פרק ג', הלכות תמורה, ספר קרבנות
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כֵּיצַד דִּין הַתְּמוּרוֹת לִקְרַב? תְּמוּרַת הָעוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה. וְאִם הָיְתָה תְּמוּרָתָהּ נְקֵבָה אוֹ בַּעֲלַת מוּם – תִּרְעֶה הַנְּקֵבָה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה.
תְּמוּרַת הַחַטָּאת – תָּמוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. תְּמוּרַת הָאָשָׁם – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה.
תְּמוּרַת הַשְּׁלָמִים – כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר, טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק. תְּמוּרַת הַתּוֹדָה כַּתּוֹדָה, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.תְּמוּרַת הַפֶּסַח: אִם הֵמִיר בּוֹ קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר – אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים; וְאִם הֵמִיר בּוֹ אַחַר חֲצוֹת – הֲרֵי הַתְּמוּרָה עַצְמָהּ תִּקְרַב שְׁלָמִים.
תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר אֵינָן קְרֵבִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר בַּבְּכוֹר: "לַיי הוּא" (ויקרא כז,כו), מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: הוּא קָרֵב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה, וְדִין הַמַּעֲשֵׂר כַּבְּכוֹר. תְּמוּרָתָן תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתֵאָכֵל:

א. וְאִם הָיְתָה תְּמוּרָתָהּ נְקֵבָה. ואי אפשר להקריב נקבה לעולה. תִּרְעֶה הַנְּקֵבָה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר. ובעלת המום תימכר מיד.
תְּמוּרַת הַחַטָּאת תָּמוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ד,א. וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. הדמים יינתנו לקופות שמהן מביאים עולות נדבה של ציבור (ראה לקמן ד,ה).
טְעוּנָה סְמִיכָה. סמיכה על ראש הבהמה לפני שחיטתה. וּנְסָכִים. סולת בלולה בשמן ויין שבאים עם הקרבן. וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק. לאחר הפשט וניתוח קרבן השלמים, הכהן והבעלים מניפים את החזה והשוק יחד עם האימורים. אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. יב,ח.
אִם הֵמִיר בּוֹ קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. קודם הזמן הראוי להקרבה. אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם. מכיוון שהמיר בזמן שהקרבן אינו ראוי להקרבה אי אפשר להקריב את התמורה (ריק"ו, מרכה"מ). וְאִם הֵמִיר בּוֹ אַחַר חֲצוֹת. בזמן הקרבת קרבן פסח לפני שהקריב את פסחו. הֲרֵי הַתְּמוּרָה עַצְמָהּ תִּקְרַב שְׁלָמִים. כיוון שאפשר להקריב רק בהמה אחת לקרבן פסח, יקריבו את התמורה שלמים.
וְדִין הַמַּעֲשֵׂר כַּבְּכוֹר. לומדים את מעשר מדיני בכור בגזרה שווה (בבלי תמורה ה,ב).
ב. תְּמוּרַת הַבְּכוֹר – לַכֹּהֲנִים; וּתְמוּרַת הַמַּעֲשֵׂר – לַבְּעָלִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹדִין בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ, כָּךְ אֵין פּוֹדִין תְּמוּרָתָן.
ב. תְּמוּרַת הַבְּכוֹר לַכֹּהֲנִים. כבכור עצמו. וּתְמוּרַת הַמַּעֲשֵׂר לַבְּעָלִים. כמעשר עצמו. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹדִין בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם. אלא אוכלים אותם בלא פדיון. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. א,יב.
ג. בְּהֵמָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים – תְּמוּרָתָהּ כָּמוֹהָ. וְכֵן כָּל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵינָהּ קְרֵבָה מִפְּנֵי תְּחִלַּת הֶקְדֵּשָׁהּ – הֲרֵי תְּמוּרָתָהּ כָּמוֹהָ. אָמַר: 'חֲצִי בְּהֵמָה זוֹ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ עוֹלָה' – הֲרֵי זוֹ תִּקְרַב עוֹלָה. 'חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר' – תִּקְרַב עוֹלָה. 'חֶצְיָהּ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר' – הֲרֵי זוֹ סָפֵק, וְאֵינָהּ קְרֵבָה.
ג. בְּהֵמָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים. ודינה שתרעה עד שייפול בה מום ותימכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים (הלכות מעשה הקרבנות טו,ג). וְכֵן כָּל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵינָהּ קְרֵבָה מִפְּנֵי תְּחִלַּת הֶקְדֵּשָׁהּ. כגון נקבה שהוקדשה לעולה. חֲצִי בְּהֵמָה זוֹ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ עוֹלָה הֲרֵי זוֹ תִּקְרַב עוֹלָה. כיוון שאפשר להמיר רק בהמה שלמה (לעיל א,טז), התמורה אינה חלה והוקדשה כל הבהמה לעולה (ריק"ו). חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר תִּקְרַב עוֹלָה. כיוון שאין אפשרות להקדיש חצי בהמה למעשר, הבהמה כולה עולה (או"ש, ומדובר אפילו שהקדיש בשעת העברת הבהמות תחת השבט שאז ראוי לחול על הבהמה קדושת מעשר). חֶצְיָהּ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר הֲרֵי זוֹ סָפֵק וְאֵינָהּ קְרֵבָה. כיוון שאין תמורה בחצי בהמה ואין מעשר בחצי בהמה, יש להסתפק איזו הקדשה עדיפה (או"ש).
ד. הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר תְּמִימָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהּ מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדֵּית, וְהֵמִיר בָּהּ אַחַר שֶׁנִּפְדֵּית – הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה, וְאֵינָהּ קְרֵבָה וְאֵינָהּ נִפְדֵּית, אֶלָּא מַנִּיחָהּ עַד שֶׁתָּמוּת: אֵינָהּ קְרֵבָה, מִפְּנֵי שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה, וְאֵינָהּ נִפְדֵּית, שֶׁאֵין בְּכֹחַ קְדֻשָּׁתָהּ לִתְפֹּשׂ פִּדְיוֹנָהּ.
ד. הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר תְּמִימָה. והתקדשו קדושת הגוף. וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהּ מוּם קָבוּעַ וְנִפְדֵּית וכו'. לאחר הפדיון, הבשר מותר באכילה כחולין, אך לעניין כמה דברים (כגון איסור גיזה ועבודה), נשארה הבהמה בקדושתה (ראה הלכות מעילה א,ט). וגם לעניין תמורה נשארה בקדושתה ועושה תמורה. אֵינָהּ קְרֵבָה מִפְּנֵי שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה. קדושתה באה מכוח בהמה שנפדתה וכבר אינה קדושה קדושת הגוף. וְאֵינָהּ נִפְדֵּית שֶׁאֵין בְּכֹחַ קְדֻשָּׁתָהּ לִתְפֹּשׂ פִּדְיוֹנָהּ. קדושתה חלשה ואינה יכולה להיתפס בדמי הפדיון.
ה. כָּל הַתְּמוּרוֹת שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן – הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אַחַר פִּדְיוֹנָן, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה בַּתְּמוּרָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ רַע בְּטוֹב" (ויקרא כז,י), וְ"רַע" הָאָמוּר כָּאן הוּא בַּעַל מוּם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבָּן, וְאַף עַל פִּי כֵן כָּתוּב בּוֹ: "יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (שם).
ה. כָּל הַתְּמוּרוֹת שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן. בהמה בעלת מום שהמירו אותה בבהמת הקדש, חלה עליה תמורה והיא מתקדשת (לעיל א,יד). וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אַחַר פִּדְיוֹנָן. המקדיש בהמה בעלת מום קבוע, לא חלה עליה קדושת הגוף ולאחר פדיונה היא מותרת בגיזה ועבודה (הלכות מעילה א,ט). אבל אם המירה בבהמת הקדש, חלה עליה קדושת הגוף ואינה מותרת בגיזה ועבודה לאחר פדיונה.
ו. עוֹלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּזְבָחִים, וְהֵמִיר בְּאֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת – הֲרֵי זֶה מֵבִיא בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְאוֹמֵר: 'אִם תְּמוּרַת עוֹלָה הִיא זוֹ, הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ שְׁלָמִים, וְאִם תְּמוּרַת שְׁלָמִים הִיא, הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה', וְנִמְצֵאת הַבְּהֵמָה שֶׁהֵבִיא עִם הַתְּמוּרָה כְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה.
חָזַר וְהֵמִיר בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶם, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זוֹ מֵהֶן הֵמִיר – מֵבִיא זֶבַח אַחֵר מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאוֹמֵר עַל הַתְּמוּרָה הַשְּׁנִיָּה: 'אִם תְּמוּרַת תְּמוּרָה הִיא זוֹ, הֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא חֻלִּין, וְאִם תְּמוּרַת עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים הִיא, הֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים', וַהֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא עִם הַתְּמוּרָה הַשְּׁנִיָּה כְּזֶבַח וּתְמוּרָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דִּין הַתַּעֲרוֹבוֹת בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.
ו. בִּזְבָחִים. בשלמים. כְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה. ויש להמתין עד שייפול בשתיהן מום, ויקנה בדמי היפה שבהן עולה ושלמים (הלכות פסולי המוקדשין ו,ו).
חָזַר וְהֵמִיר בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶם וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זוֹ מֵהֶן הֵמִיר. אם המיר בבהמת התמורה, הבהמה הזו חולין שהרי תמורה אינה עושה תמורה (לעיל א,טו), ואם המיר בבהמה שהקדיש, הבהמה הזו הקדש ולא ידוע אם היא עולה או שלמים. מֵבִיא זֶבַח אַחֵר מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. בהמת חולין הראויה לזבח. אִם תְּמוּרַת תְּמוּרָה הִיא זוֹ הֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא חֻלִּין. מתנה שאם בהמת התמורה חולין (תמורת תמורה), גם הבהמה שהביא מתוך ביתו תישאר חולין. וְאִם תְּמוּרַת עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים הִיא הֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. ממשיך להתנות שאם התמורה היא תמורת הבהמה השנייה שהוקדשה, הרי הוא מקדש את הבהמה שהביא מביתו, אם התמורה היא תמורת עולה הוא מקדש את הבהמה שהביא לשלמים, ואם היא תמורת שלמים הוא מקדש את הבהמה שהביא לעולה (ריק"ו, לח"מ). וַהֲרֵי זֶה שֶׁהֵבִיא עִם הַתְּמוּרָה הַשְּׁנִיָּה כְּזֶבַח וּתְמוּרָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה. לאחר שהביא את הבהמה מביתו והקדישה בתנאים האמורים כאן, נמצא שיש אפשרות ששתי הבהמות חולין ויש אפשרות שאחת מהן עולה והשנייה שלמים. ודינם כמקרה שנזכר בפסקה הקודמת, של זבח ותמורה שהתערבו, שנחשבים כתערובת של עולה ושלמים (לח"מ). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דִּין הַתַּעֲרוֹבוֹת בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ו,ו.
ז. שְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר אוֹ בְּמַעֲשֵׂר, וְהֵמִיר בְּאֶחָד מֵהֶן – הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרַב, אֶלָּא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיֵאָכֵל כִּבְכוֹר אוֹ כְּמַעֲשֵׂר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ז. בִּבְכוֹר אוֹ בְּמַעֲשֵׂר. שלא מקריבים ולא פודים את תמורתם. וְהֵמִיר בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרַב. שמא הוא תמורת בכור או מעשר. אֶלָּא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיֵאָכֵל כִּבְכוֹר אוֹ כְּמַעֲשֵׂר. לאחר שנופל בה מום מביא בהמה אחרת ופודה בה את התמורה שמא היא תמורת שלמים, ואז הוא אוכל אותה כדין בכור או מעשר. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' א-ב (לדין דומה בתערובות בכור ומעשר בקדשים ראה הלכות פסולי המוקדשין ו,יד).

תקציר הפרק 

פרק ג' הלכות תמורה

דין התמורה

חלק מהתמורות קרב כקרבן המקורי, חלק ירעה עד שייפול מום כי לא שייך בו קרבן (לדוגמא נקבה לעולה), וחלק ימות, לפי סוג הקרבן.

תמורת הפסח-אם המיר בו קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים. ואם המיר בו אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.

המקדיש בעלת מום זמני או בהמה ללא מום אלא תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית-הרי זו תמורה. ואינה קרבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ג' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תמורת הבכור הפסח והמעשר אינה קרבה לעולם?

2.תמורת הפסח אחר חצות – היא עצמה קרבה שלמים?

3.האם ניתן לפדות לחולין תמורות בעלות מום קבוע?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן