם.
לְתֵאָבוֹן. שעובר על איסור זה מחמת תאוותו ולא כמרד. לְהַכְעִיס. עובר על האיסור מתוך זלזול ומרד. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם.
ח. מִי שֶׁשָּׁגַג וְהִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּמֵּד וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, אוֹ נִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְחָה הַקָּרְבָּן בִּנְתַּיִם – הֲרֵי חָזַר וְנִרְאָה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, לְפִיכָךְ יַקְרִיבֶנָּה עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁאִם נוֹלַד בּוֹ מוּם עוֹבֵר וְנִרְפָּא יַחֲזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ, כָּךְ אִם נִדְחוּ הַבְּעָלִים וְחָזְרוּ וְנִרְאוּ – יִקְרַב.
ח. וְנִשְׁתַּפָּה. חזר לשפיותו. אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְחָה הַקָּרְבָּן בִּנְתַּיִם. שבמשך זמן זה היה הקרבן דחוי מהקרבה שכן אין מקריבים את קרבנו של המשומד (כדלעיל ה"ז) ולא של השוטה (שכן אין מקריבים חטאתו של אדם אלא מדעתו ומרצונו ולשוטה אין דעת – ראה הלכות מעשה הקרבנות יד,י). הֲרֵי חָזַר וְנִרְאָה. שכעת הוא ראוי להקרבה. שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים. בעלי חיים שהיו ראויים לקרבן ונפסלו, אינם נפסלים לעולם, ואם יחזרו להיות ראויים, כשרים להקרבה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ג,כג; וראה גם הלכות מעשה הקרבנות טו,ד. וּכְשֵׁם שֶׁאִם נוֹלַד בּוֹ מוּם עוֹבֵר וְנִרְפָּא יַחֲזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ. בניגוד למום קבוע שאם נולד בבהמת קדשים היא נפדית ויוצאת לחולין, במום עובר ממתינים עד שתתרפא הבהמה ומקריבים אותה (הלכות איסורי מזבח ב,ו-ז).
ט. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְחַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין פְּטוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל). כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁכָּל חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא יי, נִתְכַּפֵּר לוֹ.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה – פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אָשָׁם תָּלוּי, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא כִּפֵּר לוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
לְפִיכָךְ, מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה – פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אָשָׁם תָּלוּי, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא כִּפֵּר לוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ט. וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין. אשם הבא על חטא ודאי (ראה לקמן ט,א). אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין. אשם הבא על ספק חטא מהחטאים שחייבים על שגגתם חטאת קבועה (לקמן ח,א). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות. שֶׁכָּל חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא יי נִתְכַּפֵּר לוֹ. וזהו חטא שחייבים עליו אשם תלוי, שאין הבעלים יודע בוודאות אם חטא, אלא רק הקב"ה.
פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי. ואם נודע לו במה חטא לאחר יום הכיפורים, חייב חטאת, כדין המביא אשם תלוי ונודע לו חטאו לאחר מכן. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אָשָׁם תָּלוּי. גם אם נודע לו ספק חטאו לאחר יום הכיפורים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. בהלכה הבאה.
פָּטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי. ואם נודע לו במה חטא לאחר יום הכיפורים, חייב חטאת, כדין המביא אשם תלוי ונודע לו חטאו לאחר מכן. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אָשָׁם תָּלוּי. גם אם נודע לו ספק חטאו לאחר יום הכיפורים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. בהלכה הבאה.
י. אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים וְלֹא הַחַטָּאת וְלֹא הָאָשָׁם מְכַפְּרִין, אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים הַמַּאֲמִינִין בְּכַפָּרָתָן. אֲבָל הַמְבַעֵט בָּהֶן – אֵינָן מְכַפְּרִין לוֹ. כֵּיצַד? הָיָה מְבַעֵט, וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ אוֹ אֲשָׁמוֹ, וְהוּא אוֹמֵר אוֹ מְחַשֵּׁב שֶׁאֵין אֵלּוּ מְכַפְּרִין לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ כְּמִצְוָתָן – לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִבְּעִיטָתוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ.
וְכֵן הַמְבַעֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם נִתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי, וְעָבַר עָלָיו יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא מְבַעֵט בּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב לְהָבִיא כָּל אָשָׁם תָּלוּי שֶׁהָיָה חַיָּב בּוֹ.
וְכֵן הַמְבַעֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם נִתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי, וְעָבַר עָלָיו יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא מְבַעֵט בּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים חַיָּב לְהָבִיא כָּל אָשָׁם תָּלוּי שֶׁהָיָה חַיָּב בּוֹ.
י. מְבַעֵט. מזלזל בקרבנות ודוחה בדעתו או בדיבורו את תכליתם.
יא. כָּל אֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מְעַכְּבִין אֶת הַכַּפָּרָה, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר. סְפֵק נָזִיר וּסְפֵק מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה וּסְפֵק שׂוֹטָה – כֻּלָּן מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.
יא. מְעַכְּבִין אֶת הַכַּפָּרָה. שאין חטא הבעלים מתכפר עד שיקריבו את קרבן האשם. חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר. שנזיר שנטמא חייב להקריב ביום השמיני לטומאתו חטאת עולה ואשם, ומשהקריב את החטאת כבר יכול להתחיל למנות נזירות חדשה גם קודם שהקריב את האשם (הלכות נזירות ו,יב). סְפֵק נָזִיר. שמסופק אם נטמא. וּסְפֵק מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. ארבעה מחוסרי כפרה הם: הזבה, היולדת, הזב והמצורע, ואינם יכולים לאכול קדשים עד שיביאו את קרבנם (הלכות מחוסרי כפרה א,א), וכאשר הם מסופקים בטומאתם, עליהם להביא חטאת העוף מספק (ראה הלכות מחוסרי כפרה א,ו). וּסְפֵק שׂוֹטָה. אישה שבעלה קינא לה ונסתרה והיא טוענת שהיא טהורה, מביאה מנחת קנאות (ומכונה ספק סוטה מפני שיש ספק אם נטמאת אם לא נטמאת – רש"י כריתות כו,א). כֻּלָּן מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. שקרבנם של אלו אינו בא לכפרה על חטא (בבלי כריתות כו,א; וראה גם הלכות מחוסרי כפרה א,יא).
יב. מִי שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת אוֹ אָשָׁם, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין: אִם הָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ – מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם, וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג; וְאִם עֲדַיִן לֹא נִשְׁחַט – אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו.
יב. וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין. שמלבד החטא שעבורו התחייב חטאת או אשם עבר עברה שחייבים עליה מיתת בית דין. אִם הָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ. שנשחט הקרבן קודם שנגמר דינו. מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. משום ששהייה זו מועטת ואין בכך עינוי הדין כלפי בעל הקרבן, אולם אם נגמר דינו קודם השחיטה זוהי שהייה מרובה ויש בה עינוי הדין ולכן אין משהים אותו (הלכות סנהדרין יב,ה).
