פרק ד', הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין, שֶׁיִּהְיֶה הַנִּגְזָל נִשְׁבָּע עַל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֻחְזָק שֶׁגְּזָלוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים.
א. קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין וכו'. וטעם הקנס "כדי שלא יתרבו הנזקים וההפקרות בין בני אדם" (פה"מ שבועות ז,ג, והשווה הלכות חובל ומזיק ה,ד).
ב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם, וְיָצָא וְכֵלִים מֻטָּלִין לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו, וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים מַה הֵן, בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: ‘כָּךְ וְכָךְ גְּזַלְתַּנִי‘, בֵּין שֶׁאָמַר הַגַּזְלָן: ‘מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם‘, בֵּין שֶׁאָמַר: ‘נִכְנַסְתִּי לְמַשְׁכֵּן כְּשֶׁאָמְרוּ הָעֵדִים, אֲבָל לֹא נָטַלְתִּי וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפַי אֶלָּא כֵּלִים שֶׁלִּי‘, בֵּין שֶׁאָמַר: ‘נָטַלְתִּי כְּלִי זֶה‘, וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁנָּטַל זֶה וּכְלִי אַחֵר — הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן.
ב. הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ. וידוע שנכנס לשם כך, ומכיוון שאסור לקחת משכון בכוח מוחזק הוא כגזלן (לעיל ג,טז). תַּחַת כְּנָפָיו. תחת כנפי בגדו. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. בעודו מחזיק ספר תורה (הלכות שבועות יא,ח, וראה שם הי"א), כדין הנשבעים ונוטלים (הלכות טוען ונטען א,ב).
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן, אוֹ שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן, וְטָעַן בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטְלוּ תַּחַת הַכְּנָפַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים.
ג. בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן. שמסתבר לומר שהיו בבעלותו של התובע דברים כאלו. שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן. שמסתבר שמוסרים לו דברים כאלו לשמירה.
ד. רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁיָּצָא, אוֹ שֶׁיָּצָא וְאֵין נִרְאֶה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם, וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן וְאוֹמֵר: ‘כָּךְ וְכָךְ נָטַל‘, אֲפִלּוּ אָמַר: ‘מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי‘, שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים — הֲרֵי זֶה פָּטוּר; שֶׁאִם אָמַר: ‘נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי‘ — נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם וְהוֹלֵךְ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס לִגְזֹל וְלֹא גָּזַל.
ד. אֲפִלּוּ אָמַר מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אף על פי שהתברר על פי העדים ששיקר לגבי כניסתו לבית, אינו מוחזק כשקרן לגבי טענתו שלא לקח כלים מהבית. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת. שבועה קלה (ללא נקיטת חפץ) שהטילו חכמים על הנתבע במקרים שפטור משבועה חמורה (הלכות טוען ונטען א,ג). שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס לִגְזֹל וְלֹא גָּזַל. ולכן העובדה שנכנס על מנת למשכנו אינה מעידה על כך שבאמת לקח כלים מביתו, ולא תיקנו שהתובע נשבע ונוטל.
ה. הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס וְנָטַל כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן, וְהוּא אוֹמֵר: ‘לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם‘, אוֹ שֶׁאָמַר: ‘בְּחוֹבִי נָטַלְתִּי‘, הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מֶה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו — הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גָּזַל, שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּגַזְלָנוּת אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים.
ה. הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס. וכגון שמעיד שנכנס למשכנו (מ"מ), שהוא אסור משום גזל (ראה לעיל ג,טז). הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מֶה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו. שאילו היה יודע היה מחייבו שבועת התורה (הלכות טוען ונטען א,א). שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּגַזְלָנוּת אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים. מכיוון שתקנת חכמים שנשבע ונוטל כשלא ידוע כמה לקח מבוססת על כך שהוחזק גזלן, אם יש רק עד אחד שלקח לא הוחזק כגזלן, והתובע אינו נשבע ונוטל.
ו. כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן, כָּךְ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת שֶׁזֶּה נָטַל כָּךְ וְכָךְ, וּמְשַׁלֵּם הַגַּזְלָן.
ו. כְּשֵׁם שֶׁבַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. כשיש עדים שגזל ולא יודעים מה לקח. כָּךְ שׁוֹמֵר שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. ששומר עבור בעל הבית. ואין דינו כעד אלא כבעל הבית עצמו, ולאחר שיישבע כמה לקח, בעל הבית נוטל מהגזלן. אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר. שהפיקדון נמסר לשומר על דעת כן שגם אשתו ובני ביתו יוכלו לשמש כשומרים (ראה הלכות שאלה ופיקדון ד,ח-ט), ולכן גם היא יכולה להישבע.
ז. הָיָה שָׁם שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — אֵינָן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, וְאֵין הַנִּגְזָל יָכוֹל לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי
לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְזַל, וְאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִים מַה נָּטַל תַּחַת כְּנָפָיו כְּדֵי לְחַיֵּב הַגַּזְלָן לְהַחֲזִיר, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַגַּזְלָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.
ז. הָיָה שָׁם. בבית הנגזל בשעת הגזלה. לְקִיטוֹ. עובד זמני. אֵינָן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. שספק אם גם הם נחשבים כמופקדים על שמירת הבית, ולכן ספק אם שבועתם מועילה, ולא ניתן להוציא ממון על פיהם.
וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַגַּזְלָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. מכיוון שהוא מוחזק כגזלן הוא חשוד שיישבע שבועת שקר ואין משביעים אותו (הלכות טוען ונטען ב,ב).
ח. כֵּיצַד עוֹשִׂין בְּדִין זֶה? מַחֲרִים בַּעַל הַבַּיִת חֵרֶם סְתָם עַל מִי שֶׁנָּטַל מִבֵּיתוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ מוֹדֶה בְּבֵית דִּין. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגַּזְלָן שֶׁגָּזַל מִקְצָת — מַחֲזִיר הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת טוֹעֵן טַעֲנַת וַדַּאי.
ח. מַחֲרִים בַּעַל הַבַּיִת חֵרֶם סְתָם. מתקנת הגאונים במקרים מסוימים שכאשר אדם חושד באדם אחר שטוען כנגדו בשקר ואי אפשר לחייבו שבועה, הוא יכול להטיל חרם (קללה) באופן כללי על מי שמשקר כנגדו באותו העניין בלי להזכיר את שמו של החשוד (ראה הלכות שלוחין ושותפין ג,יא, מ"מ הלכות טוען ונטען א,ד). וַאֲפִלּוּ הוֹדָה הַגַּזְלָן שֶׁגָּזַל מִקְצָת מַחֲזִיר הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ בִּלְבַד. ואינו חייב בשבועת מודה במקצת, מכיוון שחייב בה רק בתביעה ודאית.
ט. הַגּוֹזֵל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא הַנִּגְזָל, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן תּוֹבְעוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: ‘לִי גָּזַלְתָּ‘, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל — הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע שֶׁזֶּה גְּזָלוֹ, וּמְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אַף דָּבָר זֶה קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְגָזַל, אֲבָל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִסָּפֵק.
ט. אַף דָּבָר זֶה קְנָס וכו'. השווה הלכות מכירה כ,ג.
י. אָמַר לִשְׁנַיִם: ‘גָּזַלְתִּי אֶחָד מִכֶּם‘ אוֹ ‘אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם‘, ‘וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה הוּא‘, אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם — חַיָּב לְשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד; אֲבָל בַּדִּין אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא גְּזֵלָה אַחַת וְהֵן חוֹלְקִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי אֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְזַל, אֶלָּא זֶה בָּא וְהוֹדִיעָם. וְלֹא קָנְסוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ.
יא. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: ‘גְּזַלְתַּנִי מֵאָה‘: אִם אָמַר: ‘לֹא גָּזַלְתִּי‘ — נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדִין כָּל נִתְבָּע; וְאִם הוֹדָה שֶׁגְּזָלוֹ חֲמִשִּׁים — מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזַק גַּזְלָן בְּעֵדִים.
וְכֵן הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ וּגְזָלוֹ כֵּלִים, וְהוּא אוֹמֵר: ‘דֶּרֶךְ מַשְׁכּוֹן לְקַחְתִּים בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ‘, וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: ‘אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם‘, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין שֶׁגָּזַל — הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְהוֹאִיל וְהוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן.
יא. נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדִין כָּל נִתְבָּע. ראה לעיל ה"ד בביאור. שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה… כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת. שבועה מן התורה שחייב הנתבע במקרה שהודה בחלק מהסכום שתבע התובע (הלכות טוען ונטען א,א). שֶׁהֲרֵי לֹא הֻחְזַק גַּזְלָן בְּעֵדִים. וממילא אינו חשוד על השבועה.
אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. ועבר על איסור גזל (לעיל ג,טז). הוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים… נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַמַּשְׁכּוֹן. שאם יש עדים שלקח חייב להשיב את המשכון גם אם ידוע שהוא חייב לו (הלכות מלווה לווה ג,ד). שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. כשם שהסיבה לחייבו היא על סמך דבריו שהוא שלקח את הכלים, כך ניתן להסתמך על טענתו שלקח עבור חובו כדי לפטרו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן. א,ב.
יב. רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן מְגֻלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה הָיָה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו, אִם טָעַן וְאָמַר: ‘דֶּרֶךְ גָּזֵל לְקָחָן‘, וְהַלָּה אוֹמֵר: ‘בִּרְשׁוּתְךָ בָּאתִי וְאַתָּה מְכַרְתָּם לִי‘ אוֹ ‘נְתַתָּם לִי‘, אוֹ ‘בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ תְּפַשְׂתִּים‘ — אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל כֵּלִים מִשָּׁם וְהוֹצִיאָן בִּפְנֵי עֵדִים, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גַּזְלָן. לְפִיכָךְ מַחֲזִיר הַכֵּלִים לְבַעַל הַבַּיִת, וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים רָאוּ מַה גָּזַל. וְאַחַר שֶׁיַּחֲזִיר, חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מַה שֶּׁיִּטְעֹן, וְהַדִּין בֵּינֵיהֶן.
יב. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה הָיָה עָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו. והוצאת הכלים כשלעצמה אינה מעוררת חשד. שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְנָטַל כֵּלִים מִשָּׁם… הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת גַּזְלָן. ולכן אינו נאמן אף על פי שאופן הוצאת הכלים אינו מחשיד (והשווה הלכות גנבה ה,יב שבמצב הפוך כאשר אדם לקח בפני בעל הבית הריהו נאמן, אלא אם כן יש צירוף של כמה נסיבות מחשידות). וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה. בעל הבית אינו צריך להישבע מה נלקח ממנו. וְאַחַר שֶׁיַּחֲזִיר חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ וכו'. אם הוא עדיין עומד על שלו שלקחם כדין, הוא יכול לתבוע את בעל הבית לדין נפרד.
יג. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד, וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁגָּזוּל הוּא כְּלִי זֶה בְּיָדוֹ, וְהַלָּה אוֹמֵר: ‘לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי‘, אוֹ ‘בְּחוֹבִי גְּבִיתִיו‘, אוֹ ‘שֶׁלִּי הָיָה וּפִקָּדוֹן הוּא אֶצְלְךָ‘ — הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַחֲזִיר הַכְּלִי לִבְעָלָיו בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם עֵדִים הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד, חַיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד, וְכָל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע — מְשַׁלֵּם.
לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר: ‘נִכְנַסְתִּי לְבֵיתוֹ וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם‘, הוֹאִיל וְאֵין שָׁם אֶלָּא עֵד אֶחָד וְהוּא מַכְחִישׁוֹ — הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לָקַח מִבֵּיתוֹ כְּלוּם, וְנִפְטָר.
יג. שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם עֵדִים הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. מכיוון שהוא גם מעיד מה לקח, שהרי הכלים היו גלויים. חַיָּב שְׁבוּעָה. להכחיש את העד, וחייב להישבע מהתורה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵד. והמתחייב בשבועה כנגד עד אחד והוא מודה לעד אך טוען טענה אחרת לפטור את עצמו, אינו יכול לפטור את עצמו גם אם יישבע על טענתו הנוכחית (ראה הלכות טוען ונטען ד,ח). וְכָל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. מי שנתבע והתחייב בשבועת התורה אך אינו יכול להישבע חייב לשלם (לדוגמאות נוספות ראה הלכות טוען ונטען ד,ז-ח).
יד. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף מִיַּד חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, וּבָא הַחוֹטֵף וְאָמַר: ‘חָטַפְתִּי, וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי‘, וְחִיְּבוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה בְּעֵד זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָעֵד. וְאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם עֵד כְּלָל — הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁשֶּׁלּוֹ חָטַף; וְאִלּוּ הִכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְאָמַר: ‘מֵעוֹלָם לֹא חָטַפְתִּי‘ — הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא חָטַף. וְכַדִּין הַזֶּה דָּנִין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מָקוֹם.
יד. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד וכו'. ראה בבלי שבועות לב,ב. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁהֲרֵי הוֹדָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָעֵד. וממילא חייב לשלם כמבואר בהלכה הקודמת. וְאִלּוּ לֹא הָיָה שָׁם עֵד כְּלָל הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁשֶּׁלּוֹ חָטַף. כדין נתבע שאינו מחויב שבועה חמורה (ראה לעיל ה"ד בביאור). וְכַדִּין הַזֶּה דָּנִין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל מָקוֹם. שכאשר אדם מחויב שבועה מן התורה ואינו יכול להישבע הרי הוא משלם (ראה הלכות שאלה ופיקדון ה,ו, הלכות טוען ונטען ד,ז-ח ועוד).
טו. חָטַף מִמֶּנּוּ זְהוּבִים בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, וְהוּא אוֹמֵר: ‘שֶׁלִּי חָטַפְתִּי וְעֶשְׂרִים הָיוּ‘, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה חָטַף — הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים, שֶׁהֲרֵי יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזְּהוּבִים חָטַף, וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְנִמְצָא בְּעֵד אֶחָד מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. אם היו שני עדים על החטיפה היה חייב לשלם, מכיוון שידוע שחטף וידוע כמה חטף מהחוטף. ולכן כשיש עד אחד דנים על פי הכלל שכל עדות שבשני עדים מחייבת ממון, בעד אחד היא מחייבת שבועת התורה. ונמצא שהוא חייב שבועת התורה, אך מכיוון שאינו יכול להישבע מפני שאינו מכחיש את דברי העד — חייב לשלם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ג.
טז. אָמַר הַחוֹטֵף: ‘עֶשְׂרִים חָטַפְתִּי וְעֶשְׂרִים שֶׁלִּי הֵן‘, וְהַנִּגְזָל אוֹמֵר: ‘מֵאָה חָטַף‘, הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מִנְיָנָם — הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן שֶׁחֲטָפָן, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּמִקְצָת. וְדַעְתִּי נוֹטָה בָּזֶה שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה בִּכְלוּם, אֶלָּא אָמַר: ‘שֶׁלִּי חָטַפְתִּי‘.
טז. הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם הָעֶשְׂרִים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן שֶׁחֲטָפָן. כמבואר בהלכה הקודמת, אך מכיוון שבניגוד להלכה הקודמת הנגזל טוען שחטף מאה, חייב להישבע על טענתו כדי להיפטר מהשמונים. וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל הַשְּׁאָר. כדין מודה במקצת, וזו שיטת הגאונים (ראה ש"ך חו"מ עה ס"ק יט). שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה בִּכְלוּם. אלא טען שלקח את שלו.
יז. נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְנָטַל מִשָּׁם כֵּלִים בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ כַּמָּה נָטַל, בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: ‘עֶשְׂרִים כְּלִי הָיוּ בְּבֵיתִי‘, וְהַגּוֹזֵל אוֹמֵר: ‘לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְהֵם שֶׁלִּי‘ — חַיָּב לְהַחֲזִיר הָעֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע. וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר אֲפִלּוּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַל הַגַּזְלָן טַעֲנַת וַדַּאי.
יז. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר עֶשְׂרִים כְּלִי הָיוּ בְּבֵיתִי. אבל אינו יודע כמה לקח הגזלן. חַיָּב לְהַחֲזִיר הָעֲשָׂרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע. לגבי אותם עשרה שאומר שלקח כדין הוא חייב שבועה כנגד העד אך אינו יכול להישבע, מפני שהוא מודה לדברי העד. וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר… מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן עַל הַגַּזְלָן טַעֲנַת וַדַּאי. שהרי אינו יודע בוודאות שהוא זה שלקחם, ואין נשבעים שבועת היסת על טענת שמא (הלכות טוען ונטען א,ז).

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה
פרק ​ד *טענת גזל​*​
פרק קצת מסובך, לקרוא בנחת, וואצפ ארוך היום כדי להקל.

הפרק עוסק באדם שטוען שנגזל. הטיפול בטענה תלוי בוודאותה של *​הטענה​*,​ את *​העדות​*​ ואת *השבועה​*​ שמתחייב בגין טענה זו.

⚖ *​טענת גזילה בעדים​*​: אדם שנכנס לבית חברו בלי רשות ויצא משם עם חפצים, ויש על כך שני עדים – קנסוהו חכמים שהנגזל או השומר יכול להישבע כמה לדעתו ​הוא ​גזל, והגזלן מחוייב לשלם, למרות שהעדים אינם יודעים את כל הפרטים.
⚖ *​טענה לא וודאית בעדים​*​ – *​חזקת גזלן​*​ : כגון שראו שנכנס אבל מדובר בחנות ואפשר שמכר לו. אין שבועה, מחזיר הכלים ויכול הנטען לתבוע את הטוען.
⚖ *​עד אחד והגזלן אינו יכול להישבע מסיבות שונות​*​: קנסוהו שישלם.
⚖ *ללא עדים​*​ : נשבע הנטען שבועת היסת כדין כל כופר בממון.
⚖ *גזלן שלא יודע ממי גזל​*​ – תקנת חכמים האמורה מטרתה להרחיק מן הגזל, לכן היא מתקיימת גם במצב פרדוקסאלי. למשל: גזל מאחד מחמישה ואינו ידע מי וכולם תובעים אותו – משלם לכל אחד מהתובעים שנשבעו.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שכח ממי גזל וחמישה נשבעים שגזל מהם- חייב לשלם לכולם?

2.ראו שחטף חפץ מיד חבירו וטוען ששלו הוא-האם חייב להחזיר?

3.ראו שנכנס לבדו לבית חבירו ולקח כלי-האם נחשב לגזלן?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן