פרק ג', הקדמות, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

לב. וּדְבָרִים הַלָּלוּ – בְּדִינִים וּגְזֵרוֹת וְתַקָּנוֹת וּמִנְהָגוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד. אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי – חַיָּבִין כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם, וְכוֹפִין כָּל עִיר וָעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חֲכָמִים שֶׁבַּתַּלְמוּד וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם.
לג. הוֹאִיל וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹתָן הַחֲכָמִים שֶׁהִתְקִינוּ אוֹ שֶׁגָּזְרוּ אוֹ שֶׁהִנְהִיגוּ אוֹ שֶׁדָּנוּ דִּין וְלָמְדוּ שֶׁהַמִּשְׁפָּט כָּךְ הוּא הֵם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ רֻבָּן, וְהֵם שֶׁשָּׁמְעוּ הַקַּבָּלָה בְּעִקְּרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה.
לג. הוֹאִיל וכו'. פסקה זו ממשיכה את הקודמת ונותנת טעם לכך שכל ישראל מחויבים למה שכתוב בתלמוד הבבלי.
לד. כָּל הַחֲכָמִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד וּבָנוּ בּוֹ וְיָצָא לָהֶם שֵׁם בְּחָכְמָתָם – הֵם הַנִּקְרָאִים גְּאוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁעָמְדוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבִסְפָרַד וּבְצָרְפַת לִמְּדוּ דֶּרֶךְ הַתַּלְמוּד וְהוֹצִיאוּ לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹתָיו וּבֵאֲרוּ עִנְיָנָיו, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ עֲמֻקָּה דַּרְכּוֹ עַד לִמְאֹד. וְעוֹד שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי מְעֹרָב עִם לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן הָיְתָה בְּרוּרָה לַכֹּל בְּשִׁנְעָר בְּעֵת שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד, אֲבָל בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת, וְכֵן בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים – אֵין אָדָם מַכִּיר אוֹתָהּ לָשׁוֹן עַד שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ.
לד. וּבָנוּ בּוֹ. הבינו בו, התבוננו בתלמוד. הֵם הַנִּקְרָאִים גְּאוֹנִים. הרמב"ם קורא גם לגדולי הדורות שלא היו בבבל בשם 'גאונים', למרות שבתחילה תואר זה התייחד לראשי שתי הישיבות הגדולות בבבל. בְּשִׁנְעָר בִּימֵי הַגְּאוֹנִים. שהשפה שהשתמשו בה הייתה ערבית.
לה. וּשְׁאֵלוֹת רַבּוֹת שׁוֹאֲלִין אַנְשֵׁי כָּל עִיר וָעִיר לְכָל גָּאוֹן שֶׁיִּהְיֶה בִּימֵיהֶם לְפָרֵשׁ לָהֶם דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁבַּתַּלְמוּד, וְהֵם מְשִׁיבִים לָהֶם כְּפִי חָכְמָתָם, וְאוֹתָן הַשּׁוֹאֲלִין מְקַבְּצִין הַתְּשׁוּבוֹת, וְעוֹשִׂין מֵהֶן סְפָרִים לְהָבִין מֵהֶם.
לו. גַּם חִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר חִבּוּרִין לְבָאֵר הַתַּלְמוּד, מֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ הֲלָכוֹת יְחִידוֹת, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ פְּרָקִים יְחִידִים שֶׁנִּתְקַשּׁוּ בְּיָמָיו, וּמֵהֶם מִי שֶׁפֵּרֵשׁ מַסֶּכְתּוֹת וּסְדָרִים.
לז. וְעוֹד חִבְּרוּ הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַחַיָּב וְהַפָּטוּר בִּדְבָרִים שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לָהֶן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין לְמַדַּע מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְעָמְקוֹ שֶׁל תַּלְמוּד. וְזוֹ הִיא מְלֶאכֶת יי שֶׁעָשׂוּ בָּהּ כָּל גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל מִיּוֹם שֶׁחֻבַּר הַתַּלְמוּד וְעַד זְמַן זֶה, שֶׁהוּא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וָאֶלֶף לַחֻרְבָּן.
לז. וְעַד זְמַן זֶה שֶׁהוּא שָׁנָה שְׁמִינִית אַחַר מֵאָה וָאֶלֶף לַחֻרְבָּן. שנת ד' תתקל"ז לבריאת העולם (1176 לסה"נ). [תאריך זה הוא כנראה מועד סיום כתיבת 'משנה תורה' שכתיבתו ארכה כעשר שנים, וההקדמה נכתבה אחרי שהחיבור כבר היה כתוב – ראה איגרות הרמב"ם מהדורת שילת עמ' קצה ואילך.]
לח. וּבַזְּמַן הַזֶּה תָּכְפוּ צָרוֹת יְתֵרוֹת, וְדָחֲקָה שָׁעָה אֶת הַכֹּל, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמֵינוּ וּבִינַת נְבוֹנֵינוּ נִסְתַּתְּרָה. לְפִיכָךְ אוֹתָן הַפֵּרוּשִׁין וְהַתְּשׁוּבוֹת וְהַהֲלָכוֹת שֶׁחִבְּרוּ הַגְּאוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהֵם דְּבָרִים מְבֹאָרִים – נִתְקַשּׁוּ בְּיָמֵינוּ, וְאֵין מֵבִין עִנְיְנֵיהֶם כָּרָאוּי אֶלָּא מְעַט בְּמִסְפָּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַתַּלְמוּד עַצְמוֹ, הַבַּבְלִי וְהַיְרוּשַׁלְמִי, וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְהַתּוֹסֶפְתּוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין דַּעַת רְחָבָה וְנֶפֶשׁ חֲכָמָה וּזְמַן אָרֹךְ, וְאַחַר כָּךְ יִוָּדַע מֵהֶן הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִין וְהַמֻּתָּרִין וּשְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה הֵיאַךְ הִיא.
לט. וּמִפְּנֵי זֶה נָעַרְתִּי חָצְנִי, אֲנִי מֹשֶׁה בְּרַבִּי מַיְמוֹן הַסְּפָרַדִּי, וְנִשְׁעַנְתִּי עַל הַצּוּר בָּרוּךְ הוּא, וּבִינוֹתִי בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפָרִים, וְרָאִיתִי לְחַבֵּר דְּבָרִים הַמִּתְבָּרְרִים מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִין בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עִם שְׁאָר דִּינֵי תּוֹרָה כֻּלָּן, בְּלָשׁוֹן בְּרוּרָה וְדֶרֶךְ קְצָרָה, עַד שֶׁתְּהֵא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ סְדוּרָה בְּפִי הַכֹּל, בְּלֹא קֻשְׁיָא וְלֹא פֵּרוּק, וְלֹא זֶה אוֹמֵר בְּכֹה וְזֶה אוֹמֵר בְּכֹה, אֶלָּא דְּבָרִים בְּרוּרִים, קְרוֹבִים, נְכוֹנִים עַל פִּי הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יִתְבָּאֵר מִכָּל אֵלּוּ הַחִבּוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין הַנִּמְצָאִים מִימוֹת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְעַד עַכְשָׁיו.
לט. נָעַרְתִּי חָצְנִי. התעוררתי לפעול (על פי נחמיה ה,יג).
מ. עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַדִּינִים גְּלוּיִים לַקָּטָן וְלַגָּדוֹל בְּדִין כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וּבְדִין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם צָרִיךְ לְחִבּוּר אַחֵר בָּעוֹלָם בְּדִין מִדִּינֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יִהְיֶה חִבּוּר זֶה מְקַבֵּץ לַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ עִם הַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ מִימוֹת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד חִבּוּר הַתַּלְמוּד, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ לָנוּ הַגְּאוֹנִים בְּכָל חִבּוּרֵיהֶן שֶׁחִבְּרוּ אַחַר הַתַּלְמוּד. לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִבּוּר זֶה מִשְׁנֵה תּוֹרָה, לְפִי שֶׁאָדָם קוֹרֵא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא בָּזֶה וְיוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת סֵפֶר אַחֵר בֵּינֵיהֶם.
מ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם צָרִיךְ לְחִבּוּר אַחֵר בָּעוֹלָם בְּדִין מִדִּינֵי יִשְׂרָאֵל. הראב"ד בהשגתו כאן התרעם על הרמב"ם על שלא פירט את מקורותיו לפסיקה, מה שלא מאפשר להיכנס עמו בדיון. לדבריו, בניית הספר באופן שאינו מתייחס לאף ספר אחר ושאינו מזכיר על מה הוא מתבסס, יש בה משום גאווה. בנוסף לכך, היו שטענו כנגד הרמב"ם שמדבריו כאן עולה כי לדעתו די בלימוד התורה שבכתב וספרו 'משנה תורה', וכבר אין צורך בלימוד תלמוד. הרמב"ם התייחס לטענות אלו באגרתו לרבי פנחס הדיין (אגרות הרמב"ם מהדורת שילת עמ' תלח ואילך), וכתב בין היתר כי מעולם לא עלה על דעתו שיחדלו מללמוד תלמוד, אלא שכתב את ספרו "מפני קוצר הרוח, למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו האסור והמותר…".
מ. ויודע ממנו וכו'. אמר אברהם: סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו. כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה. כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני, הרי טוב; ואם אני גדול ממנו, למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו; ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה.
מא. וְרָאִיתִי לְחַלֵּק חִבּוּר זֶה הֲלָכוֹת הֲלָכוֹת בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, וַאֲחַלֵּק הַהֲלָכוֹת לִפְרָקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן, וְכָל פֶּרֶק וּפֶרֶק אֲחַלֵּק אוֹתוֹ לַהֲלָכוֹת קְטַנּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ סְדוּרִין עַל פֶּה.
מב. אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת שֶׁבְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, יֵשׁ מֵהֶם הֲלָכוֹת שֶׁהֵן מִשְׁפְּטֵי מִצְוָה אַחַת בִּלְבַד, וְהִיא הַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הַרְבֵּה וְהִיא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְיֵשׁ מֵהֶם הֲלָכוֹת שֶׁהֵן כּוֹלְלִין מִשְׁפְּטֵי מִצְווֹת הַרְבֵּה, אִם יִהְיוּ אוֹתָן הַמִּצְווֹת כֻּלָּם בְּעִנְיָן אֶחָד. מִפְּנֵי שֶׁחִלּוּק חִבּוּר זֶה הוּא לְפִי הָעִנְיָנִים, לֹא לְפִי מִנְיַן הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לַקּוֹרֵא בּוֹ.
מג. וּמִנְיַן מִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת: שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, מֵהֶן מִצְווֹת עֲשֵׂה מָאתַיִם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים, סִימָן לָהֶם מִנְיַן אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם, וּמֵהֶן מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים, סִימָן לָהֶן מִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה.
מג. וּמִנְיַן מִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת. רשימת המצוות שלהלן ('מניין המצוות הקצר') מקבילה בסדרה כמעט לחלוטין לרשימה המופיעה ב'ספר המצוות' (למעט מצוות יז-יח שסדרן הפוך בסה"מ), אך בניגוד לפירוט שניתן שם, הרשימה כאן תמציתית ולכל מצווה נזכר רק מקור מן התורה. מטרת הרשימה הזו, כפי שהזכיר הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות, היא כדי לוודא שהחיבור יהיה שלם ומקיף ושלא תישמט ממנו שום מצווה. שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת וכו'. סכום זה מופיע בגמרא (מכות כג,ב) כמניינם של כלל המצוות, עשה ולא תעשה, וכמה מבין הגאונים והראשונים כתבו חיבורים המפרטים באיזה אופן נמנות המצוות עד למספר זה בדיוק (כגון רשימת המצוות בספר הלכות גדולות, ופיוטי 'אזהרות' לרס"ג ולרבי שלמה אבן גבירול), אף כי היו חכמים שהעלו ספקות במוחלטותו של מספר זה (כגון הרלב"ג, וראה גם בהשגת הרמב"ן לשורש א במניין המצוות של הרמב"ם). לרמב"ם יש שיטה משלו במניין המצוות, אותה ניסח בארבעה עשר כללים ('שורשים') בהקדמתו ל'ספר המצוות', ושם הסביר באלו עקרונות נחלק על מוני המצוות שקדמוהו. הרמב"ן כתב השגות על אותם הכללים, כמו גם על חלק מפרטי המצוות, אך מכל מקום הבהיר כי העקרונות הכלליים של שיטת הרמב"ם מקובלים אף בעיניו. אחד העקרונות של מניין המצוות של הרמב"ם (שורש ג), הוא שאין להחשיב כחלק מתרי"ג המצוות את הדברים שנצטוו בהם בני ישראל בשעתם, אלא מה שנאמר לדורות בלבד, ובכך מתאים מניין המצוות לשיטתו לשמש כבסיס לספר הלכה מעשי.

תקציר הפרק 

זה הספר הכי משפיע מה הספר שהכי משפיע על חיי היום-יום שלנו כיהודים? לא, התורה זו לא התשובה הנכונה וגם לא התנ"ך – אלא דווקא התלמוד, התלמוד הבבלי, שכמותו נוהגת הלכה בכל מקום והוא יסוד אורח החיים היהודי מזה מאות רבות של שנים. רעיון זה מבוטא בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, ספרו ההלכתי הגדול: "כל הדברים שבתלמוד הבבלי – חייבין כל ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזֵרותם וללכת בתקנותם", וזאת מפני ש"הסכימו עליהם [על הדברים שבתלמוד] כל ישראל; ואותן החכמים שהתקינו, או שגזרו, או שהנהיגו, או שדנו דין, ולִמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה". מעתה אִמרו: התלמוד הוא חיינו ואורח ימינו

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן