פרק ד', הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנִּדָּה – הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת: הַמְעָרֶה בָּהּ, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – חַיָּב כָּרֵת, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כִּשְׁאָר עֲרָיוֹת; שֶׁהַבַּת מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ, וּבַת עֲשָׂרָה יָמִים מִטַּמְּאָה בְּזִיבָה. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה לְטֻמְאַת נִדּוּת וְזִיבוּת.
א. הַנִּדָּה. לאופן שבו אישה נעשית נידה ראה לקמן ה,א-ה. כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. כאמור לעיל א,י. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. שמגיל זה ביאתה נחשבת ביאה (לעיל א,יג). שֶׁהַבַּת מִטַּמְּאָה בְּנִדָּה וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵידָתָהּ. אם ראתה אז דם נידה, שהטומאה אינה תלויה בגיל (ודין זה הוא לעניין טומאתה, אך החיוב על ביאתה הוא רק מגיל שלוש ויום כאמור). וּבַת עֲשָׂרָה יָמִים מִטַּמְּאָה בְּזִיבָה. אם ראתה דם אחרי שבוע מלידתה במשך שלושה ימים (לאופן ההיטמאות בזיבה ראה לקמן ו,א-ז). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים. שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ. אין הבדל, ודינם שווה.
ב. וְאֶחָד הַבָּא עַל הַנִּדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, וַאֲפִלּוּ לֹא רָאָת אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן, וְאֶחָד הַבָּא עַל יוֹלֶדֶת זָכָר כָּל שִׁבְעָה, אוֹ עַל יוֹלֶדֶת נְקֵבָה כָּל אַרְבָּעָה עָשָׂר, אוֹ עַל הַזָּבָה כָּל יְמֵי זוֹבָהּ וּסְפִירָתָהּ, בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת – הַכֹּל בְּכָרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר בַּנִּדָּה: "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (ויקרא טו,יט), וּבַזָּבָה נֶאֱמַר: "כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה" (שם טו,כה), וּבַיּוֹלֶדֶת הוּא אוֹמֵר: "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (שם יב,ב), "וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ" (שם יב,ה).
ב. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. שבעת הימים מעת שראתה דם נידה. וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן. שראתה דם רק למשך יום אחד, ובכל זאת טמאה ואסורה למשך שבעה ימים. יוֹלֶדֶת זָכָר וכו'. שהיולדת זכר טמאה למשך שבעה ימים, והיולדת נקבה טמאה למשך ארבעה עשר יום (לדיני יולדת ראה לקמן י,א). כָּל יְמֵי זוֹבָהּ וּסְפִירָתָהּ. שכדי להיטהר סופרת הזבה שבעה ימים נקיים לאחר שפסקה זיבת הדם (לקמן ו,ח). בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשׁוּחְרֶרֶת. דינן שווה (ראה גם הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י). כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה. שכל הימים שטמאה משום זבה דינה כנידה. כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. נאמר על יולדת זכר, שטומאתה שווה לימי טומאת הנידה. וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ. נאמר על יולדת נקבה.
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַטּוּמְאָה תְּלוּיָה בַּיָּמִים? בְּשֶׁטָּבְלָה בְּמֵי מִקְוֶה אַחַר הַיָּמִים הַסְּפוּרִים. אֲבָל נִדָּה וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה בְּמֵי מִקְוֶה, הַבָּא עַל אַחַת מֵהֶן, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים – חַיָּב כָּרֵת, שֶׁבְּיָמִים וּטְבִילָה תָּלָה הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָחֲצוּ בַמַּיִם" (ויקרא טו,יח) – בִּנְיַן אָב לְכָל טָמֵא, שֶׁהוּא בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁיִּטְבֹּל.
ג. תְּלוּיָה בַּיָּמִים. במניין הקבוע של הימים, שלאחר מכן יכולה להיטהר. בְּשֶׁטָּבְלָה בְּמֵי מִקְוֶה. ובכך נטהרה מטומאתה. שֶׁבְּיָמִים וּטְבִילָה תָּלָה הַכָּתוּב. ואין די באחד מהם. שֶׁנֶּאֱמַר וְרָחֲצוּ בַמַּיִם. נאמר בנוגע לטומאת שכבת זרע. בִּנְיַן אָב. מקור הלכתי, דין שמהווה בסיס לדינים אחרים שנלמדים ממנו.
ד. הַגּוֹיִם – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נִדָּה וְלֹא מִשּׁוּם זָבָה וְלֹא מִשּׁוּם יוֹלֶדֶת. וַחֲכָמִים גָּזְרוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁיִּהְיוּ כְּזָבִים תָּמִיד, בֵּין רָאוּ בֵּין לֹא רָאוּ, לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה.
ד. הַגּוֹיִם אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן וכו'. שבדין הטומאה נאמר: "דברו אל בני ישראל…". שֶׁיִּהְיוּ כְּזָבִים תָּמִיד. כשיגיעו לגיל שראויים לביאה (ראה עוד הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י). לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה. שמטמאים בטומאה חמורה. ולעניין איסור ביאה ראה לקמן יב,ב.
ה. כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל זָכָר וְשִׁשָּׁה וְשִׁשִּׁים שֶׁל נְקֵבָה – הוּא הַנִּקְרָא דַּם טֹהַר; וְאֵינוֹ מוֹנֵעַ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ, אֶלָּא טוֹבֶלֶת אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַחַר אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת.
ה. שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל זָכָר. הימים שבאים אחרי שבעת ימי הטומאה של היולדת זכר. וְשִׁשָּׁה וְשִׁשִּׁים שֶׁל נְקֵבָה. הימים שבאים אחרי ארבעה עשר ימי הטומאה של היולדת נקבה. וְאֵינוֹ מוֹנֵעַ אֶת הָאִשָּׁה מִבַּעְלָהּ. דם זה אינו מטמא אותה, ואינו אוסר אותה על בעלה (וזהו מעיקר הדין, ולחומרת הגאונים ראה לקמן יא,ו-ז). אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שׁוֹתֵת. נוזל, מפני שאין הוא טמא כלל.
ו. כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת – טְבִילָתָן בַּיּוֹם, חוּץ מִנִּדָּה וְיוֹלֶדֶת, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּנִּדָּה: "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (ויקרא טו,יט) – הַשִּׁבְעָה כֻּלָּן בְּנִדָּה, וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי. וְכֵן יוֹלֶדֶת זָכָר בְּלֵיל שְׁמִינִי וְיוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת כַּנִּדָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. טְבִילָתָן בַּיּוֹם. זמן טבילתם ביום האחרון של ספירתם, ואינם צריכים להמתין עד הערב. הַשִּׁבְעָה כֻּלָּן בְּנִדָּה וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי. אותם הימים בשלמותם הם ימי טומאה, וזמן טהרתה הוא רק אחרי שיחלפו, והיינו ליל שמיני. שֶׁהַיּוֹלֶדֶת כַּנִּדָּה. שהשווה אותם הכתוב זו לזו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
ז. נִתְאַחֲרָה יָמִים רַבִּים וְלֹא טָבְלָה – כְּשֶׁתִּטְבֹּל, לֹא תִּטְבֹּל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁאִם תִּטְבּוֹל בַּיּוֹם, יִטְעוּ, וְתָבֹא נִדָּה אַחֶרֶת לִטְבֹּל בַּשְּׁבִיעִי.
ז. נִתְאַחֲרָה יָמִים רַבִּים. אחר הזמן שבו הייתה אמורה לטבול. לֹא תִּטְבֹּל אֶלָּא בַּלַּיְלָה. אף שכבר חלפו עליה שבעה ימים שלמים. יִטְעוּ וְתָבֹא נִדָּה אַחֶרֶת לִטְבֹּל בַּשְּׁבִיעִי. שעלולים לחשוב שהנידה מותרת לטבול ביום גם אם עדיין לא חלפו שבעת הימים.
ח. הָיְתָה חוֹלָה, אוֹ שֶׁהָיָה מְקוֹם הַטְּבִילָה רָחוֹק וְאֵין הַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְהַגִּיעַ לוֹ וְלַחֲזֹר בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הַלִּיסְטִים אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֲלִין שַׁעֲרֵי הַמְּדִינָה בַּלַּיְלָה – הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי אוֹ בַּיָּמִים שֶׁל אַחֲרָיו בַּיּוֹם.
ח. הָיְתָה חוֹלָה. שהטבילה בלילה קשה לה. הַלִּסְטִים. השודדים. הַצִּנָּה. הקור. הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי… בַּיּוֹם. שהרי ההקפדה לטבול בלילה גם לאחר היום השביעי אינה מן הדין, אלא תקנה מחשש לטעות, ובזמן שיש דוחק בדבר ניתן להקל בזה.
ט. כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וֶסֶת – בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעְלֵיהֶן, עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ: 'טְמֵאָה אָנִי', אוֹ עַד שֶׁתֻּחְזַק נִדָּה בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ. הָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְהִנִּיחָהּ טְהוֹרָה – כְּשֶׁיָּבֹא, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאֹל לָהּ. וַאֲפִלּוּ מְצָאָהּ יְשֵׁנָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לָבֹא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִדָּה הִיא. וְאִם הִנִּיחָהּ נִדָּה – אֲסוּרָה לוֹ, עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ: 'טְהוֹרָה אָנִי'.
ט. וֶסֶת. מחזור קבוע להופעת דם הנידה (לקמן ח,א-ב). בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְבַעְלֵיהֶן. ההנחה היא שהן טהורות (ראה גם הלכות מטמאי משכב ומושב ד,ז). שֶׁתֻּחְזַק נִדָּה בְּשְׁכוּנוֹתֶיהָ. שכנותיה יודעות כי היא נידה (ראה גם לעיל א,כב). אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאוֹל לָהּ. משום שבזמן שהלך הייתה טהורה, ועדיין היא בחזקתה. מֻתָּר לָבֹא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בְּעוֹנַת וִסְתָּהּ. שרק בזמן הסמוך לראיית הדם, אסור לבוא עליה (יתבאר לקמן הל' יב-יג). וְאִם הִנִּיחָהּ נִדָּה. בשעה שהלך, הרי היא בחזקת טמאה עד שתאמר שנטהרה.
י. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: 'טְמֵאָה אָנִי', וְחָזְרָה וְאָמְרָה: 'טְהוֹרָה אָנִי, וְדֶרֶךְ שְׂחוֹק וָהֶתֶל אָמַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה' – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ – נֶאֱמֶנֶת. כֵּיצַד? תְּבָעָהּ בַּעְלָהּ, וַאֲחוֹתוֹ אוֹ אִמּוֹ עִמָּהּ בֶּחָצֵר, וְאָמְרָה לוֹ: 'טְמֵאָה אָנִי', וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְאָמְרָה: 'טְהוֹרָה אָנִי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ טְמֵאָה אָנִי אֶלָּא מִפְּנֵי אֲחוֹתְךָ' אוֹ 'אִמְּךָ', 'שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ' – הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. וְדֶרֶךְ שְׂחוֹק וָהֶתֶל אָמַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה. מה שאמרתי שאני טמאה היה בצחוק. וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ. הסבר וסיבה לכך שאמרה בתחילה שטמאה וחזרה בה. תְּבָעָהּ בַּעְלָהּ. לתשמיש.
יא. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ: 'נִטְמֵאתִי' – לֹא יִפְרֹשׁ מִיָּד וְהוּא בְּקִשּׁוּיוֹ, שֶׁהֲנָיָה לוֹ בִּיצִיאָתוֹ כְּבִיאָתוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ וְהוּא בְּקִשּׁוּיוֹ – חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבָּעַל נִדָּה; וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר עֲרָיוֹת. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹעֵץ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו בַּקַּרְקַע וְשׁוֹהֶה וְאֵינוֹ מִזְדַּעְזֵעַ, עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמָט מִמֶּנָּה.
יא. נִטְמֵאתִי. שהרגישה שיצא ממנה דם (ראה גם הלכות שגגות ה,ז). בְּקִשּׁוּיוֹ. בעת שהאיבר קשה. שֶׁהֲנָיָיה לוֹ בִּיצִיאָתוֹ כְּבִיאָתוֹ. שאף ביציאה בקישוי יש הנאה. וְשׁוֹהֶה וְאֵינוֹ מִזְדַּעְזֵעַ. שוהה ללא תנועה. עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר. שבמצב זה אין חיוב על ביאה (ראה לעיל א,יא).
יב. וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, שֶׁמָּא תִּרְאֶה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" (ויקרא טו,לא). וְכַמָּה? אִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בַּיּוֹם – אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַיּוֹם; וְאִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בַּלַּיְלָה – אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה.
יב. סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ. קרוב לזמן שבו דרכה לראות דם. וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם. תצוו אותם לפרוש ולהתרחק מן הטומאה. אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. שהוא הזמן הסמוך לווסתה, וכפי שיתבאר בהלכה הבאה.
יג. עָבַר וִסְתָּהּ וְלֹא רָאֲתָה – מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ אַחַר שֶׁתַּעֲבֹר עוֹנַת הַוֶּסֶת. כֵּיצַד? הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. עָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְלֹא רָאֲתָה – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד לָעֶרֶב. וְכֵן אִם הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה, וְעָבְרוּ וְלֹא רָאֲתָה – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ.
יג. עוֹנַת הַוֶּסֶת. אותו היום או הלילה, שבו אמורה לראות דם. בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. כעבור שש שעות מתחילת היום. מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. משעת זריחת השמש. אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד לָעֶרֶב. שהיום כולו הוא עונת הווסת.
יד. דֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לִבְדֹּק עַצְמָן אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. כֵּיצַד? מְקַנֵּחַ הָאִישׁ עַצְמוֹ בְּמַטְלִית נְכוֹנָה לוֹ, וְהָאִשָּׁה מְקַנַּחַת בְּמַטְלִית נְכוֹנָה לָהּ, וְרוֹאִין בָּהֶן שֶׁמָּא רָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְהַנִּיחַ אִשְׁתּוֹ שֶׁתִּבְדֹּק בַּמַּטְלִית שֶׁלּוֹ; מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמֶנֶת עַל שֶׁלָּהּ – נֶאֱמֶנֶת עַל שֶׁלּוֹ.
יד. לִבְדּוֹק עַצְמָן אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. שמא נטמאה בשעת התשמיש. בְּמַטְלִית נְכוֹנָה לוֹ. בחתיכת בד המוכנה בשבילו. מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמֶנֶת עַל שֶׁלָּהּ. לומר אם בדקה מיד וראתה דם, ונטמאו שניהם. נֶאֱמֶנֶת עַל שֶׁלּוֹ. לומר שנמצא שם דם, ולהבחין אם הוא ממנו או ממנה (וראה הלכות שגגות ה,ו).
טו. בְּגָדִים אֵלּוּ שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהֶן – צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן, שְׁחָקִים וּלְבָנִים, וְהֵן הַנִּקְרָאִין עֵדִים בְּעִנְיָן זֶה. וְהַבֶּגֶד שֶׁמְּקַנֵּחַ בּוֹ נִקְרָא עֵד שֶׁלּוֹ, וְהַבֶּגֶד שֶׁמְּקַנַּחַת הִיא בּוֹ נִקְרָא עֵד שֶׁלָּהּ.
טו. שְׁחָקִים. שחוקים, שאינם חדשים אלא בלויים ורכים, שהבדיקה בהם נוחה. עֵדִים. המעידים על הימצאותו של דם.
טז. הַצְּנוּעוֹת אֵינָן מְשַׁמְּשׁוֹת עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ עַצְמָן תְּחִלָּה קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ. וְאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק, לְפִיכָךְ הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת בִּשְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לִפְנֵי הַתַּשְׁמִישׁ וְאֶחָד לְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת – אֵינָהּ צְרִיכָה עֵד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא מִשּׁוּם צְנִיעוּת. אֲבָל אַחַר תַּשְׁמִישׁ – הַכֹּל צְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ.
אֲפִלּוּ מְעֻבֶּרֶת וּמְנִיקָה וּזְקֵנָה וּקְטַנָּה לֹא תְּשַׁמֵּשׁ אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ. אֲבָל בְּתוּלָה וְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר – אֵינָהּ צְרִיכָה עֵדִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה.
טז. הַצְּנוּעוֹת. נשים המוסיפות בטהרתן (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ד,ז). וְאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת. שאין לה מחזור קבוע של ראיית דם. אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדּוֹק. ותוודא שהיא טהורה, משום שבכל זמן ייתכן שתיטמא בלא שתדע (ראה גם הלכות אישות כה,ז). וְאֶחָד לְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ. ככל הנשים (לעיל הי"ד). אֲבָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת אֵינָהּ צְרִיכָה עֵד לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא מִשּׁוּם צְנִיעוּת. ולא מן הדין, שהיא בחזקת טהרה (כדלעיל ה"ט).
אֲפִלּוּ מְעֻבֶּרֶת וּמְנִיקָה וכו'. אף שחזקתן שאינן רואות דם (לקמן ט,ד-ה), צריכות לבדוק שמא נטמאו. בְּתוּלָה. שנבעלה לראשונה, כל עוד הדם היוצא ממנה נחשב דם בתולים שאינו מטמא (להרחבה ראה לקמן ה,יח). וְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר. היולדת, לאחר ימי טומאתה (ראה לעיל ה"ה). שֶׁהֲרֵי הַדָּם שׁוֹתֵת מִמֶּנָּה. שהן טהורות אף על פי שרואות דם.
יז. הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת – אֵינָן צְרִיכִין לִבְדֹּק שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁלָּהֶן עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה, אֶלָּא מְקַנֵּחַ בָּעֵד שֶׁלּוֹ וְהִיא בָּעֵד שֶׁלָּהּ אַחַר כָּל בִּיאָה וּבִיאָה כָּל הַלַּיְלָה, וּלְמָחָר יִבְדְּקוּ הָעֵדִים. נִמְצָא הַדָּם עַל עֵד שֶׁלּוֹ אוֹ עַל עֵד שֶׁלָּהּ – הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.
שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְקִנְּחָה עַצְמָהּ וְאָבַד הָעֵד שֶׁלָּהּ – הֲרֵי זוֹ לֹא תְּשַׁמֵּשׁ פַּעַם שְׁנִיָּה עַד שֶׁתִּבְדֹּק בְּעֵד אַחֵר תְּחִלָּה, שֶׁמָּא דָּם הָיָה עַל הָעֵד שֶׁאָבַד.
יז. אֵינָן צְרִיכִין לִבְדֹּק שְׁנֵי הָעֵדִים שֶׁלָּהֶן עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. שסומכים על חזקת הטהרה לעניין זה (לעיל ה"ט). מְקַנֵּחַ… אַחַר כָּל בִּיאָה וּבִיאָה כָּל הַלַּיְלָה. שמא באחת הפעמים נטמאה, והדם לא יישאר עד אחר הפעם האחרונה.
עַד שֶׁתִּבְדּוֹק בְּעֵד אַחֵר תְּחִלָּה. שמא נטמאה באותה הביאה.
יח. הִנִּיחָה הָעֵד תַּחַת הַכַּר אוֹ תַּחַת הַכֶּסֶת וְנִמְצָא עָלָיו דָּם: אִם מָשׁוּךְ – טְמֵאָה, שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַקִּנּוּחַ; וְאִם הָיָה עָגֹל – טְהוֹרָה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דַּם מַאֲכֹלֶת שֶׁנֶּהֶרְגָה תַּחַת הַכַּר.
יח. מָשׁוּךְ. מרוח. שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַקִּנּוּחַ. שכך צורתו של דם הבא מפעולת הקינוח. עָגוֹל. טיפה שלא נמרחה. מַאֲכֹלֶת שֶׁנֶּהֶרְגָה תַּחַת הַכַּר. כינה שנמעכה על העד, בזמן שנשמר תחת הכר.
יט. קִנְּחָה עַצְמָהּ בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ וְטָחַתּוּ בִּירֵכָהּ, וּלְמָחָר נִמְצָא עָלָיו דָּם – הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה, וְאֵין אוֹמְרִין: שֶׁמָּא כְּשֶׁטָּחָה אוֹתָהּ בִּירֵכָהּ נֶהֶרְגָה מַאֲכֹלֶת.
קִנְּחָה עַצְמָהּ בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, וְלֹא יָדְעָה אִם הָיָה עָלָיו דָּם קֹדֶם שֶׁתְּקַנֵּחַ בּוֹ אוֹ לֹא הָיָה, וְנִמְצָא עָלָיו דָּם: אִם הָיָה הַדָּם כַּגְּרִיס וָעוֹד – הֲרֵי זוֹ נִדָּה; הָיָה פָּחוֹת מִכָּאן – טְהוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִן הַמַּאֲכֹלֶת.
יט. הַבָּדוּק לָהּ. שהוא נקי מדם. וְטָחַתּוּ בִּירֵכָהּ. דחקה אותו על ירכה. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא כְּשֶׁטָּחָה אוֹתָהּ בִּירֵכָהּ נֶהֶרְגָה מַאֲכֹלֶת. שאין הדבר סביר במקרה זה.
כַּגְּרִיס וָעוֹד. שיעור הגריס הוא כגרעין של פול (מין קטנית) המחולק לאורכו (טיבו ושיעורו יתבארו לקמן ט,ו), ובכמות כזאת בוודאי שהדם אינו של המאכולת.
כ. מִי שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ כְּשֶׁתִּטְהַר פַּעַם שְׁנִיָּה. רָאֲתָה דָּם בְּפַעַם שְׁנִיָּה – מְשַׁמֶּשֶׁת פַּעַם שְׁלִישִׁית. רָאֲתָה דָּם כָּךְ בַּשְּׁלִישִׁית – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עִם הַבַּעַל הַזֶּה לְעוֹלָם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ. אֲבָל אִם שִׁמְּשָׁה סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – תּוֹלָה בַּוֶּסֶת. הָיְתָה בָּהּ מַכָּה – תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְאִם הָיָה דַּם מַכָּתָהּ מְשֻׁנֶּה מִדָּם שֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ – אֵינָהּ תּוֹלָה בַּמַּכָּה. וְנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר: 'מַכָּה יֵשׁ לִי בְּתוֹךְ הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנָּה הַדָּם יוֹצֵא', וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּם יוֹצֵא מִן הַמָּקוֹר בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ.
כ. הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ כְּשֶׁתִּטְהַר פַּעַם שְׁנִיָּה. שלא הוכח שקיימת תלות בין התשמיש לטומאה. אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עִם בַּעַל זֶה לְעוֹלָם. שהוחזקה להיטמא בשעת תשמיש (ראה גם הלכות אישות כה,ח).
דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ. גורם אחר, שניתן לומר שראיית הדם הייתה מחמתו. מַכָּה. פצע. מְשׁוּנֶּה. שונה. בְּתוֹךְ הַמָּקוֹר. ברחם. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּם יוֹצֵא מִן הַמָּקוֹר. שאין זה דם נידה.
כא. מִי שֶׁרָאָת דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וְאֵין שָׁם דָּבָר לִתְלוֹת – הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. נִשֵּׂאת לְשֵׁנִי וְרָאָת דָּם כָּךְ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים – הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי וְרָאָת דָּם כָּךְ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית – הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, וַאֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא, עַד שֶׁתַּבְרִיא מֵחֹלִי זֶה.
כא. הֲרֵי זוֹ תִּתְגָּרֵשׁ. שאינה ראויה לבעלה לתשמיש (הלכות אישות כה,ח), שהוחזקה לראות דם בשעת התשמיש. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְשֵׁנִי. שלגביו לא הוחזקה לראות בשעת תשמיש. וַאֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּבְרִיא מֵחֹלִי זֶה. שהוחזקה שרואה בשעת תשמיש לכל אדם.
כב. כֵּיצַד בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ לֵידַע אִם נִתְרַפֵּאת אוֹ לֹא נִתְרַפֵּאת? מְבִיאָה שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל אֲבָר וּפִיהָ רָצוּף לְתוֹכָהּ, וּמַכְנֶסֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת עַד מָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה, וּמַכְנֶסֶת בְּתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת מִכְחוֹל וּמוֹךְ מֻנָּח עַל רֹאשׁוֹ, וְדוֹפֶקֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמּוֹךְ לְצַוַּאר הָרֶחֶם, וּמוֹצִיאָה הַמּוֹךְ: אִם נִמְצָא דָּם עַל רֹאשׁ הַמּוֹךְ – בְּיָדוּעַ שֶׁהַדָּם שֶׁהִיא רוֹאָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ מִן הַמָּקוֹר; וְאִם לֹא נִמְצָא עַל הַמּוֹךְ כְּלוּם – בְּיָדוּעַ שֶׁהַדָּם שֶׁרוֹאָה מִדֹּחַק הַצְּדָדִין, וּטְהוֹרָה הִיא, וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת.
כב. כֵּיצַד בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וכו'. אם הדם שרואה בשעת התשמיש בא מן המקור או מן הצדדים. שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל אֲבָר וּפִיהָ רָצוּף לְתוֹכָהּ. צינור של עופרת, ששפתו כפופהכלפי פנים, למנוע פציעה בשעת הבדיקה. מִכְחוֹל וּמוֹךְ מוּנָּח עַל רֹאשׁוֹ. מקל דק שבקצהו גוש צמר. לְצַוַּאר הָרֶחֶם. לפתח הרחם. בְּיָדוּעַ שֶׁהַדָּם שֶׁרוֹאָה מִדֹּחַק הַצְּדָדִין. מן הלחץ שמופעל בשעת התשמיש על הצדדים יוצא דם, ואינו טמא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת. כה,ח.

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות איסורי ביאה

הערה חשובה
כדרכו של הרמב"ם הוא מביא את כל התורה כולה. בפרק זה עד פרק י מתאר הרמב"ם את דיני הנידה הזבה והיולדת מדין תורה. שינויים רבים חלו עם השנים ואלו מובאים בעיקרם בפרק יא. על כן, מהפרקים הבאים אין ללמוד להלכה..

איסור נידה

הנידה, הרי היא כשאר כל העריות והבא על הנידה חייב כרת.
אחד בא על הנידה בעת ראיית דם ואחד בא על הנידה בעת ספירתה טרם טבילתה -חייב כרת.
הגויים -אין חייבין עליהם משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת. וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו–לעניין טומאת אדם, חפצים וכו'.
כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה–הוא הנקרא דם טוהר.
כל חייבי טבילות, טבילתן ביום חוץ מנידה ויולדת שהיא בלילה בלבד.
כל הנשים שיש להן וסת (מחזור קבוע להופעת דם הנידה), בחזקת טהרה לבעליהן -עד שתאמר לו טמאה אני.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דם טוהר הוא דם שחכם טיהרו?

2.אשה זקנה שלא טבלה ואינה רואה דם האם נחשבת לנידה?

3.אמרה בצחוק טמאה אני – לא נאמנת משום שצחוק אינו הסבר לדבריה?

תשובות
1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן