פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים טָעוּן קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה. אֲבָל הַוִּדּוּי אֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שֶׁחַיָּבִין לְהָבִיא בִּכּוּרִים וְאֵינָן קוֹרְאִין עֲלֵיהֶן.
ב. וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרְאִין: הָאִשָּׁה, וְהַטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס, לְפִי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה, וְאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יי" (דברים כו,י).
וְכֵן הָאַפִּטְרוֹפִּין וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ אֵינָן קוֹרְאִין, לְפִי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי".
ב. וְהַטֻּמְטוּם. אדם שאיברי הרבייה שלו מכוסים, ולא ניתן לדעת אם הוא זכר או נקבה (הלכות אישות ב,כה). [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. אדם שיש לו איברי רבייה גם של זכר וגם של נקבה (שם הכ"ד). וְאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יי. שבמקרא הביכורים מודה האדם על חלקו בארץ ישראל, ולכן הוא נאמר רק אם יש למביא הביכורים חלק בארץ, וארץ ישראל לא התחלקה אלא לזכרים (פה"מ ביכורים א,ה).
הָאַפִּטְרוֹפִּין. ממונים על נכסי יתומים. וְהָעֶבֶד. כנעני. שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי. שרק מי שהקרקע שממנה מביאים את הביכורים שייכת לו, יכול לומר את מקרא הביכורים.
ג. אֲבָל הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם: "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז,ה) – הֲרֵי הוּא אָב לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּכְנָסִין תַּחַת כַּנְפוֹת הַשְּׁכִינָה, וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנָיו אֶת הָאָרֶץ. וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מְבִיאִין וְקוֹרְאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עָרֵי מִגְרָשׁ.
ג. וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנָיו אֶת הָאָרֶץ. ומטעם זה יכול הגר לומר בברכת הארץ שבברכת המזון "שהנחלת את אבותינו", שכן הארץ הובטחה לאברהם ולזרעו והגרים נחשבים לבניו של אברהם (שו"ת הרמב"ם רצו; והשווה לדין האמור לגבי וידוי מעשרות בהלכות מעשר שני ונטע רבעי יא,יז וראה שם בביאור). עָרֵי מִגְרָשׁ. ארבעים ושמונה ערים, ומסביב לכל עיר פרוור הנקרא מגרש (הלכות שמיטה ויובל יג,א-ב).
ד. הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ קַרְקַע אוֹ אֵין לוֹ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה? מַקְדִּישׁ אוֹתָן תְּחִלָּה לְבֶדֶק הַבַּיִת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין וְאֵין מַכְנִיסִין חֻלִּין לָעֲזָרָה, וְהַכֹּהֵן פּוֹדֶה אוֹתָן מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלָן. וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין, וְנוֹתֵן מַעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן לַכֹּהֲנִים, שֶׁמָּא בִּכּוּרִים הֵן וַאֲסוּרִין לְזָרִים. וְאֵינוֹ מֵבִיא אוֹתָן בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא מְשַׁלֵּחַ אוֹתָן בְּיַד שָׁלִיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּעַכֵּב אוֹתָם הַקְּרִיאָה מִלְּאָכְלָן, שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְרִיאָה מִפְּנֵי הַסָּפֵק – הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.
ד. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ קַרְקַע. חכמים הסתפקו אם במקרה זה הקרקע עוברת לרשות הקונה יחד עם האילנות, ובדיני ממונות הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה ולכן הקרקע נשארת ברשות המוכר (הלכות מכירה כד,ו), אך לגבי ביכורים – ספק תורה להחמיר ולכן חייב להביאם, אך אינו קורא שהקריאה שייכת רק בביכורים ודאיים (פה"מ ביכורים א,ו). לְבֶדֶק הַבַּיִת. לנכסי בית המקדש. וְאֵין מַכְנִיסִין חֻלִּין לָעֲזָרָה. אסור להכניס לעזרה מאכל חולין (הלכות שחיטה ב,ג). וּמַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק חֻלִּין. אך ביכורים ודאיים פטורים מתרומות ומעשרות. שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְרִיאָה מִפְּנֵי הַסָּפֵק הַקְּרִיאָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. מכיוון שבעל הביכורים חייב באופן עקרוני בקריאה, ורק מחמת הספק אינו יכול לקרוא, הקריאה מעכבת. אך השליח אינו ראוי לקריאה משום שאינו חייב בה, ולכן הקריאה אינה מעכבת כאשר מביא באמצעות שליח.
ה. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי", שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ. וְהַלּוֹקֵחַ אֵינוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים מֵאוֹתוֹ הַמִּין, שֶׁכְּבָר הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ הַמּוֹכֵר, וְאִם הִפְרִישׁ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. אֲבָל מִמִּין אַחֵר – מַפְרִישׁ וּמֵבִיא וְקוֹרֵא.
ה. וְאִם הִפְרִישׁ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רשאי הקונה להביאם כשם שמותר לעשות את כל השדה ביכורים (לעיל ב,יז), אך הקריאה שייכת רק בביכורים שחייב בהם.
ו. הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת – הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁקִּנְיַן הַפֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. אֲבָל מֵבִיא אָדָם מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּכּוּרִים וְקוֹרֵא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ גּוּף הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן: "אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יי אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ" (דברים כו,יא). אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ וְהוּא בַּדֶּרֶךְ – מֵבִיא וְקוֹרֵא.
ו. הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ לְפֵרוֹת. באופן שיש לקונה זכות לאכול הפירות, אך אין לו זכות בקרקע עצמה (כגון לבנות בה). שֶׁקִּנְיַן הַפֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף. והקונה אינו יכול לומר "אשר נתתה לי", אך צריך להביא ביכורים מכיוון שלא ניתן להפקיע את החיוב מהשדה (ערוה"ש קמא,ח). אֲבָל מֵבִיא אָדָם מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּכּוּרִים וְקוֹרֵא וכו'. שלגבי נכסי אשתו יש ריבוי מיוחד מהמילה "ולביתך", שאשתו כגופו ויכול לומר על נכסיה "אשר נתתה לי" (שם קמא,ז). אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וכו'. אף שבשעת לקיחת הביכורים להעלותם לירושלים הרי הוא כמו שליח (שהקרקע שייכת לאשתו), ובשעת הבאתם אל הכהן הרי הוא הבעלים (שירש את אשתו), ולכאורה אין כאן "לקיחה והבאה כאחד" (ראה לקמן ה"ח), מכל מקום כיוון שאשתו כגופו הרי זה כאילו הקרקע בבעלותו מתחילה.
ז. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁמָּכַר אִילָנוֹת וְקַרְקָעָן בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג – הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹרֵא בְּיוֹבֵל רִאשׁוֹן בִּלְבַד, שֶׁעֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מוֹכֵר שֶׁתַּחֲזֹר לוֹ הַקַּרְקַע. אֲבָל אִם חָזַר וּמְכָרָהּ בְּיוֹבֵל שֵׁנִי – הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁכְּבָר סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא הַפֵּרוֹת, וְקִנְיַן פֵּרוֹת אֵינוֹ כְּקִנְיַן הַגּוּף.
ז. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. בזמן שנוהגים דיני היובל, ואז הקרקעות חוזרות לבעליהן בהגיע שנת היובל. הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹרֵא וכו'. הקונה מביא וקורא בכל השנים שהקרקע ברשותו עד שתחזור למוכר ביובל, כיוון שבשעת המכירה המוכר אינו בטוח אם הקרקע תחזור אליו, ומבחינתו המכירה מוחלטת. אֲבָל אִם חָזַר וכו'. אם המוכר מכר שוב את הקרקע לאחר שחזרה אליו ביובל, הקונה אינו קורא מקרא ביכורים, כיוון שכעת סמכה דעתו של המוכר שהקרקע תחזור אליו ושהקונה מקבל רק את הזכות לאכול את הפירות עד היובל הבא.
ח. הִפְרִישׁ בִּכּוּרִים וְחָלָה, וַהֲרֵי הוּא מְסֻכָּן – זֶה שֶׁרָאוּי לְיָרְשׁוֹ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְשִׁלְּחָן בְּיַד אַחֵר, וּמֵת הַשָּׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הוּא וֶהֱבִיאָן – אֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַחְתָּ… וּבָאתָ" (דברים כו,ב-ג) – עַד שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאֶחָד.
ח. מְסֻכָּן. בסכנת חיים. מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. שכל עוד לא ירש אותו בפועל אין הקרקע שלו, ודינו כשליח. וּמֵת הַשָּׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ וכו'. וכן אם החליט הבעלים מסיבה אחרת להביאם בעצמו (ד"א). עַד שֶׁתִּהְיֶה לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאֶחָד. מקרא ביכורים תלוי בכך שהלקיחה וההבאה תיעשנה על ידי אדם אחד.
ט. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְהַר הַבַּיִת, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – מֵבִיא הַשְּׁנִיִּים וְאֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: "אֶת רֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה" (דברים כו,י, ושם בלי: 'כל'), לְפִי שֶׁאֵינָן רֵאשִׁית. וְאֵלּוּ הַשְּׁנִיִּים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן חֹמֶשׁ כַּבִּכּוּרִים.
ט. אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן חֹמֶשׁ כַּבִּכּוּרִים. זר שאכל תרומה או ביכורים בשוגג צריך לשלם את ערכם בתוספת חומש (הלכות תרומות י,א, י,ד). אמנם אם אכל ביכורים שהופרשו כתחליף לביכורים שאבדו, אינו צריך להוסיף חומש, שחיוב חומש הוא רק על ראשית (ערוה"ש קמא,יב).
י. הֵבִיא בִּכּוּרָיו וְנִטְמְאוּ בָּעֲזָרָה – נוֹפֵץ אוֹתָם שָׁם וְאֵינוֹ קוֹרֵא.
י. נוֹפֵץ. משליך, שהרי הכהן אינו יכול להשתמש בהם, אלא שורף אותם בלי ליהנות מכך (כדלעיל ב,יט).
יא. הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאֶחָד מִן הַמִּינִים וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא בִּכּוּרִים מִמִּין אַחֵר – אֵינוֹ קוֹרֵא עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם" (דברים כו,ג) – פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה הוּא מַגִּיד, וְאֵינוֹ מַגִּיד וְחוֹזֵר וּמַגִּיד בְּשָׁנָה אַחַת.
יב. הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְיָבַשׁ הַמַּעְיָן אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, שֶׁהֲרֵי אָבְדָה.
יב. וְיָבַשׁ הַמַּעְיָן. שמשקה את השדה. אוֹ שֶׁנִּקְצַץ הָאִילָן. שממנו הביא את הביכורים.
יג. הַמֵּבִיא בִּכּוּרִים מֵאַחַר חַג הַסֻּכּוֹת וְעַד חֲנֻכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִישָׁן קֹדֶם הֶחָג – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" וכו' (דברים כו,יא) – אֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, מֵחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַד סוֹף חַג הַסֻּכּוֹת. וּשְׁאָר כָּל הַמְּבִיאִין חוּץ מֵאֵלּוּ – מְבִיאִין וְקוֹרְאִין.
יג. וְעַד חֲנֻכָּה. ואחרי חנוכה לא מביאים כלל (לעיל ב,ו). אֶלָּא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה מֵחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַד סוֹף חַג הַסֻּכּוֹת. שמשבועות עד סוכות קוטפים את היבול ומכניסים אותו לבית (רש"י דברים כו,יא), וחג סוכות עצמו הוא 'זמן שמחתנו'.
יד. הַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמוֹת וְהַחַלָּה וְהַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה הֵן נִכְסֵי הַכֹּהֵן: יֵשׁ לוֹ לִקְנוֹת מֵהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְהָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְקוֹנֶה בָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה,
יד. וְהַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ. שמשלם זר שאכל בשוגג (ראה לעיל ה"ט בביאור). וּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. זרוע, לחיים וקיבה (כמבואר לקמן ט,א). יֵשׁ לוֹ לִקְנוֹת מֵהֶן עֲבָדִים וכו'. אין חובה שהכהן יאכל מתנות אלו, אלא יכול למכור אותם ולקנות בהם גם דברים שאינם נאכלים.
טו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּרוּמוֹת וְהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִין לְהֵאָכֵל לְזָרִים.
אַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה כַּתְּרוּמָה, אִם נִתְעָרְבוּ בְּחֻלִּין בִּירוּשָׁלַיִם – אוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן בְּמִינָן כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי; מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקוֹם אֲכִילָתָן, עָשׂוּ אוֹתָן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִין לְזָרִים אַף בִּירוּשָׁלַיִם – הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ זָרַע הַבִּכּוּרִים אַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם – הֲרֵי הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בִּכּוּרִים קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם – הַגִּדּוּלִין חֻלִּין.
טו. עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה. מתבטלים בתערובת חולין כאשר היחס בתערובת הוא אחד בתוך מאה חולין. כַּתְּרוּמָה. הלכות תרומות יג,א (ושם טו,כא מובא שכך הדין גם בביכורים). אוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן בְּמִינָן. כאשר הם מתערבים בפירות מאותו המין, הביכורים אינם מתבטלים כלל, והתערובת כולה נאסרת לזרים ויש לאכלה לפי דיני הביכורים. כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שכאשר התערב בפירות אחרים יש לאכול את כל התערובת בטהרה כדין מעשר שני (הלכות מעשר שני ו,יד). עָשׂוּ אוֹתָן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. כלל הוא שכאשר דבר שיש דרך להתירו באופן מסוים (כגון איסור חדש שניתר לאחר הקרבת העומר) מתערב בדבר אחר ממינו, אינו מתבטל אפילו אחד בכמה אלפים (הלכות מאכלות אסורות טו,י; ושם הי"ב התבאר שבתערובת מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירים בטל אם אינו נותן טעם). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבִּכּוּרִים אֲסוּרִין לְזָרִים אַף בִּירוּשָׁלַיִם. אף שלזרים אין אפשרות לאכול את הביכורים בהיתר, החמירו חכמים בירושלים ואסרו את התערובת גם לזרים, כיוון שהכהנים יכולים לאכלה שם (פה"מ ביכורים ב,ב). אֲפִלּוּ זָרַע הַבִּכּוּרִים וכו'. גידולי ביכורים שנזרעו מחוץ לירושלים מותרים, כיוון שצומחים גם מכוח הקרקע שהיא חולין (ראה הלכות עבודה זרה ז,יד; מעשר שני ונטע רבעי י,כא). אך כאשר נזרעו בירושלים שהיא מקום אכילתם, החמירו בזה חכמים.
טז. כֵּיצַד מַעֲלִים אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יְחִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח), וּבָאִים וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא יִכָּנְסוּ לַבָּתִּים, מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וּבַשַּׁחַר הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל יי אֱלֹהֵינוּ" (ירמיהו לא,ה).
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ לְהוֹדִיעַ שֶׁהַבִּכּוּרִים מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶן, עַד שֶׁהֵן מַגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם. וְהֵן הוֹלְכִין בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְקוֹרְאִין: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יי נֵלֵךְ" וכו' (תהלים קכב,א). וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַיּוֹם, אֶלָּא שְׁתֵּי יָדוֹת בַּיּוֹם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶן שְׁלוּחִים לְהוֹדִיעַ לְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶן וּפִרְכְּסוּ אוֹתָן, וְאִם הָיָה לָהֶן לַח וְיָבֵשׁ – מַרְאִין אֶת הַלַּח מִלְּמַעְלָה. וְהַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִין יוֹצְאִין לִקְרָאתָן מִירוּשָׁלַיִם. לְפִי הַבָּאִין הֵן יוֹצְאִין: אִם בָּאוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה – יוֹצְאִין לִקְרָאתָם רַבִּים, וְאִם מְעַט – מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ כֻּלָּם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, יַתְחִילוּ לִקְרוֹת: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" וכו' (תהלים קכב,ב).
טז. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד. מעמד הם אנשים נבחרים שנוכחים בשעת הקרבת קרבנות ציבור כשלוחי כלל ישראל, ונחלקו לעשרים וארבעה מעמדות בתורנות שבועית. בזמן התורנות, אנשי מעמד המתגוררים סמוך לירושלים נכנסים לבית המקדש, והרחוקים מתאספים בבית כנסת שנבחר לצורך כך (הלכות כלי המקדש ו,א-ב). בזמן העלאת הביכורים, מתכנסים כל האנשים היושבים בעיירות השייכות לאותו המעמד, אל העיר שבה נמצא בית הכנסת הנבחר. מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. שמא יש שם טומאת מת שמטמאת את כל הנמצאים מתחת לתקרה שעליה (הלכות טומאת מת א,י).
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. יש מפרשים ששור זה היה קרב לשם קרבן השלמים שבא עם הביכורים (כדלעיל ג,יב; ריבמ"ץ לביכורים ג,ג, שו"ת הרשב"א א,רצא). וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת. כתר העשוי מענפי זית. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶן. אדם המנגן בחליל הולך בראש השיירה. שְׁתֵּי יָדוֹת בַּיּוֹם. שני שלישים מתוך היום (שבאמצע היום בשעות החמות היו נחים), כדי שיקיימו את המצווה בשמחה ולא מתוך עייפות (ח"ד על תוספתא ביכורים ב,ח).
וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶן וּפִרְכְּסוּ אוֹתָן. קישטו את הביכורים, ועשו להם מראה נאה על ידי שהראו כלפי חוץ את הפירות המשובחים ביותר (פה"מ ביכורים ג,ג). וְהַפַּחוֹת. ראשי ישראל (שם). וְהַסְּגָנִים. ראשי הכהנים (שם). וְהַגִּזְבָּרִין. הממונים על עבודות המקדש ועל נכסיו (שם).
יז. כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶן וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן: 'אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם בְּשָׁלוֹם', וְהֵן מְהַלְּכִין בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶן עַד שֶׁהֵן מַגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת – נוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד סַלּוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְאוֹמְרִין: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ" וכו' עַד "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ" (תהלים קנ), וְהֵן מְהַלְּכִין בְּהַר הַבַּיִת וְקוֹרְאִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לָעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – דִּבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ יי כִּי דִלִּיתָנִי" וכו' (שם ל,ב).
יז. כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶן. לכבד את ציבור מביאי הביכורים. ואף שבשעת מלאכתם אינם מחויבים לעמוד בפני תלמידי חכמים (הלכות תלמוד תורה ו,ב), כאן עומדים מחמת כבוד הציבור (פה"מ ביכורים ג,ג).

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות ביכורים ומתנות כהונה

סדר העלאת הביכורים

בפרק הקודם ביאר הרמב"ם שהמביא ביכורים מצווה לומר וידוי ביכורים (מקרא ביכורים), ברובו של פרק זה מבאר הרמב"ם שיש מצבים מסויימים שבהם אדם חייב להביא ביכורים אך אינו קורא עליהם.

מי קורא את פסוקי השיר:גר, בעל השדה. אינו קורא – אשה או מי שאינו בעל הקרקע (כמפורט בפרק), במקרה של ביכורים שניים, ביכורים שנטמאו, ואם מביא את הביכורים בתקופה של בין סוכות לחנוכה.

דינים שונים:
🔹הכהן -הוא בעל הביכורים לכל דבר.
🔹נתערבו הביכורים בירושלים – אוסרים בכל שהוא.
🔹אופן ההבאה -עולים לאט ובקבוצות גדולות, לפניהם שור מקושט, תושבי ירושלים מקבלים פניהם, שרים ומהללים בדרך לעזרה.🎼🎺🎻

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ד' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מי שהביא ביכורים אחרי חנוכה – קורא מקרא ביכורים?

2.ביכורים שהתערבו בחולין לא בטלים לעולם – נכון?

3.מביאי הביכורים היו הולכים 24 שעות?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן