[א] אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבַּע, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, אוֹ הֻקְצָה, אוֹ נֶעֱבַד – הַכֹּל פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

א. אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבַּע וכו'. דין הבהמה והעוף שווים בכל הפסולים הללו (ולא נזכר כאן רובע מכיוון שלא ייתכן שעוף ירבע אדם – בבלי זבחים פה,ב). הֻקְצָה אוֹ נֶעֱבַד. לעבודה זרה (כמפורט לקמן הל' ד-ח).

[ב] הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם, אִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים – הֲרֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף נִסְקָלִין, וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָיָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאֵלּוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַגָּבֹהַּ.
וּבַמֶּה אָמְרוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ? בְּשֶׁהָיוּ מֻתָּרִין לַהֶדְיוֹט, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וְהַבְּעָלִים שׁוֹתְקִין, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵד כְּלָל. הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד וְהַבְּעָלִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף לַמִּזְבֵּחַ.

ב. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע. הלכות איסורי ביאה א,טז. וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. הלכות נזקי ממון י,א-ב. וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָיָה. הלכות מאכלות אסורות ד,כב.
כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד… אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים. אף שאין סוקלים את הבהמה במקרים אלו מכיוון שאין שני עדים, די בעד אחד לפסול מהקרבה על המזבח, שהרי עד אחד נאמן באיסורים (ראה בבלי קידושין סו,א).

[ג] בְּהֵמָה שֶׁשִּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ עַד שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּאֲנוּסָה.
אֵין הַבְּהֵמָה נִפְסֶלֶת מִשּׁוּם רוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע עַד שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בֵּין יִשְׂרְאֵלִי בֵּין גּוֹי אוֹ עֶבֶד, הוֹאִיל וּרְבָעָהּ אָדָם – נִפְסְלָה. וְאִם הָאָדָם הוּא שֶׁנִּרְבַּע מִן הַבְּהֵמָה – אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, אוֹ יְהִי הָאִישׁ הַנִּרְבָּע בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.

ג. שֶׁשִּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ. גרמו לה שתיגח ותהרוג אדם בדרך משחק או ספורט (שור זה גם אינו חייב מיתה אם הזיק – הלכות נזקי ממון ו,ה).
הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד… הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. ולפני גיל זה אין ביאת האיש והאישה נחשבים כביאה (הלכות אישות יא,ג; ואין שיעור לגיל הבהמה הרובעת או הנרבעת הלכות איסורי ביאה א,טז).

[ד] מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף מִשּׁוּם מֻקְצֶה? מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶן הַכּוּמָרִין מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁיָּגֹזּוּ אוֹתוֹ אוֹ יַעַבְדוּ בּוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל בִּדְבָרִים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מֻקְצֶה, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה.

ד. יַעַבְדוּ בּוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. יכינו אותו על ידי מעשה (רחיצה וכדומה) לעבודה או להקרבה (ראה הלכות עבודה זרה ח,א, תפא"י תמורה ו,א). אֲבָל בִּדְבָרִים. בדיבור בלבד, שהקדישו אותה לשם עבודה זרה.

[ה] הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, בֵּין לִפְנֵי הַקְדָּשָׁה בֵּין לְאַחַר הַקְדָּשָׁה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הַמֻּקְצֶה: אִם הָיָה שֶׁלּוֹ וְהִקְצָה קֹדֶם שֶׁיַּקְדִּישׁ – נִפְסַל; הִקְצָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְצֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

ה. אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ. כיוון שהקדיש את הבהמה, כבר אינה שלו, ואינו יכול להקצותה לעבודה זרה.

[ו] הַנֶּעֱבָד, בֵּין שֶׁעָבַד שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשׁ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְיִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַנֶּעֱבָד – הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכָּל צִיפּוּיֵי נֶעֱבָד אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל הַמֻּקְצֶה – הוּא אָסוּר, וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ.

ו. הַנֶּעֱבָד. שעבדו את הבהמה עצמה לעבודה זרה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,י. וְהַנֶּעֱבָד הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. כשעבד דבר שלא נעשה ולא השתנה בידי אדם (כגון בהמה), לא נאסר הנעבד בהנאה להדיוט, אבל ציפויו אסור בהנאה (הלכות עבודה זרה ח,א, ח,ז), ובוודאי שאסור למזבח.

[ז] הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה – הֲרֵי אֲבָנָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ – הֲרֵי מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ. אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה – אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה גְּזָרִין לַמַּעֲרָכָה. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה – כְּשֵׁם שֶׁנִּפְסְלָה לַמִּזְבֵּחַ כָּךְ צֶמֶר שֶׁלָּהּ פָּסוּל לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה, וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת, וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין, וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין – הַכֹּל פָּסוּל.

ז. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה. שהרי לא נעשה ולא השתנה בידי אדם. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ. אבל אין בכוחו לאסור מעיין שמימיו משמשים את הרבים (בבלי עבודה זרה מז,א). מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ. לניסוך המים בחג סוכות (הלכות תמידין ומוספין י,ו). אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה. אילן שניטע לשם עבודה זרה ונאסר בהנאה (הלכות עבודה זרה ח,ג), ולאחר מכן ביטלוה מלהיות עבודה זרה באופן שמתירה בהנאה (שם ח,ח). גְּזָרִין לַמַּעֲרָכָה. עצים להדלקה על גבי מערכות האש שבמזבח. וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת. שהיו מנגנים בהן במקדש (ומדובר בחצוצרות שבהן ניגנו הלוויים, ולא באלו שניגנו בהן הכהנים שהיו עשויות מכסף – ראה הלכות כלי המקדש ג,ד-ה, ריק"ו). וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין. עצמות רגלי הבהמה שימשו לעשיית חלילים. וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין. מיתרים לכלי נגינה, כגון כינורות וכדומה.

[ח] כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה.
אֵי זֶה הוּא אֶתְנָן? הָאוֹמֵר לְזוֹנָה: 'הֵא לָךְ דָּבָר זֶה בִּשְׂכָרִיךְ' – אֶחָד זוֹנָה גּוֹיָה, אוֹ שִׁפְחָה, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל הַפְּנוּיָה, אֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן – אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר. וְכֵן אִשְׁתּוֹ נִדָּה – אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֶרְוָה.

ח. כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ. נראה שמשפט זה הוא נימוק וסיכום למה שכתוב לפני כן (הר המוריה). וייתכן שבא להוסיף ולאסור דבר שיש בו שם עבודה זרה אפילו ביחס לדברים שאינם קשורים למקדש (ערוה"ש נה,כ; וראה הלכות ציצית א,יא, הלכות לולב ח,א).
אֶתְנָן. מתנה הניתנת תמורת בעילה אסורה, מתנה זו פסולה מלקרב על גבי המזבח (לעיל ג,ז). הָאוֹמֵר לְזוֹנָה וכו'. זונה כאן היא אישה שאינה בת ישראל או בת ישראל שאסור לבועל לשאתה, כפי שהולך ומבאר. יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. אסורה להינשא לו באיסור כרת או באיסור לא תעשה (ראה הלכות אישות א,ה, א,ז). אֲבָל הַפְּנוּיָה… אֶתְנַנָּהּ מֻתָּר. למרות שביאה זו היא ביאת איסור, אין איסור לשאתה ולכן לא נחשבת זונה.

[ט] נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין – כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה, הֲרֵי זֶה אֶתְנָן וְאָסוּר. וְהַזְּכוּר – אֶתְנַנּוֹ אָסוּר. נָתְנָה הָאִשָּׁה אֶתְנָן לַבּוֹעֵל – הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן.

ט. נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. אף שהנישואין תופסים בחייבי לאווין (הלכות אישות ד,יא), אם שילם על בעילתה נחשב התשלום לאתנן. וְהַזְּכוּר. נתן מתנה לזכר כדי לבעלו.

[י] הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ דָּבָר זֶה, וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי הָעִבְרִי' – הֲרֵי זֶה אֶתְנָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר לְזוֹנָה: 'הֵא לָךְ דָּבָר זֶה וְהִבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי הַיִּשְׂרְאֵלִי' – הֲרֵי זֶה אֶתְנָן.

י. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וכו'. ונחשב אתנן אפילו שהבועל לא נתנו ישירות לנבעלת. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות עבדים ג,ד.

[יא] פָּסַק עִם הַזּוֹנָה שֶׁיִּתֵּן לָהּ טָלֶה אֶחָד, וְנָתַן לָהּ הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ נָתַן לָהּ אֶלֶף – כֻּלָּן אֶתְנָן וַאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. נָתַן לָהּ אֶתְנַנָּהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, אֶלָּא אָמַר לָהּ: 'יְהִי אֶצְלִיךְ עַד שֶׁאָבֹא עָלִַיִךְ' – כְּשֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ יֵאָסֵר.
קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בְּעֵת שֶׁנָּתַן: 'אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לוֹ קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו'. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן – אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַקְרִיב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ.

יא. קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ כָּשֵׁר. שבזמן שקרב הקרבן, עדיין לא נעשה אתנן. אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לוֹ קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו. כשתסכימי להיבעל, יהיה החפץ קנוי כבר מעכשיו. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד את המילה אימתי: אַמָּתַי.] אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן. אלא הקנה לה משעה שיבוא אליה.

[יב] קָדְמָה וְהִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא אֶתְנָן, הוֹאִיל וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּקְרִיבֶנּוּ, אוֹ אֵינוֹ אֶתְנָן, שֶׁהֲרֵי הִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם בִּיאָה. לְפִיכָךְ לֹא יַקְרִיב, וְאִם קָרַב – נִרְצָה.

יב. וְאִם קָרַב נִרְצָה. יצא ידי חובה בהקרבתו.

[יג] בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ, וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים – הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּגוֹיָה שֶׁאָמַר לָהּ: 'בְּטָלֶה זֶה', שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה, אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ, וְאָמַר לָהּ: 'אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ'. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: 'הִבָּעֲלִי לוֹ בְּטָלֶה' סְתָם, וּבָא עָלֶיהָ, וּלְאַחַר זְמַן שָׁלַח לָהּ טָלֶה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן.

יג. בְּגוֹיָה שֶׁאָמַר לָהּ בְּטָלֶה זֶה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה. גויים קונים מטלטלים גם ללא משיכה (ראה הלכות זכייה ומתנה א,יד), ולכן כשייחד לגויה טלה מסוים בשכרה, היא קונה אותו בשעת הביאה והוא נאסר משום אתנן. אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ. וכאשר החפץ נמצא בחצרה היא קונה אותו גם ללא משיכה (שם ד,ח). וְאָמַר לָהּ אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ. ולמרות שלא הקנה לה מיד את הטלה המונח בחצרה, כיוון שכבר בשעת הביאה הוא הקצה אותו לתשלום במקרה שלא ישלם, נחשב הטלה אתנן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן. שהטלה שנשלח לאחר זמן אינו נחשב כאתנן אלא כפריעת חוב בלבד.

[יד] אֵין אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן וּמְחִיר אֶלָּא גּוּפָן, לְפִיכָךְ אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל דָּבָר הָרָאוּי לִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וְיַיִן שֶׁמֶן וְסֹלֶת. נָתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קָרְבָּן – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

יד. וּמְחִיר. מחיר כלב שאסור בהקרבה על המזבח (כמבואר לקמן הט"ז). וְיַיִן שֶׁמֶן וְסֹלֶת. הקרבים כמנחות על המזבח.

[טו] נָתַן לָהּ חִטִּים וְעָשָׂת אוֹתָן סֹלֶת, זֵיתִים וְעָשָׂת אוֹתָן שֶׁמֶן, עֲנָבִים וְעָשָׂת אוֹתָן יַיִן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים, שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּנּוּ.
נָתַן לָהּ בֶּהֱמַת קָדָשִׁים בְּאֶתְנַנָּהּ – לֹא נֶאֶסְרָה לַמִּזְבֵּחַ, וַאֲפִלּוּ מִנָּה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ בְּאֶתְנַנָּהּ – לֹא נִפְסְלוּ הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן גָּבֹהַּ מִשָּׁעָה שֶׁהֻקְדְּשׁוּ. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – לֹא פְּסָלוֹ, שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ עוֹפוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְדָּשִׁין – אֶתְנָן חָל עֲלֵיהֶן, וַאֲסוּרִין. וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה הוּא זֶה.

טו. בֶּהֱמַת קָדָשִׁים. בהמה מוקדשת. וַאֲפִלּוּ מִנָּה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. אדם שהקדיש בהמה לפסח או לחגיגה יכול למנות אחרים לקרבן תמורת תשלום, וכאן מדובר שמינה אותה על הקרבן תמורת הבעילה. אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. כאשר נתייאשו הבעלים והעביר את החפץ לרשות הזונה (שינוי רשות – ראה הלכות גנבה ה,ג), יוצא החפץ מרשות הבעלים ונאסר משום אתנן. וּבְדִבְרֵי קַבָּלָה. מסורת חכמים.

[טז] אֵי זֶה הוּא מְחִיר כֶּלֶב? זֶה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה'. וְכֵן אִם הֶחֱלִיף כֶּלֶב בְּכַמָּה בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – כֻּלָּן אֲסוּרוֹת לַמִּזְבֵּחַ.

[יז] שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, זֶה לָקַח עֲשָׂרָה טְלָאִים וְזֶה לָקַח תִּשְׁעָה וְכֶלֶב: שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין, אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ: אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶן דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב אוֹ יָתֵר עַל דְּמֵי הַכֶּלֶב – מוֹצִיאוֹ מִן הָעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד הַכֶּלֶב, וְיִהְיֶה מְחִירוֹ, וּשְׁאָרָן מֻתָּר; וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב – הֲרֵי הָעֲשָׂרָה כֻּלָּן אֲסוּרִין.

יז. שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין. תשעת הטלאים שקיבל השותף שלקח גם את הכלב, מותרים שהרי לא הוחלפו בכלב. אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ. עשרת הטלאים שלקח השותף השני. אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶן דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב וכו'. אם אחד מהטלאים מחירו כמחיר הכלב או יותר ממחיר הכלב, אנו אומרים שטלה זה הוחלף בכלב, ושאר הטלאים מותרים. וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב וכו'. כשאף טלה אינו שווה למחיר הכלב, אנו אומרים שדמי הכלב מעורבים בכל הטלאים וכולם אסורים.

[יח] נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר, כְּגוֹן שֶׁהֶחֱלִיף כֶּלֶב בְּחִטִּים וְנַעֲשׂוּ סֹלֶת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה – מֻתָּרִין. אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב – מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין, אֲבָל גּוּפוֹ שֶׁל אֶתְנָן לֹא יַעֲשֶׂה רִקּוּעִים לַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל נֶדֶר" (דברים כג,יט) – לְהָבִיא אֶת הָרִקּוּעִים.

יח. נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר וכו'. כדלעיל הט"ו. אֶתְנַן כֶּלֶב. הנותן תשלום תמורת הזכות לבעול כלבה. וּמְחִיר זוֹנָה. הקונה זונה לשפחה (התשלום תמורת גופה ולא תמורת הבעילה שלה). אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת. שייעשו כספי הקדש וירכשו בהם את צרכי המקדש. שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין. בדרך כלל לא משתמשים בגופם לצרכי המקדש. אֲבָל גּוּפוֹ שֶׁל אֶתְנָן לֹא יַעֲשֶׂה רִקּוּעִים לַבַּיִת. גם כאשר הקדישו אתנן לבדק הבית אין להשתמש בגוף האתנן עצמו למקדש, לדוגמה כאשר הקדישו זהב שניתן כאתנן לבדק הבית, אין לעשותו ציפוי לבית המקדש.