פרק ד', הלכות חובל ומזיק, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן – חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל, וְנֶזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה.
א. הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן. כבמקרה המתואר בכתוב (שמות כא,כב), שתוך כדי מריבת שני אנשים דחף האחד אישה הרה בבטנה מבלי שהתכוון כלל לחבול או לפגוע בה, וכתוצאה מכך הפילה את הוולדות והם יצאו ללא רוח חיים (ראה שו"ת הרמב"ם תנג). וְנֶזֶק וְצַעַר. כדין כל חובל שמחויב בתשלומים אלו מחמת החבלה, ומשערים כמה פחתו דמיה של האישה מחמת ההפלה ביחס לפחת שיש בלידה רגילה, וזהו תשלום הנזק, וכמה צער יש לה מחמת ההפלה ביחס לצער שיש בלידה רגילה.
ב. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת? שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה, וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. וְאִם מֵת הַבַּעַל – נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו. וְאִם נְגָפָהּ אַחַר מִיתַת הַבַּעַל – אַף דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה.
ב. שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וכו'. משערים, בכמה הייתה נמכרת בשוק כשפחה הרה ובכמה הייתה נמכרת לאחר הלידה (ואין משערים את דמי הוולדות עצמם, משום שבקניית אשה הרה, יש חשש טבעי של הפלה). וְאִם מֵת הַבַּעַל. לאחר הנגיפה. נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו. אף על פי שהוולדות הם חלק מגופה של האישה, התורה זיכתה את הבעל בדמי הוולדות, ואם היה חי בשעת הנגיפה זכה בהם ולכן הזכות הממונית עוברת ליורשיו. וְאִם נְגָפָהּ אַחַר מִיתַת הַבַּעַל אַף דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה. במקרה שלא זכה בהם הבעל, הרי חזרו דמי הוולדות להיות חלק מגופה של האישה, ושייכים לה ולא ליורשי בעלה.
ג. הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר, וְחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר – נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל; מֵת הַגֵּר – פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר – זָכָת הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת.
ג. מֵת הַגֵּר פָּטוּר. אם לא היו לו ילדים אחרים לאחר שהתגייר, שנמצא שאין לו יורשים שאליהם תעבור הזכות הממונית של דמי הוולדות, ודינו כחוב שאין לו תובעים. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר זָכָת הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת. כדין נוגף אישה לאחר שמת בעלה, כדלעיל ה"ב.
ד. הָיְתָה שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן, וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַּיְּרָה – הֲרֵי דְּמֵי וְלָדוֹת שֶׁלָּהּ.
ד. הָיְתָה שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן. ובזמן זה אין קידושין חלים עליה. הֲרֵי דְּמֵי וְלָדוֹת שֶׁלָּהּ. אף אם בזמן הנגיפה הייתה נשואה לבועל, מכיוון שבזמן ההיריון לא יכלו הקידושין לחול עליה, אינו נחשב כבעלה לעניין דמי הוולדות.
ה. הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וּמֵתָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא,כב) – לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג. שלא התכוון להרגה, ואינו מתחייב מיתת בית דין על הריגה זו. וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ. משמע, שאם יהיה אסון, אינו נענש בתשלומים. לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. הכתוב לא הבחין בין מקרה שהיכה את האישה בשוגג למקרה שהיכה במזיד, ונלמד מכך שבכל מקרה שהיה אסון והאישה מתה, פטור המכה מתשלומים גם אם לא מתחייב בפועל מיתת בית דין (ראה גם הלכות נערה בתולה א,יג).
ו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה, הוֹאִיל וֶהֱמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה לְהַכּוֹתָהּ – הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.
ו. בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. שהתכוון להכותה אך לא להרגה, ומכיוון שאם היה מזיד היה מתחייב מיתה, נמצא שיש במעשה זה צד מסוים של מיתת בית דין, ופטור מהתשלומים. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה. מבלי שהתכוון לפגוע בה כלל. הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין. שכשנעשה שלא בכוונה כלל, אין כאן שום צד של מיתת בית דין ולכן אינו נפטר מן התשלומים.
ז. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה – חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה, אוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג – פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתַת בֵּית דִּין, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
ז. חַבּוּרָה. מכה שמוציאה דם. אֲבָל אִם עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה. ומתחייב על כך מיתת בית דין בחנק (הלכות ממרים ה,ה). אוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת. וחייב מיתת בית דין כדין מחלל שבת, שחבלה היא מכלל מלאכת מפרק שהיא תולדה של הדש (הלכות שבת ח,ז). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ה.
ח. וַהֲלֹא הַחוֹבֵל מְקַלְקֵל הוּא, וְכָל הַמְקַלְקְלִין בְּשַׁבָּת פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, וְלָמָּה נַחֲשֹׁב זֶה הַחוֹבֵל עָוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין? הוֹאִיל וְנַחַת רוּחַ עָשָׂה לְיִצְרוֹ הָרַע בְּעֵת שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן, וְנִמְצָא עֲוֹן מִיתָה, וּלְפִיכָךְ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
ח. וְכָל הַמְקַלְקְלִין בְּשַׁבָּת פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה. שאחד מהתנאים לחיוב מיתה על עשיית מלאכה בשבת הוא שהיא תהיה תיקון ולא קלקול (הלכות שבת א,יז). הוֹאִיל וְנַחַת רוּחַ עָשָׂה לְיִצְרוֹ הָרַע בְּעֵת שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ. שעל ידי ההכאה נתקררה דעתו ונרגע מרוגזו (שם ח,ח). הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן. והמקלקל על מנת לתקן, חייב (שם א,יח).
ט. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד – חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוּת. וַהֲלֹא כָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוּת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם? כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים בַּכֹּל חוּץ מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ רִבְּתָה תּוֹרָה חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ לְתַשְׁלוּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא,יט).
ט. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין. שעל עשיית מלאכה ביום הכיפורים אינו חייב מיתת בית דין אלא כרת, וחיוב כרת אינו פוטר מתשלומים (ראה הלכות נערה בתולה א,יא, הלכות גנבה ג,ב). וַהֲלֹא כָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוּת וְתַשְׁלוּמִין לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. ראה גם הלכות נערה בתולה שם, הלכות גנבה ג,א. כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים בַּכֹּל חוּץ מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ. וראה לקמן ה,ג שגם בחובל יש מקרה שלוקה ואינו משלם.
י. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ – פָּטוּר. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלּוֹ – חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ – רַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד נוֹטֵל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים; וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתְרַפֵּא בִּמְהֵרָה – הֲרֵי כָּל רְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ.
י. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ פָּטוּר. משום שכל מה שקנה עבד זה שייך לאדונו הרי שתשלומים אלו בכל מקרה שייכים לאדונו. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁלּוֹ חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת. מכיוון שהוא עומד ברשות עצמו ורק מלאכתו שייכת לאדונו, ולכן פטור רק משבת. וַאֲפִלּוּ צִעֲרוֹ בְּסַם וְנִתְרַפֵּא בִּמְהֵרָה. גם אם אדונו השתמש בסם חריף כדי למהר את החלמתו ולא השתמש בכל דמי הריפוי, אין היתרה מגיעה לעבד עבור הצער שסבל, אלא לאדון.
יא. כָּל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ – אֵין לוֹ קְנָס. וַאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן לְעַצְמוֹ, שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר שִׁחְרוּרוֹ, וְלֹא הָאָדוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בּוֹ קִנְיָן.
לְפִיכָךְ הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא עֵינוֹ – יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַשׂ – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
יא. כָּל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ גֵּט שִׁחְרוּר לְיָדוֹ. עבד כנעני שדינו לצאת לחירות אלא שעדיין לא ניתן לו שטר השחרור, כגון שהאדון הפקיר אותו (הלכות עבדים ח,יג) או שחיסר ממנו אחד מראשי איבריו (שם ה,ד). אֵין לוֹ קְנָס. אין לגביו דין קנס העבדים. שאם עבד זה ננגח על ידי שור ומת, אין בעל השור חייב לשלם לאדון את הקנס, משום שהעבד נחשב כמי שאין לו אדון (ראה הלכות נזקי ממון יא,א). אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן לְעַצְמוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר שִׁחְרוּרוֹ. מכיוון שלא הסתיים הליך שחרורו מעמדו מסופק, ולכן אינו יכול להוציא מהחובל ממון מספק. וְלֹא הָאָדוֹן יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בּוֹ קִנְיָן. מכיוון שהעבד נחשב כמי שאין לו אדון, גם אדונו לא יכול לגבות את התשלומים.
לְפִיכָךְ הַמַּפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ. והעבד יוצא בכך לחירות אך עדיין זקוק לגט שחרור. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. ככל ספק ממוני שבו אין מוציאים את הממון מיד המוחזק (ראה גם לעיל ג,ג, וראה הלכות עבדים ה,יד שם משמע שבכל מקרה נותן לו דמי עינו, וראה ראב"ד ומפרשים שם).
יב. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין, שֶׁבִּיְּשׁוֹ אָדָם אוֹ צִעֲרוֹ אוֹ שֶׁנְּגָחוֹ שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ – חַיָּב: אִם אֵרְעוֹ זֶה בְּיוֹם שֶׁל רַבּוֹ – לְרַבּוֹ; בְּיוֹם שֶׁל עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ.
יב. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין. כגון שני שותפים שאחד מהם שחרר את חלקו בעבד (ראה הלכות עבדים ז,ד), ודינו הוא שיום אחד יעבוד עבור האדון ויום אחד לעצמו. ואף שהדין הוא שכופים את אדונו לשחררו (שם ז,ז) אינו נחשב מעוכב גט שחרור, שכל עוד לא שחררו אדונו בפועל אינו משוחרר כלל (מאירי גיטין מב,ב; וראה ראב"ד, לח"מ ומער"ק). אִם אֵרְעוֹ וכו'. את התשלום נותן למי שזכאי במעשה ידיו באותו יום.
יג. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵרוֹ – חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ, וְלִכְשֶׁיֵּצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת תֵּצֵא הַשָּׂדֶה מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ. הִזִּיקוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב מְלָאכָה כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנוֹ אוֹ רֹאשׁ חָטְמוֹ – הַכֹּל לָעֶבֶד, וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת.
יג. חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע. חייב לשלם לעבד את חמשת התשלומים, שהרי גופו של העבד העברי אינו קנוי לאדונו, והקרקע שנקנתה מתשלומים אלו שייכת לעבד (אמנם בדמי הריפוי לא קונה קרקע שהרי העבד מתרפא בהם – מ"מ). וְרַבּוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. משום שמדובר בנזק שמעכב את מלאכת העבד ופוגע ביכולותיו, אוכל האדון פירות כנגד ירידת ערך מלאכת עבדו מחמת החבלה. וְאֵין לְרַבּוֹ בָּהֶן פֵּרוֹת. שהרי מלאכת העבד לא ניזוקה מחמת חבלה זו.
יד. הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, אִם נֶזֶק הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הוּא – הֲרֵי הוּא שֶׁל אָב, וְכֵן שִׁבְתָּהּ שֶׁל אָב, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. אֲבָל צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת – הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ, וְכֵן נֶזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת.
יד. קְטַנָּה. שטרם מלאו לה שתים עשרה שנים מלאות (הלכות אישות ב,א). הַפּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ. שמפחית משווייה אילו תימכר כשפחה. שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְכֶסֶף מְכִירָתָהּ שֶׁל אָבִיהָ הוּא. האב זכאי במעשי ידיה של בתו עד שתתבגר (ראה הלכות אישות ג,יא) ולכן דמי השבת שייכים לו, וכמו כן רשאי למכור את בתו הקטנה לשפחה (ראה הלכות עבדים ד,א), ולכן דמי הנזק על הפחתת שווייה שייכים לו. וְכֵן נֶזֶק שֶׁאֵינוֹ פּוֹחֵת אוֹתָהּ מִכַּסְפָּהּ הֲרֵי הוּא שֶׁלָּהּ. שכן אין לאב זיקה לנזק מסוג זה שאינו מפחית את דמיה (והמפרשים דנו איזהו נזק שאינו מפחית אותה משווייה – ראה או"ש ויד"פ). וְכֵן הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ צַעַר וְרִפּוּי וּבֹשֶׁת. אבל תשלומי הנזק והשבת שייכים לו.
טו. הַחוֹבֵל בְּאֵשֶׁת אִישׁ – הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי לְבַעְלָהּ, וְהַצַּעַר שֶׁלָּהּ. וְהַבֹּשֶׁת וְהַנֶּזֶק: אִם בְּגָלוּי הוּא, כְּגוֹן שֶׁחָבַל בְּפָנֶיהָ וּבְצַוָּארָהּ אוֹ בְּיָדֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ – הַשְּׁלִישׁ שֶׁלָּהּ, וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לַבַּעַל; וְאִם בַּסֵּתֶר הוּא הַנֶּזֶק – הַשְּׁלִישׁ לַבַּעַל, וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָאִשָּׁה. שֶׁל בַּעַל נוֹתְנִין לוֹ מִיָּד, וְשֶׁל אִשָּׁה יִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת.
טו. הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי לְבַעְלָהּ. השבת משום שמעשה ידיה שלו, והריפוי משום שבכל מקרה חובת הבעל היא לרפא את אשתו (הלכות אישות יב,ב), ועל כן ירפא אותה ויקבל מהחובל את דמי הריפוי. וְהַבֹּשֶׁת וְהַנֶּזֶק וכו'. דמי הבושת והנזק משותפים לשניהם משום שגם הבעל מתבייש בבושת אשתו וניזוק מכך שנפגמה. אלא שבמקרה של חבלה במקום נסתר הבעל נפגע מכך מעט ולכן מקבל שליש אחד, ובזמן שהחבלה במקום גלוי הבעל נפגע מכך יותר ולכן מקבל שני שלישים מהתשלום. וְשֶׁל אִשָּׁה יִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. כדין נכסים שנפלו לידי האישה לאחר הנישואין ('נכסי מלוג' – הלכות אישות טז,ב), ששייכים לאישה והבעל נהנה מהרווחים של נכסים אלו (ראה שם כב,כא-כב).
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים. אֲבָל הַבַּעַל שֶׁחָבַל בְּאִשְׁתּוֹ – חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ מִיָּד כָּל הַנֶּזֶק וְהַצַּעַר וְכָל הַבֹּשֶׁת, וְהַכֹּל שֶׁלָּהּ, וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶם פֵּרוֹת, וְאִם רָצָת לִתֵּן הַדָּמִים לְאַחֵר – נוֹתֶנֶת, וּבָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חָלְיָהּ.
טז. חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ כָּל הַנֶּזֶק וְהַצַּעַר וְכָל הַבֹּשֶׁת. וכן מרפה אותה, כמבואר בסמוך, אך אינו משלם את השבת, שהרי מעשה ידיה שלו. וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶם פֵּרוֹת. שקנסו חכמים את הבעל שלא ייהנה מהנזק שעשה (כס"מ ע"פ הטור בשם הגאונים). וּבָזֶה. באופן הזה. וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חָלְיָהּ. כחלק מחיובי הבעל כלפי אשתו.
יז. וְהַמַּזִּיק אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה – חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ.
יז. וְהַמַּזִּיק אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. תוך כדי קיום יחסי אישות. חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ. אף על פי שלא התכוון להזיק, מכל מקום חייב בתשלום מכיוון שהיה לו להיזהר (ראה בבלי בבא קמא לב,א).
יח. הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלָה בְּבַעְלָהּ: אִם הָיָה לָהּ תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ – מְחַיְּבִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַתּוֹסֶפֶת לְבַעְלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָיָה וְגוֹבֶה מִמֶּנָּה, אִם רָצָה הַבַּעַל, וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וְלִגְבּוֹת מִן הַכֹּל – גּוֹבֶה; וְאִם לֹא הָיָה לָהּ תּוֹסֶפֶת – אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר לוֹ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. אֶלָּא אִם רָצָה הַבַּעַל – כּוֹתְבִין עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי חֶבְלוֹ, אוֹ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹטֵל מִכְּתֻבָּתָהּ הָרָאוּי לוֹ.
יח. תּוֹסֶפֶת בִּכְתֻבָּתָהּ. סכום שהתחייב לשלם לה מעבר לסכום הכתובה הבסיסי שחייב בו. מְחַיְּבִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַתּוֹסֶפֶת לְבַעְלָהּ בְּטוֹבַת הֲנָיָה. טובת הנאה היא הזכות לגבות את דמי תוספת כתובתה אם תתגרש או תתאלמן, ומכיוון שאפשר שתמות האישה קודם לכן ולא תבוא הכתובה לידי גבייה, דמי טובת ההנאה נמוכים מסכום תוספת הכתובה עצמה. ומוכרת את טובת ההנאה לבעל, וגובה מדמי המכר את חמשת התשלומים. וְאִם רָצָה לְגָרְשָׁהּ וכו'. שאז הוא מחוייב לשלם לה את דמי הכתובה והתוספת, וינכה מהתשלום את דמי החבלה. שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם וכו'. הלכות אישות י,י. כּוֹתְבִין עָלֶיהָ שְׁטָר בִּדְמֵי חֶבְלוֹ. שטר חוב בסכום החבלה שיתממש כשיהיה לה ממון שהוא רק ברשותה.
יט. הַחוֹבֵל בְּבָנָיו הַגְּדוֹלִים: אִם אֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ – נוֹתֵן לָהֶם מִיָּד; וְהַקְּטַנִּים – יִלָּקַח לָהֶם קַרְקַע בְּנִזְקָן וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו. וְכֵן הַדִּין בַּאֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהֶם. וְאִם הָיוּ סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָבַל בָּהֶן – פָּטוּר, בֵּין שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בֵּין שֶׁהָיוּ קְטַנִּים. וְאִם חָבְלוּ בָּהֶם אֲחֵרִים – בִּגְדוֹלִים יִנָּתֵן לָהֶם מִיָּד, וּבִקְטַנִּים יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ.
יט. אִם אֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ. שאינם מתפרנסים ממנו. וְהַקְּטַנִּים. שאינם סמוכים על שולחנו. יִלָּקַח לָהֶם קַרְקַע בְּנִזְקָן וְהֵן אוֹכְלִין פֵּרוֹתָיו. מכיוון שאינם יודעים לשמור ממונם, קונים בדמי התשלומים קרקע והרווח שלהם, וכשיגדלו יחליטו בעצמם מה לעשות בקרקע. וְאִם הָיוּ סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָבַל בָּהֶן פָּטוּר. שהאב רשאי להכות את בניו לצורך חינוכם (ראה הלכות רוצח ה,ו), ופעמים שמכה את בניו יותר מן הראוי, ואם נחייבו בתשלומים הדבר יכול לגרום לאיבה בינו ובין בניו ולא יניחם להיות סמוכים על שולחנו (רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא לא,א). וְאִם חָבְלוּ בָּהֶם אֲחֵרִים וכו'. אף על פי שמציאת בנים הסמוכים על שולחן אביהם שייכת לאב כדי למנוע איבה (ראה הלכות גזלה ואבדה יז,יג ובביאור שם), בתשלומי הנזק הדין שונה מכיוון שהם מגיעים על ידי צער ולכן האב אינו מקפיד בהם והם שייכים לבנים (ראה בבלי בבא קמא פז,ב).
כ. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה: הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּתַּח הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן – אֵינָן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָבְלוּ אֵינָן בְּנֵי דַּעַת.
כא. הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה: הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ מֵת בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי בְּנֵי דֵּעָה הֵן, וַהֲרֵי הֵן כְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יִּפְרַע, שֶׁאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לְשַׁלֵּם.
כא. וְהֵן שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין. וכתב הרמב"ם לגבי הנזכרים כאן ובהלכה הקודמת: "אבל יש לדיין להכותם מכה רבה כדי למנוע הנזקים מבני אדם" (פה"מ בבא קמא ח,ד וראה גם הלכות גנבה א,י). אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה אוֹ מֵת בַּעְלָהּ. ובמקרה זה לא מוכרים את כתובתה בטובת הנאה לצורך תשלום החבלה (לטעם הדבר ראה בבלי בבא קמא פט,א-ב). כְּבַעַל חוֹב שֶׁאֵין לוֹ מַה יִּפְרַע. שאין לו ממון כדי לפרוע חובו.
כב. עַבְדּוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוּפוֹ, וּבְהֶמְתּוֹ כְּמָמוֹנוֹ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמֵת, אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ וְהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וְלֹא עָלָה וּמֵת – פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם עָשָׂה כֵּן לְבֶהֱמַת חֲבֵרוֹ – חַיָּב, וּכְאִלּוּ הִנִּיחַ הַגַּחֶלֶת עַל בִּגְדוֹ וְנִשְׂרַף, שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כב. פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. משום שהעבד היה יכול להסיר את הגחלת או לעלות מן הים או מהאש, ונמצא שהעבד גרם לעצמו למות. וְאִם עָשָׂה כֵּן לְבֶהֱמַת חֲבֵרוֹ חַיָּב. מכיוון שאינה יודעת להציל את עצמה.

תקציר הפרק 

🤔 לעשות נחת רוח ליצר הרע
אם אדם היכה את חברו בשבת וגרם לו חבלה של ממש, הוא חייב מיתה לפי ההלכה שכן חילל שבת. אלא שלפי הכלל "כל המקלקלין בשבת פטורין" (מן המיתה) אותו פוגע היה צריך להיפטר ממיתה, שהלא החובל מקלקל הוא! מסביר הרמב"ם: "הואיל ונחת רוח עשה ליצרו הרע בעת שחבל בחברו – הרי הוא כמתקן, ונמצא עוון מיתה". אז חבר'ה, לעשות נחת רוח זה נחמד, רק לא ליצר הרע, בבקשה! 😈

🤷‍ האם עובר נחשב אדם?
בהלכות חובל נזכר גם המקרה המצער של פגיעה באישה הרה: "הנוגף את האישה, ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוון – חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאישה". מקרה כעין זה המתואר כבר בכתובים ובו במהלך מריבה בין שני אנשים, דחף אחד מהם אישה הרה, מבלי שהתכוון לחבול או לפגוע בה, וכתוצאה מכך היא הפילה את העובר והוא נפטר, ל"ע. ההלכה לא רואה בעובר שנפטר אדם ולכן הפוגע לא נחשב לרוצח, אך הוא עדיין חייב בתשלומי פיצויים לנפגעת ולמשפחתה 😟

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות חובל ומזיק ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.התנגש באישה הרה והפילה – משלם לאישה דמי ולדות?

2.שגג בדבר שהמזיד חייב עליו מיתה-פטור מתשלומים?

3.בעל שחבל באשתו – משלם לה תשלומי נזק?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן