פרק ג', הלכות שלוחין ושותפין, ספר קניין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אֶחָד אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן, וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה וּלְהוֹצִיא הַקַּרְקַע אוֹ הַפִּקָּדוֹן מִתַּחַת יָדוֹ – הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ הַרְשָׁאָה. וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ שֶׁהִרְשָׁהוּ, וְאוֹמֵר לוֹ: 'לֵךְ דּוּן וּזְכֵה וְהוֹצִיא לְעַצְמְךָ' וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ כֵּן – אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'אֵין אַתָּה בַּעַל דִּינִי'.
אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵּן – אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ, וְכָל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה בּוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל מְשַׁלְּחוֹ. וְכָל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַשָּׁלִיחַ עַל דִּין זֶה שֶׁהֻרְשָׁה בּוֹ – הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב בָּהֶן, שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה: 'כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה עָלַי לְשַׁלְּמוֹ'.
א. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אֶחָד. אדם אחר היה משתמש בה כבעלים. אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן. הפקיד מיטלטלין אצל אדם אחר. וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה. להסמיך אדם שיתבע במקומו את המחזיק בקרקע או בפיקדון. הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ הַרְשָׁאָה. שטר שבו הוא ממנה את השליח למורשה. וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ שֶׁהִרְשָׁהוּ. להקנות לו את הדבר שהוא תובע. הקניין המדובר כאן הוא קניין חליפין שעל ידו מקנה לשליח את הקרקע או המיטלטלין כדי שיוכל לתבעם עבורו ('קניין סודר', ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם, וראה לקמן ה"ז שכאשר מדובר במעות צריך להקנות לו אגב קרקע). וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. אמירה אחרת שמשמעותה שמקנה לו את הדבר שהוא תובע עבורו. מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ. הנתבע יכול לומר לשליח.
אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵּן אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ. אף על פי שכתב לו שידון ויזכה ויוציא לעצמו ועשה קניין על כך, אין כוונתו להקנות לו את הדברים באופן מוחלט או בשותפות, והקנייה זו נועדה רק כדי לאפשר למורשה לדון עבורו עם הנתבע.
ב. הִקְנָה לְזֶה הַמֻּרְשֶׁה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה דָּן עַל הַכֹּל; הוֹאִיל וְדָן עַל חֶלְקוֹ, וַהֲרֵי הוּא בַּעַל דִּינוֹ בְּחֶלְקוֹ – דָּן עַל הַכֹּל.
ב. הִקְנָה לְזֶה הַמֻּרְשֶׁה שְׁלִישׁ וכו'. שעשה קניין עם המורשה רק לחלק מהדבר שתובע עבורו, ובחלק הנשאר נתן לו רשות לתבוע ללא הרשאה (ראה צור תעודה).
ג. אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ – תּוֹבֵעַ עַל הַכֹּל; הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּזֶה הַמָּמוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאָר שֻׁתָּפָיו, וְאֵין הַשֻּׁתָּף הָאֶחָד יָכוֹל לוֹמַר לְשֻׁתָּפוֹ שֶׁדָּן: 'אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי הַתּוֹבֵעַ, הָיִיתִי תּוֹבֵעַ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת וּמְחַיֵּב בַּעַל דִּינִי', שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לוֹ: 'לָמָּה לֹא בָּאתָה לִתְבֹּעַ גַּם אַתָּה?'.
לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת – יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר עַל בַּעַל הַדִּין וְלָדוּן עִמּוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'אֲנִי אֵינִי מוֹדֶה בְּכָל מַה שֶּׁטָּעַן שֻׁתָּף שֶׁלִּי'. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וְלוֹמַר לָזֶה: 'אוֹ דּוּן עִמִּי בְּחֶלְקְךָ אוֹ הָבֵא הַרְשָׁאָה, שֶׁהֲרֵי מָמוֹן שְׁנֵיכֶם בְּיָדִי, וּשְׁנֵיכֶם בַּעֲלֵי דִּינִי, וּלְמָחָר יָבֹא אָחִיךָ אוֹ שֻׁתָּפְךָ וְיִתְבַּע גַּם הוּא'.
ג. אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ. אחים שירשו את אביהם ועדיין לא חילקו את הירושה ולכן דינם כשותפים. אֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאָר שֻׁתָּפָיו. ואם דן עם הנתבע, הדין קיים. שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לוֹ לָמָּה לֹא בָּאתָה לִתְבֹּעַ גַּם אַתָּה. ומכיוון שלא בא, מן הסתם הסכים שחברו ידון עם הנתבע.
בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. בעיר אחרת. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וכו'. משום שאם יבוא השותף ויטען טענה זו יתבטל הדין, יכול הנתבע לעכב את התביעה הראשונה ולומר לתובע שיתבע רק את חלקו בשותפות.
ד. הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. וְאִם יֵשׁ שָׁם פֵּרוֹת בַּקַּרְקַע, מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ – דָּן עַל הָעִקָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מֵאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם אֵין קַרְקַע – אֵין לוֹ פֵּרוֹת.
ד. הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. נכסים שהאישה מכניסה לבעלה והבעל לא קיבל אחריות עליהם נקראים 'נכסי מלוג', ודינם שגוף הנכסים שייך לאישה והבעל מקבל את פירות הנכסים (ראה הלכות אישות טז,א-ב, כב,ז). כשרוצה הבעל לתבוע עבור אשתו בנכסי מלוג שלה, עליו לקבל הרשאה משום שגוף הקרקע שייך לאישה. שֶׁאִם אֵין קַרְקַע אֵין לוֹ פֵּרוֹת. הבעלות על הפירות תלויה בבעלות על הקרקע, ולכן יש לבעל חלק בתביעה זו.
ה. מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוָה, בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין מָעוֹת, וְעָשָׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לַהֲבִיאָן לוֹ – הָרְשׁוּת בְּיַד זֶה שֶׁהֵן אֶצְלוֹ: אִם רָצָה לִתֵּן – נִפְטָר, וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, שֶׁהֲרֵי נוֹתֵן לִשְׁלוּחוֹ; וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן – אֵינוֹ נוֹתֵן, שֶׁאֵין זֶה בַּעַל דִּינוֹ עַד שֶׁיָּבֹא בְּהַרְשָׁאָה. וְכָל הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנֶּאֱמָר בָּהֶן: "וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו" (יחזקאל יח,יח).
ה. וְעָשָׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לַהֲבִיאָן לוֹ. ללא הרשאה. אִם רָצָה לִתֵּן נִפְטָר… שֶׁהֲרֵי נוֹתֵן לִשְׁלוּחוֹ. כדלעיל א,ח, ב,ג. וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן אֵינוֹ נוֹתֵן שֶׁאֵין זֶה בַּעַל דִּינוֹ עַד שֶׁיָּבֹא בְּהַרְשָׁאָה. אין הנתבע מחויב לתת את הדבר הנתבע לשליח זה משום שכל זמן שלא קיבל הרשאה אינו מוסמך לדון עם הנתבע. וְכָל הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה וכו'. שהבא בהרשאה נכנס לריב שאינו נוגע אליו, ועריכת הדין על ידי אנשים אחרים יוצרת שנאה ומחלוקת (מאירי שבועות לא,א; וראה הלכות דעות ה,יג שאין ראוי לתלמיד חכם לבוא בהרשאה).
ו. הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין בְּמִטַּלְטְלִין אוֹ בְּמָעוֹת שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ, וְכָפַר בּוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלָיו, שֶׁנִּמְצָא זֶה כִּמְשַׁקֵּר, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'הִרְשִׁיתִיךְ לִטֹּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי', וּכְבָר אָמַר פְּלוֹנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם.
וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ חֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת עָלָיו אַחֵר לְהַשְׁבִּיעוֹ, שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר שֶׁיַּקְנֶה לוֹ, וְאֵין אָדָם מַרְשֶׁה עַל תְּבִיעַת דְּבָרִים, שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִקְנִין, אֶלָּא עַל תְּבִיעַת הַמָּמוֹן.

ו. הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בַּדִּין… וְכָפַר בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה וכו'. שהתובע יכול להרשות אדם אחר לדון עבורו רק במקרים שהנתבע עדיין לא כפר, אך אם כפר ההרשאה נראית שקרית, שכן מקנה לו דבר שכל עוד לא יוכח אחרת אינו שלו. ודווקא במיטלטלין או במעות, אבל בקרקע, מכיוון שאינה נגזלת וידוע ומפורסם שקרקע זו היא של התובע, אף אם כפר בו יכול לעשות עליה הרשאה שאינו כמשקר (יקר תפארת, וראה לקמן סוף ה"ז).

אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת עָלָיו אַחֵר לְהַשְׁבִּיעוֹ. אינו יכול למנות מורשה שילך וישביע את הנתבע עבורו. שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר שֶׁיַּקְנֶה לוֹ וכו'. משום שהתביעה בשבועה אינה דבר שניתן להקנותו למורשה, ורק בתביעה ממונית שאפשר להקנותה, אפשר להרשות עליה.

ז. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, וְרָצָה לְהַרְשׁוֹת שָׁלִיחַ לַהֲבִיאָן – אֵין הַקִּנְיָן מִיָּדוֹ מוֹעִיל בָּזֶה, שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה? נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהִיא, וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּהּ כְּדֵי לְהוֹצִיאָן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ, וְהוֹלֵךְ וְדָן עִמּוֹ וּמוֹצִיאָן.
הָיְתָה לוֹ מִלְוָה בְּיַד אַחֵר – אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה, וְאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם. וְאֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁיַּקְנֶה אָדָם בָּהּ חוֹב אֶלָּא אוֹ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אוֹ בְּהַקְנָיַת שְׁטַר הַחוֹב עַצְמוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ. זֶה הוּא הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי מִן הַתַּלְמוּד.
אֲבָל גְּאוֹנִים תִּקְּנוּ שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטֹּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. וְעוֹד תִּקְּנוּ, שֶׁאִם הִרְשָׁהוּ לִטֹּל מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ אוֹ לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ הַלְוָאָה, וְלֹא הָיְתָה קַרְקַע לַמַּקְנֶה – מַקְנֵהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּן.
וּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים קַלִּים הֵן עַד מְאֹד וּרְעוּעִים, שֶׁזֶּה – מִי יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וַאֲפִלּוּ הוּא רָאוּי – אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַגְּאוֹנִים עַצְמָן שֶׁתִּקְּנוּ תַּקָּנָה זוֹ, אָמְרוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִין בָּהּ 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר', וְאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עַל הַנִּתְבָּע; אִם רָצָה לָדוּן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ וְלִתֵּן – נִפְטָר.
וְלָמָּה יִפָּטֵר? שֶׁאֵין זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה זוֹ הָרְעוּעָה פָּחוּת מִשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂהוּ בְּעֵדִים. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה הַנִּתְבָּע לָדוּן עִמּוֹ – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן וְלֹא לְהִשָּׁבַע, עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּינוֹ.
וְכֵן הוֹרוּ, שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ מִלְוָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּעֵדֵי קִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בָּהּ בְּבֵית דִּין – כּוֹתְבִין עָלָיו הַרְשָׁאָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אֲבָל מִלְוָה עַל פֶּה שֶׁכָּפַר בָּהּ – לֹא תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ עָלֶיהָ הַרְשָׁאָה.
ז. אֵין הַקִּנְיָן מִיָּדוֹ מוֹעִיל בָּזֶה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. כשרוצים לעשות הרשאה בנוגע למעות אי אפשר להקנות לשליח בקניין חליפין ('קניין סודר' ראה לעיל ה"א בביאור), שאין המטבע נקנה בקניין זה (הלכות מכירה ו,א). אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. כדי להקנות לו את המטבע. נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהִיא וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּהּ. מקנה לו קרקע בשיעור כלשהו, ויחד אתה מקנה את המעות שמעוניין להרשות עליהן. קניין זה מכונה 'קניין אגב', והמעות נקנות באופן זה אף אם אינן מונחות על הקרקע הנקנית (ראה הלכות מכירה ג,ח-ט, ו,ז).
מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה. דמי ההלוואה מיועדים לשימוש ואינם בבעלות המלווה. וְאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם. ולכן גם אינו יכול להקנות למורשה את המעות שיגבה בעתיד (לכלל זה ראה הלכות מכירה כב,א). וְאֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁיַּקְנֶה אָדָם בָּהּ חוֹב אֶלָּא אוֹ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. יש דרך להקנות חוב בעל פה על ידי שיעמדו המלווה והלווה והקונה יחד, ויקנה המלווה את זכות גביית החוב לקונה. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הקניית חוב במעמד שלושתם הוא קניין שתיקנו חכמים ואמרו שאין לדבר הסבר ואין למדים ממנו לדבר אחר (שם ו,ח). ולכן לא ניתן להקנות את החוב לצורך ההרשאה על סמך דין זה. אוֹ בְּהַקְנָיַת שְׁטַר הַחוֹב עַצְמוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ. כאשר החוב בשטר, ניתן להקנותו באמצעות כתיבה שהמוכר כותב לקונה (על גבי שטר החוב עצמו או על נייר אחר) שהוא מקנה לו את שטר החוב ואת התוכן שהשטר מייצג, ובנוסף לכך צריך למסור לקונה את שטר החוב (שם ה"י). וקניין זה הוא מדברי סופרים שכן החוב אינו דבר ממשי שיחול עליו קניין מן התורה (ראה שם הי"ב), ומכיוון שקניין זה אינו קניין גמור לא ניתן להקנות בו לצורך הרשאה (אבן האזל).
אֲבָל גְּאוֹנִים תִּקְּנוּ שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוָה. אף שאין דרך להקנות את מעות ההלוואה למורשה, תיקנו שיהיה אפשר להקנותן על גבי קרקע ובאופן זה יהיה ניתן לכתוב הרשאה על ההלוואה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטֹּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. והתקנה מאפשרת לו לתבוע את הלווה גם במדינה אחרת על ידי מורשה. מַקְנֵהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מהחלק שאמור לירש בחלוקת הארץ.
וּדְבָרִים אֵלּוּ. ההסתמכות על קרקע שיש לו בארץ ישראל. שֶׁזֶּה מִי יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שמא הוא מזרע גרים או עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ (כס"מ; וראה הלכות מעשר שני יא,יז). וַאֲפִלּוּ הוּא רָאוּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אפילו אם מגיע לו חלק בארץ, הרי עדיין לא זכה בו. שֶׁאֵין אוֹמְרִין בָּהּ יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר וְאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עַל הַנִּתְבָּע. שאין הרשאה זו מוחלטת ותפקידה הוא רק לאיים על הנתבע, ולכן יכול הנתבע לסרב לדון עם המורשה (ומדובר כאן דווקא בהרשאה שנעשתה על סמך ארבע אמות שיש למרשה בארץ ישראל – כס"מ; ויש מפרשים שמשפט זה אמור על תקנת הגאונים בכללותה, ויכול הנתבע לסרב לדון עם המורשה בכל מה שתיקנו הגאונים – שו"ת מהרשד"ם חו"מ קכט, ראה מל"מ).
שֶׁאֵין זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה זוֹ הָרְעוּעָה פָּחוּת מִשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂהוּ בְּעֵדִים. שאם ירצה הנתבע לתת לשליח זה, ייפטר מן התביעה ואינו חייב באחריותה (כדלעיל ה"ה).
בֵּין בְּעֵדֵי קִנְיָן. כשהלווה עשה קניין בעדים על כך שחייב למלווה, רשאים העדים לכתוב למלווה שטר חוב ללא צורך בהסכמת המלווה (ראה הלכות מלווה ולווה יא,א), וממילא דין הלוואה כזו כהלוואה בשטר. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. שמשעת כתיבת השטר או קניין העדים, קרקעותיו של הלווה משועבדות להלוואה, ולכן הרי זו ככפירה בקרקע, שאינה נחשבת כפירה לעניין הרשאה (ראה לעיל ה"ו בביאור). אֲבָל מִלְוָה עַל פֶּה שֶׁכָּפַר בָּהּ לֹא תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ עָלֶיהָ הַרְשָׁאָה. הגאונים הגבילו את תקנתם למקרה שיש לו אחיזה בנכסי הלווה שניתן להרשות מכוחם או למקרה שאינו נראה כמשקר אבל אם גם אין לו אחיזה בנכסיו וגם כפר בה ונראה כמשקר לא תיקנו.
ח. מִי שֶׁהִרְשָׁה לְאֶחָד, וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת וּלְהַרְשׁוֹת לְאַחֵר – הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל. וְאֵין לַמֻּרְשֶׁה רְשׁוּת לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה לְאַחֵר, שֶׁזֶּה אוֹמֵר לוֹ: 'אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר'. לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּרְשֶׁה הוּא לְאַחֵר, וְאַחֵר לְאַחֵר – הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ כּוֹתֵב בְּהַרְשָׁאָה לַשֵּׁנִי, וְשֵׁנִי לַשְּׁלִישִׁי, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ.
ח. וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת… הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל. משום שההקניה לצורך הרשאה אינה הקניה גמורה אלא רק לצורך ניהול התביעה עבור המרשה, רשאי המרשה לבטל את ההרשאה מהאחד ולהעבירה לאחר. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו. אם המורשה התנה עם המרשה.
ט. הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לְזֶה הַנִּתְבָּע, אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ, אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה, אוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ פְּשָׁרָה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת'. לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עִמּוֹ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת, אֲפִלּוּ מָחַל לוֹ עַל הַכֹּל – הֲרֵי זֶה מָחוּל.
ט. הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לְזֶה הַנִּתְבָּע. מורשה שמחל לנתבע ללא סיכום מוקדם עם המרשה. אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ. הסכים למכור את הדבר הנתבע לנתבע במקום לקבלו בחזרה. אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה. אם מחמת הדיון התחייב הנתבע בשבועה ומחל לו המורשה על כך. לֹא עָשָׂה כְּלוּם וכו'. כדין שליח שעבר על דברי משלחו (כדלעיל א,ב). לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עִמּוֹ וכו'. כשם שתנאי זה מועיל בשליח (שם ה"ג).
י. רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאָה וְתָבַע שִׁמְעוֹן – אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'שֶׁמָּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתְךָ הִרְשָׁה אַחֵר, וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתְךָ', שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ: 'תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, וְזוֹ הַרְשָׁאָתִי תְּהִי אֶצְלְךָ'. וְאִם הַמַּפְקִיד הִרְשָׁה אַחֵר – הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ, וְשִׁמְעוֹן פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי בְּהַרְשָׁאָתוֹ נָתַן.
י. וְזוֹ הַרְשָׁאָתִי תְּהִי אֶצְלְךָ. כתב ההרשאה יינתן לנתבע כדי שתהיה לו הוכחה שנתן למורשה וייפטר מהתביעה. וְאִם הַמַּפְקִיד הִרְשָׁה אַחֵר הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. במקרה שלא ייתן לו המורשה הראשון.
יא. רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאַת שִׁמְעוֹן וְתָבַע לֵוִי, וְאָמַר לֵוִי: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטֹּל' – מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיַּד לֵוִי, וְיִהְיֶה מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל.
וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן – יָדוּן עִם רְאוּבֵן, וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁאֵל. וְיֵשׁ לִרְאוּבֵן לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנוֹת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַכֵּב הַמָּמוֹן וּלְאַחֲרוֹ.
נִתְחַיֵּב לֵוִי שְׁבוּעָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: 'אֵינִי נִשְׁבָּע עַד שֶׁאַחֲרִים בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי שֶׁקֶר', שֶׁאֵין זֶה הַחֵרֶם אֶלָּא תַּקָּנָה קַלָּה שֶׁתִּקְּנוּהָ הַגְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנוֹתֵיהֶם, וְאֵין מְעַכְּבִין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל זֶה מִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ הַקַּלָּה.
יא. וְאָמַר לֵוִי לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטֹּל. עקרונית חייב הנתבע שכפר להישבע שבועת היסת על טענתו, אך הוא יכול להפך את השבועה על התובע שיישבע הוא וייטול (הלכות טוען ונטען א,ו; ומדובר כאן כשכפר לאחר כתיבת ההרשאה, אבל אם כפר קודם כתיבת ההרשאה, לא ניתן לכתוב הרשאה כדלעיל ה"ו).
וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן. שטוען לוי טענות המצריכות את נוכחותו של שמעון. יָדוּן עִם רְאוּבֵן וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁאֵל. כדי שלוי לא יטען כן מתוך הנחה ששמעון לא יבוא עד לכאן להישאל וייפטר מן התביעה, מוציאים את הממון מידו כדי שיתפשר עם המורשה ולא יצטרך שמעון להגיע בעצמו לדון (כס"מ). לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנוֹת שֶׁקֶר וכו'. כדי לאיים באמצעות החרם על לוי הנתבע (ראה לעיל א,ז בביאור).
כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנוֹתֵיהֶם. שידייקו בטענותיהם ויימנעו מטענת שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולישא שֵמע שווא (ראה הלכות טוען ונטען א,יא).

תקציר הפרק 

🤔 האם מותר לעבוד בגביית חובות עבור אחרים?
זה, ככל הנראה, אחד המקצועות המבוקשים בעולם התחתון: גובה חובות, אדם שבאיומים ובכוח הזרוע גובה חובות מבעלי עסקים ואזרחים שהסתבכו עם השוק האפור. ההלכה רואה בעבודה זו ודומותיה עבודה פסולה, ולכן "כל הבא בהרשאה" – כלומר, המקבל הרשאה מאדם לתבוע עבורו את חובותיו מבעלי החוב – "הרי זה בכלל הנאמר בהן: 'ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו'" (הלכה ה). מדוע? שכן אדם זה נכנס לריב לו לא והתערבותו יוצרת שנאה ומחלוקת 🥺

🤷‍ לא הכל פררו רושה, אז הפכתי למורשה
ה"מורשה" הנזכר בשיר "תותים" של חנן בן ארי הוא "עוסק מורשה", כלומר אדם המורשה להוציא חשבוניות מס ולנכות מס תשומות… ה"מורשה" שבפרקנו, לעומת זאת ובהמשך לאמור בקטע הקודם, הוא אדם שניתן לו כתב הרשאה הממנה אותו להיות שליחו של אדם אחר, ולתבוע עבורו בבית הדין קרקע או פיקדון מיד אדם שלישי המחזיק בהם שלא כהוגן (הלכה א) 💪🏼

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ג' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הרשה שליח לדין והלה הוציא הוצאות חריגות- חייב לשלם הכל?

2.לווה שהכחיש שלווה- האם ניתן לתובעו בהרשאת שליח?

3.עו"ד מורשה שהגיע לפשרה בדין- האם בכל מקרה המרשה חייב לקבלה?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן