פרק ד', הלכות זכייה ומתנה, ספר קניין
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ, וְאַחַר שֶׁבָּאת לְיָדוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק, חָזַר בּוֹ וְאָמַר: 'אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ' אוֹ 'אֵינִי מְקַבְּלָהּ' אוֹ 'הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה', אוֹ שֶׁאָמַר: 'מוּם זֶה נִרְאָה לִי בָּהּ' – לֹא אָמַר כְּלוּם, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כָּךְ הַמְקַבֵּל אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר אַחַר שֶׁזָּכָה.
מַתָּנָה זוֹ שֶׁאָמַר הַמְקַבֵּל 'אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ' אַחַר שֶׁבָּאת לְיָדוֹ – הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהּ זָכָה, שֶׁהֲרֵי הִפְקִירָהּ הַמְקַבֵּל אַחַר שֶׁזָּכָה בָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה צֹוֵחַ מֵעִקָּרוֹ – לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל, וְחוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים.
א. וְהוּא שׁוֹתֵק. בשעה שקיבלה.
צֹוֵחַ מֵעִקָּרוֹ. שאמר שאינו רוצה את המתנה בשעה שהגיעה לידיו.
ב. הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ בְּמַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ הָאַחֵר, כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ הִגִּיעַ שְׁטַר קַרְקַע לְיָדוֹ אוֹ הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע – זָכָה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעָה מַתָּנָה לְיָדוֹ, וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
אֲבָל הַמְקַבֵּל – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה: אִם רָצָה – מְקַבֵּל, וְאִם רָצָה – לֹא יְקַבֵּל, שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, וּזְכוּת הִיא לוֹ שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ מַתָּנָה אִם יִרְצֶה. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה – אֵין נוֹתְנִין לָאָדָם מַתָּנָה בְּעַל כָּרְחוֹ.
ב. הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ בְּמַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר. שביקש הנותן מאדם שלישי שישמש שליחו של המקבל ויקנה עבורו.
אֲבָל הַמְקַבֵּל וכו'. להלכה דומה בעניין מכר ראה הלכות מכירה ל,א.
ג. זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר: 'אֵינִי מְקַבְּלָהּ' – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁחָזַר וְצָוַח חָזַר בּוֹ, אוֹ זֶה שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ.
לְפִיכָךְ, אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: 'אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ', הֲרֵי הִפְקִירָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מִן הַהֶפְקֵר זָכָה. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָם, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ, וּבִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִן.
ג. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה. יש להסתפק אם שתיקתו בתחילה מעידה על כך שרצה לקבל ורק אחר כך חזר בו. אוֹ זֶה שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וכו'. ולכן לא מצא צורך וטעם להגיב, וזה שצווח בסוף מוכיח על תחילתו שלא רצה לזכות בה כלל (ראה גם הלכות תרומות ט,ו).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"א. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ… אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָם. כדין ספק בממון שאין מוציאים מידי המוחזק, ואם השני הוציא מידי הראשון נעשה הוא המוחזק ואין מוציאים ממנו (ראה הלכות מכירה ג,י).
ד. רְאוּבֵן שֶׁרָצָה לִתֵּן מֵאָה דִּינָרִין לְשִׁמְעוֹן, וְשָׁלַח לוֹ הַמֵּאָה עַל יְדֵי לֵוִי: אִם אָמַר לוֹ: 'זְכֵה בְּמֵאָה זוֹ לְשִׁמְעוֹן' אוֹ 'תֵּן מֵאָה זוֹ לְשִׁמְעוֹן' – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ מֵאָה זוֹ לְשִׁמְעוֹן' – יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמֵּאָה לְיַד שִׁמְעוֹן.
ד. אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. מפני שזכה בהם לוי בשביל שמעון. יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמֵּאָה לְיַד שִׁמְעוֹן. ששמעון זוכה במתנה רק כאשר מקבלה בפועל.
ה. הָלַךְ לֵוִי בְּמֵאָה זוֹ שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה עִמּוֹ לְהוֹלִיכָהּ לְשִׁמְעוֹן, וּבִקֵּשׁ שִׁמְעוֹן וְלֹא מְצָאָהוּ – יַחֲזִיר לִרְאוּבֵן. מֵת שִׁמְעוֹן בְּחַיֵּי רְאוּבֵן – יַחֲזִיר לִרְאוּבֵן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו. מֵת רְאוּבֵן בְּחַיֵּי שִׁמְעוֹן – יִתֵּן הַמֵּאָה לְשִׁמְעוֹן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו, שֶׁמִּצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַדְּבָרִים וְהוּא בָּרִיא, שֶׁהֲרֵי הַמֵּאָה בְּיָדוֹ שֶׁל שָׁלִיחַ עֲדַיִן.
ה. הָלַךְ לֵוִי וכו'. במקרה שאמר ראובן 'הולך', שאז לא זכה שמעון עד שיגיע לידו. וּבִקֵּשׁ שִׁמְעוֹן. חיפש את שמעון. מֵת שִׁמְעוֹן בְּחַיֵּי רְאוּבֵן יַחֲזִיר לִרְאוּבֵן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו. שבזמן מיתת שמעון התבטלה השליחות של לוי, וצריך להחזיר את המעות לראובן. ואם ראובן מת לפני שקיבל את המעות חזרה, יחזיר ליורשי ראובן. מֵת רְאוּבֵן בְּחַיֵּי שִׁמְעוֹן יִתֵּן הַמֵּאָה לְשִׁמְעוֹן אוֹ לְיוֹרְשָׁיו וכו'. שבזמן מיתת ראובן זוכה לוי במעות עבור שמעון, מפני שהמעות בידו וחלה עליו מצווה לקיים את דברי המת, ולכן במקרה ששמעון מת לפני שקיבל, ייתן את המעות ליורשיו (מפרשי השו"ע חו"מ קכה,ח). וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַדְּבָרִים וְהוּא בָּרִיא. אף שאמירת בריא אינה פועלת קניין (שלא כאמירת חולה הנקרא 'שכיב מרע' כדלקמן ח,ב), מכל מקום לאחר מיתתו יש מצווה לקיים דבריו.
ו. אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת, אֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה, וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה. אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ זוֹכֶה; הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁלִיחוּת לְעוֹלָם, כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְיִשְׂרָאֵל. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי, כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְגוֹי.
ו. זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ. משמש כשליח של המקבל לזכות עבורו מידי הנותן. עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת. שרק אדם גדול שאינו חרש או שוטה, יכול להיעשות שליח (הלכות שלוחין ושותפין ב,ב). וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה. כנעניים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁלִיחוּת לְעוֹלָם. שאין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם (שם ה"א). שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי. שדין שליחות הוא רק כאשר המשלח והשליח בני ברית (שם).
ז. קָטָן שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ – זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים; פָּחוֹת מִזֶּה – לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְכֵן הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לַשּׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת – זָכָה. אֲבָל הַחֵרֵשׁ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה.
ז. קָטָן שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ. שמבין שאבן היא חסרת ערך ואגוז הוא בעל ערך. זוֹכֶה לְעַצְמוֹ. קטן זוכה מן התורה בחפץ שנותנים לו במתנה (ראה הלכות לולב ח,י), שכאשר אדם אחר מקנה לו יכול לזכות. וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. ובדבר שהוא מתקנת חכמים, יכול קטן לזכות לאחרים (הלכות עירובין א,כ, הלכות מעשר שני ה,ט). פָּחוֹת מִזֶּה לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. שאין לו דעת כלל והוא כמו שוטה (ואם זכו עבורו זכה כמבואר בהלכה הבאה). אֲבָל הַחֵרֵשׁ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ. החרש הוא כקטן שאם נתנו לו מתנה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה. נראה שהכוונה להלכות גזלה ואבדה יז,ד שם מבואר שחרש שוטה וקטן אינם זוכים במציאה לאחרים (וראה שם הי"ב שכאשר מוצאים מציאה יכולים לזכות בה לעצמם מפני דרכי שלום; וראה עוד הלכות מכירה כט,א לגבי מקח וממכר של חרש שוטה וקטן).
ח. זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד וְלַגָּדוֹל בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ – כְּאִלּוּ זָכָה לוֹ בָּהּ אַחֵר.
ח. זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד. אף שאין בו דעת כלל ואינו יכול לקנות בעצמו (כדלעיל ה"ז), יכול אדם גדול לקנות מאת הבעלים בשביל הקטן. בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. ובתנאי שחפץ במתנה כמבואר לעיל ה"ב. וַחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וכו'. ראה גם הלכות גזלה ואבדה יז,ח.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָּתוֹ – עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר: 'זָכָת לִי שָׂדִי'.
וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן קוֹנִין לוֹ בְּסִימְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ – אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ. וּקְטַנָּה – תִּזְכֶּה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר.

ט. בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. שדברים הנמצאים בה נשמרים.

וְכֵן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן קוֹנִין לוֹ. מתקנת חכמים (לטעם התקנה ראה הלכות גזלה ואבדה יז,ט). בְּסִימְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. במקומות ציבוריים שלא עומדים בהם הרבה אנשים, ולכן אפשר לשייך ארבע אמות לאדם אחד העומד בצדן. וּקְטַנָּה תִּזְכֶּה לָהּ חֲצֵרָהּ… אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה וכו'. טעם החילוק מפני שלעניין גירושין נלמד מן הכתוב שגט המגיע לחצרה של קטנה נחשב כגט שהגיע לידה, ומכך לומדים לעניין זכייה בחפצים שמונחים שם באמצעות קניין חצר. אך לגבי איש קניין חצר נלמד מדין קניין באמצעות שליח, וקטן אינו יכול למנות שליח (שם ה"י).

י. הַמַּתָּנָה כְּגֵט, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ. כֵּיצַד? אָמַר לִשְׁלֹשָׁה: 'אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהוּ לִפְלוֹנִי' – אֵין זֶה כְּלוּם, וְאִם אָמְרוּ לְאוֹתָן הָעֵדִים וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לַמְקַבֵּל – לֹא קָנָה.
וְכֵן אִם אָמַר לִשְׁנַיִם: 'כִּתְבוּ וְחִתְמוּ בִּשְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּהוּ לִפְלוֹנִי' – אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר לַסּוֹפֵר לִכְתֹּב, אֶלָּא הֵם עַצְמָן כּוֹתְבִין, כְּמוֹ הַגֵּט.
י. הַמַּתָּנָה כְּגֵט שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ וכו'. אדם יכול להעביר באמצעות שליח רק דבר מוחשי, כגון ראובן יכול לתת לשמעון חפץ ולמנותו שליח למסור את החפץ במתנה ללוי, אבל אינו יכול להעביר באמצעות שליח את הציווי וההוראה לכתוב גט לאשתו או שטר מתנה לחברו. ולכן אם ראובן ביקש משמעון למסור ללוי שיכתוב בשם ראובן גט לאשת ראובן או שטר מתנה לחברו, אין לכך משמעות והשטר בטל (ראה הלכות גירושין ב,ה-ו). אָמַר לִשְׁלֹשָׁה. שהם כמו בית דין, ואף על פי כן אין משמעות קניינית לדברים הנמסרים באמצעותם. לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי. שני עדים.
כְּמוֹ הַגֵּט. שאם אמר לשניים לכתוב גט, אין הם יכולים למסור כתיבתו לאחר (שם).
יא. הַכּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: 'נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי', אוֹ שֶׁכָּתַב: 'נְתַתִּיהָ לוֹ' אוֹ 'הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ' – הֲרֵי זֶה זָכָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר: 'אֶתְּנֶנָּה לוֹ', אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים – לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל, עַד שֶׁיֹּאמַר לָעֵדִים: 'כִּתְבוּ שְׁטַר מַתָּנָה וּתְנוּ לוֹ', וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, שֶׁאֵין הַמְקַבֵּל זוֹכֶה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁטַר מַתָּנָה לְיָדוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ בּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל. שאין משמעות הדברים שנותן לו אלא הבטחה שייתן לו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,א (שיגיע שטר לידו), לעיל ה"ב (שיזכה על ידי אחרים).
יב. הָאוֹמֵר: 'נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא נָתַן לִי' – חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אֲבָל אִם אָמַר: 'כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן לִי': אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן – הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵד הִיא, וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ.
וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר: 'לֹא נָתַתָּה לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ', וְהוּא אוֹמֵר: 'כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ' – מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא.
יב. חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. בלא ידיעת המקבל (כדלעיל ה"ב), ולכן השדה בחזקת המקבל (להלכה דומה ראה הלכות עבדים ו,ג). כָּתַבְתִּי. שטר, שעל ידו מקנה השדה.
וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר וכו'. אם המקבל מת ובנו אומר כך, הדבר נשאר בגדר ספק. עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. ביד אדם שלישי. עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא. שמא יבואו עדים ויעידו שנמסרה לאביו.
יג. מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁטָּעַן וְאָמַר: 'זוֹ שֶׁתַּחַת יָדִי אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי, אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ', וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: 'בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ, לְפִי שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּיהָ אֶלָּא בְּעַל כָּרְחִי', 'בְּאֹנֶס' אוֹ 'בְּטָעוּת' וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְנִשְׁבָּע עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת, וְתַחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ.
יג. וְנִשְׁבָּע עַל זֶה שְׁבוּעַת הֶסֵּת. שבועה שתיקנו חכמים לאדם שכופר בתביעה נגדו (ראה הלכות טוען ונטען א,ג). וכגון שהמקבל חייב כסף לאדם אחר, ואין לו מספיק מיטלטלין כדי לפרוע את החוב, והנושה רוצה לגבות חובו מחפץ זה שבידי המקבל, והמקבל טוען שאינה שלו שאז צריך להישבע על כך (מ"מ, וראה לח"מ ועוד שדנו בדבריו; ובמרכה"מ הביא דוגמאות נוספות כיצד תיתכן שבועות היסת במקרה כזה).
יד. טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר: 'שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ' אוֹ 'גְּזֵלָה הִיא בְּיָדְךָ', וְזֶה אוֹמֵר: 'אַתָּה נְתַתָּהּ לִי' – נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר.

יד. נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר. נשבע כנגד טענת הנותן, ואינו צריך להחזיר לו את המתנה כיוון שהיא בחזקתו וידו על העליונה.

תקציר הפרק 

🤔 האם תינוק בן יום אחד יכול לקבל מתנות?
הגעתם לברית או לזבד הבת. האולם מקושט בבלונים והשולחנות עמוסים בכל טוב, ובכניסה, כמובן, עגלה גדולה להנחת המתנות. האם תוכלו להעניק מתנה דווקא לרך הנולד ולא להוריו? מתברר שכן (למרות שבאמת אין לנו מושג למה תרצו לעשות דבר כזה). לפי ההלכה, "זכין לקטן אפילו בן יום אחד… בין בפניו ובין שלא בפניו". איך עושים את זה בפועל? אדם גדול "קונה" את המתנה מאת הבעלים, כלומר מקבל את הזכות עליה, בעבור התינוק הקטן, וזאת על אף שלתינוק אין דעת כלל והוא לא יכול לקנות אותה בעצמו. מזל טוב וד"ש לקטנצ'יק! מסרו לנו שכרגע הוא מחבב בעיקר חלב אם ואילו צ'קים פחות מעניינים אותו 🍼

🤷‍ למה מנזר השתקנים הוא המקום האידיאלי להענקת מתנות?
אם אתם רוצים לתת מתנה למישהו, אולי כדאי שתעשו את זה דווקא במנזר השתקנים, שכן שתיקת מקבל המתנה היא אות להסכמה לקבלה. אחרי הסכמה שבשתיקה כבר אי אפשר לחזור מקבלת המתנה, ו"המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאת לידו והוא שותק, חזר בו ואמר: 'איני רוצה בה' – לא אמר כלום". במקרה כזה, אגב, המתנה שהגיע לידיו הופכת להפקר, שכן הוא אמר שהוא אינו רוצה בה, ולכן כל הקודם לקחתה – זכה בה. אם מקבל המתנה "צווח מעיקרו", כלומר: מתנגד לקבלתה ברגע הנתינה, המתנה חוזרת לבעליה ולא הופכת הפקר (הלכה א) 😷

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות זכייה ומתנה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.ניתן לתת מתנה לשוטה על ידי בן דעת?

2.האם ניתן לתת מתנה לגוי על ידי ישראל?

3.מתנה שתחת ידו והוא טוען שקבלה באונס- האם נאמן?

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן