פרק ג', הלכות תשובה, ספר המדע
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו – צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו – רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – בֵּינוֹנִי.
וְכֵן הַמְּדִינָה: אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם – הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת. וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּים – הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
א. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. עוונותיו וזכויותיו שקולים אלו כנגד אלו, ואין ביניהם הכרע.
וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. נדון על פי מעשי כל יושביו.
ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו – מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ" (ירמיהו ל,יד-טו; הושע ט,ז, ושם: עֲוֹנְךָ). וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין – מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" (בראשית יח,כ). וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין – מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (שם ו,ה).
וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת, אֶלָּא לְפִי גָּדְלָן: יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב" (מלכים א יד,יג), וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט,יח). וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת.
ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו. שעוונותיו רבו ביותר עד שנמצא מקום לדון אותו באופן מיידי (ולדין השגרתי ראה לקמן ה"ג). עַל רֹב עֲוֹנֵךְ. "כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי, על רב עונך עצמו חטאתיך". ובפסוק שאחריו נאמר: "מה תזעק על שברך אנוש מכאבך על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך". זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וכו'. שחטאו ערי סדום הרבה ונגזר דינם להפכה. וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם. נאמר לפני גזר הדין של השחתת העולם במבול בימי נח.
מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת. סכום מספרם. יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב. נאמר על בנו של ירבעם, שבזכות מעשה טוב אחד שעשה ניצל מדין הכליון שנגזר על כל בני משפחתו. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. שיש חטאים שעלולים להפסיד זכויות רבות. בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת. שהוא היחיד היודע משקלם של מעשים זה כנגד זה.
ב. אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו. אמר אברהם: לא כמו שהוא סובר כשאמרו רשעים נחתמים לאלתר למיתה שמיד מתים, ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה. אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם לשני הדור שנגזרו עליו, ועיקר דבר זה ביבמות (נ,א).
ג. כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת, וְאָמַר בְּלִבּוֹ: 'וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן? אוּלַי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם!' – הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּם, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם זְכוּת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב, ושם: צִדְקַת… פִּשְׁעוֹ) – אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיּוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק – נֶחְתָּם לְחַיִּים, וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע – נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נֶחְתָּם לְחַיִּים, וְאִם לָאו – נֶחְתָּם לְמִיתָה.
ג. שֶׁנִּחַם… וְתָהָה. התחרט. אוּלַי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם. הלוואי שלא הייתי עושה אותן. וְאֵין מַזְכִּירִין. לא מחשיבים. בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. מתחרט על מעשיו הראשונים.
כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיּוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ. כדי לגזור את דינו אחר מותו, וכן להכריע אם יש לו חלק לעולם הבא (ראה לקמן הלכות ה-ו). בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. שבו נידונים על החיים בשנה החדשה. תּוֹלִין לוֹ. ממתינים עם הכרעת דינו.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב: חָטָא חֵטְא אֶחָד – הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה; עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י,כה) – זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְהִצִּילוֹ.
וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ, וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב. על אף שמקיימים את המצווה רק משום שכך ציוותה התורה, מכל מקום ראוי למצוא לה טעם וסיבה (ראה גם הלכות מעילה ח,ח, הלכות תמורה ד,יג). רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ וכו'. שתקיעת השופר מבטאת קריאה לחזרה בתשובה. הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן. פונים אל דברים חולפים.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם וכו'. משום שהעולם נדון בכל ראש שנה על מעשי בני האדם, צריך כל אדם לראות עצמו כאילו האחריות מוטלת עליו בלבד.
לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת… יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. כדי להטות את העולם לכף זכות בימי הדין.
ד. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה וכו'. שו"ע או"ח תקפא,א. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה וכו'. כתב השו"ע שנוהגים לקום באשמורת הבוקר ולומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ועד יום כיפור. והרמ"א כתב שמנהג האשכנזים הוא לתקוע בשופר לאחר תפילת שחרית (ויש נוהגים לתקוע גם בערבית) החל מראש חודש אלול, ומתחילים לומר סליחות מיום ראשון שלפני ראש השנה. ואם חל ראש השנה ביום שני או שלישי מתחילים לאמרם מיום ראשון בשבוע שלפני ראש השנה. וכתב עוד שיש לדקדק ולבחור לסליחות ולימים הנוראים שליח ציבור שיהיה מרוצה לקהל, גדול בתורה ובמעשים טובים, נשוי ובן שלושים ומעלה.
ה. בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו – אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָוֹן שֶׁחָטָא בּוֹ, וְלֹא שֵׁנִי, אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וָאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וָאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו – אוֹתָן שְׁנֵי הָעֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִין, וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל.
וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וָאֵילָךְ – מַעֲבִירִין כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחֱשָׁב רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם, וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי, וְכֵן עַד סוֹפָן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (איוב לג,כט). אֲבָל הַצִּבּוּר – תּוֹלִין לָהֶן עָוֹן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס ב,ו). וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶן עַל דֶּרֶךְ זֶה – מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וָאֵילָךְ.
הַבֵּינוֹנִיִּים, אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם – דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין – דָּנִין אוֹתָם כְּפִי חַטֹּאותֵיהֶם, וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (ישעיהו ס,כא). "אֶרֶץ" זוֹ – מָשָׁל, כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים, וְהִיא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם – יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
ה. תְּחִלַּת עָוֹן. הפעם הראשונה. אוֹתָן שְׁנֵי הָעֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִין. למשקל העוונות, משום שנמצא שאינו ראוי לחסד זה של מחילת העוונות הראשונים.
מַעֲבִירִין כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. מוחלים אותם זה אחר זה.
אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם. שהוא עוון חמור, ונחשב פושע ישראל בגופו. דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו. ואין מוחלים 'ראשון ראשון'. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בכלל כל ישראל, אף על פי שחטא. אֶרֶץ זוֹ מָשָׁל. שאין מדובר ב'ארץ' כמשמעה (ראה לקמן ח,ז). חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. גויים המקיימים את שבע מצוות בני נח, וקיבלו אותם על עצמם משום שכך ציווה הקדוש ברוך הוא (הלכות מלכים ח,יא).
ה. בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכויותיו אין מחשבין עליו תחלת עון שחטא. אמר אברהם: זהו מן הערבוב שהוא מערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהם אחדים, והם זרים ונפרדים. לפי שראה בראש השנה (יז,א): "ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה", וראה ביומא (פו,ב): "רבי יוסי אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו", סבר בדעתו שהם ענין אחד והם רחוקים מאד מאד. דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינוניים מגיהנם כדברי בית הלל, ואין שם זכר למחילת עון. אבל דרבי יוסי ברבי חנינא בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך, שחטא אדם הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לו, אם עשה מהם תשובה, אף על פי שהם מן החמורים שצריכין ייסורין ויום הכיפורים למרק – אלו הראשונים אינם צריכים שהם מחולים לגמרי. זו היא הצעת הדברים ועיקרן, ואין הפרש בגמרא בין יחיד לציבור ולא ידעתי מאין
מצאו.
ו. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא נִכְרָתִין וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הַמִּינִים, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים, וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, וְהַמְשֻׁמָּדִים, וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, וְהַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים, וְהַמּוֹסְרִים, וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים, וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע, וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ.
ו. נִכְרָתִין וְאוֹבְדִין. שנפשם נכרתת מן העולם הבא, ואובדת כנפש הבהמה (לקמן ח,א). וְנִדּוֹנִין… לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. בייסורים על כריתתם מן החיים. הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. השמות הללו יבוארו לקמן הלכות ז-יג (וראה גם הלכות עדות יא,י). וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל. הנחשב אף הוא לכופר בתורה (הלכות מלכים יא,א). וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. המספרים בגנות אחרים (הלכות דעות ז,ב-ג). וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ. עד שייראה כאילו אינו מהול (ראה הלכות מילה ג,ח).
ו. הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל. כל אלו הם כופרים בעיקרי האמונה שאותם מנה הרמב"ם בהקדמה לפרק 'חלק' (פירוש המשנה סנהדרין י,א). לשיטת הרמב"ם ולשיטת החולקים עליו בנוגע לעיקרי האמונה ראה הרחבות: 'שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם', עמ' 785. וכתב הרדב"ז שמי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד אינו נחשב כופר, שמחמת שחושב שמה שעלה בעיונו הוא אמת, אנוס הוא ופטור (שו"ת הרדב"ז ד,קפז).
ז. חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִין מִינִים: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג; וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵם שְׁנַיִם אוֹ יָתֵר; וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֶלָּא שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה; וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל, וְכֵן הָעוֹבֵד אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ מִין.
ז. חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִין מִינִים וכו'. כל אלו כופרים ביסודות ידיעת ה' המבוארים בהלכות יסודי התורה פרק א. שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. דמות מוחשית. שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל. שאין הוא מקור לכל, אלא היו לפניו חומרים שבהם השתמש ליצירת העולם. וְכֵן הָעוֹבֵד אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ וכו'. מלאך או אדם או אחד מאיתני הטבע, שסובר שיש בו כוח להיות מקשר (ראה הלכות עבודה זרה א,א, ב,א).
ז. חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִין מִינִים. בניגוד לדעתו של הרמב"ם המסביר את הכינוי 'מין' במשמעות רחבה, המתייחס לכופרים בעיקרי אמונה, על פי שיטת רש"י (גיטין מה,ב ובעוד מקומות), תוספות (ע"ז כו,ב) ועוד ראשונים, השם 'מין' מובנו אדם האדוק בעבודה זרה, כגון כומר (להשלכות מעשיות להגדרה זו ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ו,ח, הלכות שחיטה ד,יד ובפסקים ושיטות שם).
ז. והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר מה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
וכן האומר שאינו לבדו ראשון. אמר אברהם: כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה, אלא שמצא לו סמנים שסייעוהו תוהו וחשך ורוח ומים ובהם עשה מה שעשה (בראשית רבה בראשית א,ב).
ח. שְׁלֹשָׁה הֵם הַנִּקְרָאִין אֶפִּיקוֹרוֹסִים: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם; וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ; וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ אֶפִּיקוֹרוֹס.
שְׁלֹשָׁה הֵם הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם יי, אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּיבָה אַחַת אִם אָמַר: 'מֹשֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ' – הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה; וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ, וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהִכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ, כְּגוֹן צָדוֹק וּבֵיתוֹס; וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת, וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם יי, כְּגוֹן הַנָּצְרִים וְהַהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה.
ח. אֶפִּיקוֹרוֹסִים. הכופרים בקשר שיש בין הבורא לברואים (וראה הלכות עבודה זרה ב,ה).
אִם אָמַר מֹשֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ. מדברי עצמו, ולא מפי ה'. וְהִכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבֵיתוֹס. המערער על מסורת וסמכות חכמי התורה שבעל פה, כפי שעשו צדוק ובייתוס (ראה הלכות ממרים ג,ג).
ח. שְׁלֹשָׁה הֵם הַנִּקְרָאִין אֶפִּיקוֹרוֹסִים. בניגוד לדעתו של הרמב"ם המסביר את השם 'אפיקורוס' במשמעות הרחבה, ככינוי לסוג מסוים של כופרים (וראה גם פה"מ סנהדרין י,א), יש ראשונים שפירשו אותו במובן מצומצם (כפי שהוא מוגדר בתלמוד), שמדובר במי שמבזה תלמידי חכמים או מבזה חברו בפני תלמיד חכם (חדושי הרא"ה ע"ז כו,ב, ר"ן שם ז,ב בדפי הרי"ף). להשלכות מעשיות למחלוקת זו ראה רמב"ם הלכות עבודה זרה י,א ובפסקים ושיטות שם.
וְהַהַגְרִים. מוסלמים.
ט. שְׁנַיִם הֵם הַמְשֻׁמָּדִים: הַמְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת, וְהַמְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. הַמְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת – זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן, וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ וְהֻרְגַּל, אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת, כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה, וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ – הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. וְהַמְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה – כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי הַגּוֹיִם בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין שְׁמָד, וְיִדְבַּק בָּהֶן וְיֹאמַר: 'וּמַה בֶּצַע לִי לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים? טוֹב לוֹ שֶׁיִּדְבַּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָן תַּקִּיפָה' – הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
ט. הַמְשֻׁמָּדִים. מומרים. שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ. נוהג באורח קבע. לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז. בגד כלאיים מצמר ופשתים (הלכות כלאיים פרק י). לְהַקִּיף פֵּאָה. לגלח את פאות הראש (הלכות עבודה זרה יב,א-ב). מְשֻׁמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר. נחשב כמומר לאותה המצווה. כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי הַגּוֹיִם. שהמיר לדת אחרת (ולמקרים נוספים ראה הלכות עבודה זרה ב,ה). שֶׁגּוֹזְרִין שְׁמָד. גזרת המרת דת.
ט. המשומד לכל התורה כולה כגון החוזר לדתי הגוים. אמר אברהם: ומי שחוזר לדתי הגוים הנה הוא חוזר ומודה בישו והרי הוא מין.
י. מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים – אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל, כְּיָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבֵיתוֹס, וְאֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר קַל, אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחֶטְאוּ, כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם, כְּיֵשׁוּעַ.
י. כְּיָרָבְעָם. שהחטיא את ישראל בפולחן לעגלי זהב (מלכים ב יב,כח). וְצָדוֹק וּבֵיתוֹס. שכפרו בסמכות ובמסורת חכמים. מִצְוַת עֲשֵׂה. הנחשבת מצווה קלה (ראה לעיל א,ד). כְּיֵשׁוּעַ. ישו הנוצרי שהדיח את ישראל לעבודה זרה.
יא. הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת, אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָם וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָם וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָם, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶם – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים, בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת – אֵין לוֹ חֵלֶק, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵעִיז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה.
יא. הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר. אינו מחשיב עצמו חלק מכלל ישראל (השווה הלכות אבל א,י). נִבְדַּל. נפרד. וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָם. יחד עם הקהל.
בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים. שנהג בחוצפה כלפי דברי התורה (ראה ירמיהו פרק לו). מְגַלֶּה פָּנִים. מתחצף.
יב. שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִים: הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִם לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִם אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּגוֹי – שְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶן חֵלֶק.
יג. מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם – זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵם יְרֵאִים וּפוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְכָל חֲפָצָיו, לֹא לִכְבוֹד שָׁמַיִם, כְּגוֹן מַלְכֵי הַגּוֹיִם.
יג. כְּגוֹן מַלְכֵי הַגּוֹיִם. שעושה כעין מלכי הגויים.
יד. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל – אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדַי הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן.
וְאֵלּוּ הֵן: הַמְכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא? בְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה – הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יי וּרְפָאתִיו" (ישעיהו נז,יט).
כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהַמְשֻׁמָּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, בֵּין בְּגָלוּי בֵּין שֶׁחָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת – מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג,יד; ג,כב), אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא, שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר בִּלְבַד חָזַר וְלֹא בְּגָלוּי – מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה.
יד. אַף עַל פִּי שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל. מזרע ישראל, שהכלל לגביהם הוא שלכולם יש חלק לעולם הבא (לעיל ה"ה). וְאַף עַל פִּי כֵן וכו'. שאף על פי שהן קלות ביחס לעברות שנמנו קודם, הזהירו חכמים שהעובר עליהן איבד את חלקו לעולם הבא.
הַמְכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. בכינוי שיש בו גנאי. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ. מבייש אותו (הלכות דעות ו,ח). וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. מונה את מעשיו הטובים וחכמתו אל מול אלו של חברו, כדי שייראה מן ההשוואה שהוא מכובד וחברו בזוי (לקמן ד,ד, הלכות דעות ו,ג). וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הלכות תלמוד תורה ו,יא. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. שאינו מכבד את החגים, אלא נוהג בהם כבימי חול (הלכות יום טוב ו,טז). וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים. קרבנות ודברים שהוקדשו למקדש.
שָׁב מֵרִשְׁעוֹ. התחרט על מעשיו. שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יי וּרְפָאתִיו. שאף למי שהיה רחוק יש תקנה ורפואה (ראה לעיל א,ג, ב,א).
בְּמַטְמוֹנִיּוֹת. בסתר, ואילו בגלוי מתנהגים כמקודם. שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא. ואינו מתנהג כראוי לגמרי. מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. ראה הלכות עבודה זרה ב,ה ובביאור שם.

תקציר הפרק 

פרק ג בהלכות תשובה

מאזן זכויות ועבירות

בראש השנה שוקלים את הזכויות והעבירות של כל אדם⚖. אם הזכויות יתרות- צדיק ונחתם לחיים, ואם העבירות יתירות- רשע ונחתם למיתה. הבינוני תלוי עד יום הכיפורים וצריך כל אדם לראות עצמו בינוני. המשקל אינו לפי מספר העבירות והזכויות אלא לפי גדלן ולפי דעתו של הקב"ה. מפני שאלו ימי הדין נהגו להרבות בהם בסליחות ובמעשים טובים, וזהו הרמז שבתקיעת השופר להתעורר ולתקן מעשינו.
🔹 אף שאדם שעוונותיו מרובין נגזר למיתה, יש לו חלק לעולם הבא, אך יש אנשים שאין להם כלל חלק לחיי העולם הבא כגון הכופרים בעיקרי האמונה והפורשים מכלל ישראל. דווקא אם מתו ללא תשובה, אך אם חזרו בתשובה הרי זה מבני העולם הבא.

🔹פירוט סוגי האנשים שאין להם חלק לעולם הבא כאמור:
מינים, האפיקורסים, כופרים בתורה/תחית המתים/בביאת גואל, משומדים, מחטיאי הרבים, פורשים, עובר עבירות בציבור, מוסרים, מטילי אימה, שופכי דמים, בעלי לשון הרע ומושכי עורלתו.
פרטים והסבר אודותיהם בהלכות ו עד סוף הפרק.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. האם יתכן מצב שעוונותיו של אדם יהיו מרובים, ובכל זאת לא ימות?

א. לא. מי שעוונותיו מרובין – מיד הוא מת ברשעו.
ב. כן. יתכן שהקב"ה מאריך אפו, וממתין לו שיעשה תשובה.
ג. כן. משום שהשיקול אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלן.
ד. כן. יתכן שזכות אבותיו מועילה לו להינצל.

[פרק ג', הלכה ב']

2. כיצד ייתכן שאדם יאבד את זכות מצוותיו?

א. כשניחם על עשייתן.
ב. כשעשה עבירה אחת החמורה מכולן.
ג. כשהחטיא את הרבים.
ד. כשיצא לתרבות רעה.

[פרק ג', הלכה ג']

3. מתי היה נהוג לומר "סליחות" בתקופת הרמב"ם?

א. מראש חודש אלול עד יום הכפורים.
ב. ממוצאי שבת שלפני ראש השנה עד יום הכפורים.
ג. בעשרת ימי תשובה.
ד. בשבוע שחל בו יום הכפורים.

[פרק ג', הלכה ד']

4. מי מהאנשים הבאים יש חלק לעולם הבא?

א. מי שלא הניח תפילין מעולם.
ב. הכופר בביאת הגואל.
ג. בעל לשון הרע.
ד. המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים.

[פרק ג', הלכה ]

5. מי אינו נקרא אפיקורוס?

א. האומר שאין נבואה כלל.
ב. המכחיש נבואתו של משה רבינו.
ג. האומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.
ד. האומר שיש ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה.

[פרק ג', הלכה ח']

6. מי נקרא "מגלה פנים בתורה"?

א. הכופר בנבואת משה רבינו.
ב. העושה עבירות ביד רמה.
ג. החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד.
ד. המחזיק עצמו לעשות עבירה בזדון ולהכעיס.

[פרק ג', הלכה י"א]

7. מי אינו זוכה לעולם הבא למרות שעשה תשובה?

א. מינים ואפיקורוסים.
ב. מוסרים ומלשינים.
ג. הכופר כל ימיו, ושב רק לפני מותו.
ד. אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וכל השב – יזכה לעולם הבא.

[פרק ג', הלכה י"ד]

תשובות
1-ג 2-א 3-ג 4-א 5-ד 6-ב 7-ד

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן