[א] טָמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ – חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ, וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל עֲבוֹדָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב,ב) – הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לָעוֹבֵד בְּטֻמְאָה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (שם כב,ט) – מַה חִלּוּל הָאָמוּר כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, אַף כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, לוֹקִין עָלָיו.

א. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. שהרי אם שהה חייב כרת אף אם לא עבד (לעיל ג,כב). וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ. בעניין זר שאכל תרומה (הלכות תרומות ו,ו). וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם לוֹקִין עָלָיו. ראה גם הלכות סנהדרין יח,א.

[ב] אַף עַל פִּי שֶׁאִם עָבַד בְּטֻמְאָה אֵינוֹ חַיָּב בְּבֵית דִּין אֶלָּא מַלְקוּת, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לַחוּץ וּפוֹצְעִין אֶת מוֹחוֹ בְּיָדָן, וְאֵין מְמַחִין עֲלֵיהֶן בְּכָךְ.

ב. אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וכו'. ראה גם הלכות סנהדרין יח,ו.

[ג] וְהֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבֹד וְלֹא יִשְׁהֶה עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב כָּרֵת, אֶלָּא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם? כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה וְיָצָא בַּקְּצָרָה, וּבִיצִיאָתוֹ הָיָה צִנּוֹר בְּיָדוֹ וְהָפַךְ בּוֹ אֵבֶר עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתוֹ, שֶׁכָּל קֵרוּב עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹדָה.

ג. וְהֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבוֹד וְלֹא יִשְׁהֶה עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב כָּרֵת. שהרי שיעור שהיית הטמא עד שיתחייב כרת הוא קצר ביותר (ראה לעיל ג,כג). וְיָצָא בַּקְּצָרָה. יצא בדרך הקצרה ביותר, שאם לא כן חייב כרת גם אם לא שהה (שם הכ"ב). צִינּוֹר. כעין מזלג שבו הופכים את איברי הקרבנות. שֶׁכָּל קֵרוּב עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹדָה. ראה גם לקמן ט,ד.

[ד] וְכֵן טָמֵא שֶׁטָּבַל וְעָבַד קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה, וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כא,ו) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לִטְבוּל יוֹם שֶׁעָבַד, שֶׁעֲדַיִן טָמֵא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר" (שם כב,ז) – מִכְּלָל שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהַר.
אֲבָל מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁעָבַד, אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחִלֵּל – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. [ה] וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא יב,ח) – מִכְּלָל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה טָהֳרָתָהּ, וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים.

ד. קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. קודם שתשקע השמש, ואז הוא נקרא 'טבול יום'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל. שֶׁעֲדַיִן טָמֵא הוּא. ראה גם הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ב.
מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. לביאורו ראה לעיל ג,ו.
ה. וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה. ראה לעיל ג,ז בביאור.

[ו] כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה טָמֵא: אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה – כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִין, שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ חֻלִּין; וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם – הַצִּיץ מְרַצֶּה, וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נִרְצוּ. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם, וְזָרַק – הֻרְצָה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בִּנְזִירוּת.

ו. אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה. שאנשים היו מודעים לטומאה זו לפני שנטמא זה. וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. טומאת מת שלא הייתה ידועה לאדם מעולם קודם שנטמא הכהן. הַצִּיץ מְרַצֶּה. הציץ גורם לקרבן הזה שהיה צריך להיות פסול ומחולל, להיות קרבן רצוי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד. שיודע שהוא טמא בזמן שזורק את הדם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בִּנְזִירוּת. הלכות נזירות ו,יח–יט.

[ז] וְכֵן הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת דְּבָרִים הַקְּרֵבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים" (שמות כח,לח). אֲבָל אֵינוֹ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַנֶּאֱכָלִין, וְלֹא עַל טֻמְאַת הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַטֻּמְאָה הַדְּחוּיָה בַּצִּבּוּר, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עָלֶיהָ. [ח] וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא עַל מִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יי" (שם).

ז. דְּבָרִים הַקְּרֵבִין. החלקים של הקרבנות שמוקרבים על המזבח. טֻמְאַת הַנֶּאֱכָלִין. בשר הקרבן שנאכל. הַטֻּמְאָה הַדְּחוּיָה בַּצִּבּוּר. לקמן ה"ט.
ח. עַל מִצְחוֹ. של הכהן הגדול.

[ט] כָּל קָרְבָּן שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן – אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה, שֶׁאִם לֹא יִקְרַב הַיּוֹם יִקְרַב לְמָחָר, וּלְמָחָר מָחָר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן, בֵּין קָרְבַּן צִבּוּר בֵּין קָרְבַּן יָחִיד – דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. וְלֹא כָּל הַטֻּמְאוֹת הוּא דּוֹחֶה, אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת לְבַדָּהּ.

ט. וּלְמָחָר מָחָר. וגם אם לא יקרב מחר יקרב מחרתיים. וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן. שיש זמן מוגדר שבו צריך להקריבו. בֵּין קָרְבַּן יָחִיד. כגון קרבן פסח. דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מקריבים אותו בשבת.

[י] כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קָבוּעַ זְמַנָּן, לְפִיכָךְ כֻּלָּן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת טֻמְאַת הַמֵּת. [יא] וְכָל קָרְבָּן מֵהֶן שֶׁקָּרַב בְּטֻמְאָה – אֵינוֹ נֶאֱכָל, אֶלָּא מַקְטִירִין מִמֶּנּוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהַקְטָרָה, וְהַשְּׁאָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה נִשְׂרָף, כִּשְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ.

י. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קָבוּעַ זְמַנָּן. חוץ מקרבן פר העלם דבר של ציבור ושעיר עבודה זרה שלמרות שנחשבים קרבן ציבור אין קבוע להם זמן (ריק"ו).
יא. נִשְׂרָף כִּשְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ. הלכות פסולי המוקדשין יט,א.

[יב] כֵּיצַד דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה? הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַקָּרְבָּן וְהָיוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתוֹ טְמֵאִים לְמֵת, אוֹ שֶׁהָיוּ הַקָּהָל טְהוֹרִים וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִין טְמֵאִים לְמֵת, אוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְהוֹרִים וְהָיוּ כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת – הֲרֵי זֶה יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה, וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְּאֶחָד, וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּן לָעֲזָרָה.
אֲבָל הַטְּמֵאִים בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן זָבִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וּטְמֵאֵי שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – לֹא יִתְעַסְּקוּ בּוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּטֻמְאָה. וְאִם עָבְרוּ וְעָשׂוּ אוֹ נִכְנְסוּ לָעֲזָרָה – חַיָּבִין כָּרֵת עַל הַבִּיאָה וּמִיתָה עַל הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא נִדְחָת אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד. [יג] וּפֶסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה, וְדָחֲקוּ טְמֵאֵי מֵת וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל – פְּטוּרִין; אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לָעֲזָרָה, הוֹאִיל וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם" (במדבר ה,ג), הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

יב. וְהָיוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתוֹ טְמֵאִים לְמֵת. אסור להקריב קרבן של טמא מת (לעיל ב,יב), אך כשרוב הקהל טמאים, למרות שהקהל הוא הבעלים של קרבנות הציבור, נדחה איסור ההקרבה לטמאים (ע"פ אור שמח). כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת. ואי אפשר להקריב קרבנות בלי אותם כלי שרת. וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְּאֶחָד. מכיוון שהקרבן בא בטומאה לא מקפידים שדווקא טהורים יתעסקו בו.
חַיָּבִין כָּרֵת עַל הַבִּיאָה. כדין טמאים שנכנסו לעזרה (לעיל ג,יב).
יג. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לָעֲזָרָה. לצורך הקרבת הפסח יש להיכנס לעזרה כדי לשחוט בה את הפסח ולזרוק את הדם על המזבח, ואין צורך להיכנס להיכל. הוֹאִיל וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם. שהרי מותר להם להיכנס לעזרה.

[יד] הָיוּ מִקְצָת בֵּית אָב טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִין, אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּם טְמֵאֵי מֵת – לֹא יַקְרִיבוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים. הָיָה כָּל בֵּית הָאָב טְמֵאֵי מֵת – יָבֹאוּ בֵּית אָב אַחֵר. הָיְתָה כָּל הַמִּשְׁמָרָה טְמֵאֵי מֵת – מְחַזְּרִין עַל מִשְׁמָרָה אַחֶרֶת. אִם הָיוּ רֹב הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצָאִין שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ טְמֵאִים – יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה.

יד. בֵּית אָב. הכהנים הצריכים לעבוד באותו יום במקדש (הלכות כלי המקדש ד,יא). אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּם טְמֵאֵי מֵת לֹא יַקְרִיבוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים. למרות שרוב כהני בית האב טמאים (וכן כשכולם טמאים), אין הטומאה מותרת מכיוון שיש כהנים אחרים שיכולים לעבוד. יָבֹאוּ בֵּית אָב אַחֵר. ממשמר הכהנים של אותו שבוע. הַמִּשְׁמָרָה. בכל שבוע היה משמר אחר שעבד באותו שבוע במקדש (שם ה"ג). אִם הָיוּ רֹב הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצָאִין שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם וכו'. כאשר לא נמצאו כהנים טהורים מכהני משמר, ורוב הכהנים הנמצאים בירושלים טמאים, נחשב מצב זה כמצב שבו טומאה בציבור והטומאה נדחית. במצב זה יעבדו גם הטמאים וגם הטהורים כאחת (כמתואר לעיל הי"ב). בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ. להקרבת הקרבן.

[טו] וּמִפְּנֵי מָה מְחַזְּרִין עַל הַטְּהוֹרִים מִבֵּית אָב אַחֵר? מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה לֹא הֻתְּרָה בַּצִּבּוּר, אֶלָּא בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וּדְחוּיָה הִיא עַתָּה מִפְּנֵי הַדְּחָק, וְאֵין דּוֹחִין כָּל דָּבָר הַנִּדְחֶה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וּמִפְּנֵי זֶה צְרִיכָה צִיץ לְרַצּוֹת עָלֶיהָ.

[טז] וּמִנַּיִן שֶׁטֻּמְאַת מֵת דְּחוּיָה בַּצִּבּוּר? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" וכו' (במדבר ט,ו) – כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, שֶׁאֲנָשִׁים יְחִידִים הֵם שֶׁיִּדָּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי אִם הָיוּ טְמֵאִים, אֲבָל צִבּוּר שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת אֵינָן נִדְחִין, אֶלָּא הַטֻּמְאָה תִּדָּחֶה מִפְּנֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן כַּפֶּסַח, שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה.

טז. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. על אנשים אלו נאסר להקריב קרבן פסח, והם עשו פסח שני. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל.

[יז] וַהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם: "כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר… כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ" (דברי הימים ב ל,יז-יח).
וּמַה הוּא זֶה שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם: "כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב" (דברי הימים ב ל,יח)? מִפְּנֵי שֶׁעִבֵּר אֶת אוֹתָהּ שָׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דברי הימים ב ל,ב-ג), וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה.

יז. וַהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים וכו'. שכאשר רוב הציבור היו טמאים הקריבו קרבן פסח בטומאה, שכן נעשה בשנה הראשונה של מלכות חזקיה.
בְּלֹא כַכָּתוּב. שמשמע מכאן שהדבר היה שלא כהלכה. מִפְּנֵי שֶׁעִבֵּר אֶת אוֹתָהּ שָׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. באותה שנה לא הייתה סיבה לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש נוסף, ובכל זאת חזקיה הורה לעבר את השנה מכיוון שרוב הקהל היו טמאים ולא היו מספיקים להיטהר לפני הפסח אם לא היו מעברים את השנה (אמנם בסופו של דבר, למרות שעיברו את השנה, רוב הקהל לא הספיק להיטהר). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. הלכות קידוש החודש ד,ו.

[יח] וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה, שֶׁעִבֵּר יְחִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּיוֹם זֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ.
וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה נֶאֱמַר: "כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב" (דברי הימים ב ל,יח), וּבִקֵּשׁ עַל עַצְמוֹ רַחֲמִים וְעַל הַחֲכָמִים שֶׁהִסְכִּימוּ עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּה עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יי הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד" (שם, ושם: יְחִזְקִיָּהוּ), וְנֶאֱמַר: "וַיִּשְׁמַע יי אֶל יְחִזְקִיָּה וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם" (שם ל,כ, ושם: יְחִזְקִיָּהוּ) – זֶה שֶׁנִּרְצָה קָרְבָּנָם.

יח. וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם. תקלה נוספת הייתה בעיבור אותה שנה. שֶׁעִבֵּר יְחִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ וכו'. ההחלטה על עיבור השנה צריכה להתקבל עד כט באדר, לאחר מכן למרות שעדיין לא קידשו את חודש ניסן אין לעבר את השנה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. ד,יד.
זֶה שֶׁנִּרְצָה קָרְבָּנָם. הם יצאו ידי חובת הקרבת הפסח למרות שעיבור השנה היה שלא כהלכה.