א. אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה עַד שֶׁיִּטְעָנֶנּוּ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ שֶׁבְּמִשְׁקָל אוֹ שֶׁבְּמִנְיָן וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ שֶׁבְּמִשְׁקָל אוֹ שֶׁבְּמִנְיָן. כֵּיצַד? 'עֲשָׂרָה דִּינָרִין יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשָּׁה'; 'כּוֹר שֶׁל חִטִּים יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא סָאתַיִם'; 'שְׁנֵי רְטָלִין שֶׁל מֶשִׁי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא רֹטֶל' – הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'כִּיס מָלֵא דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ', 'לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים'; 'מֵאָה דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ', 'לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא צְרוֹר שֶׁל דִּינָרִין, וְלֹא מָנִיתָה אוֹתוֹ בְּפָנַי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ, וּמַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'כִּיס מָלֵא דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ', 'לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים'; 'מֵאָה דִּינָרִין מָסַרְתִּי לְךָ', 'לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא צְרוֹר שֶׁל דִּינָרִין, וְלֹא מָנִיתָה אוֹתוֹ בְּפָנַי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ, וּמַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א. בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ שֶׁבְּמִשְׁקָל אוֹ שֶׁבְּמִנְיָן. שיש לו מידה משקל או כמות מוגדרים. וְיוֹדֶה לוֹ בְּדָבָר שֶׁבְּמִדָּה אוֹ שֶׁבְּמִשְׁקָל אוֹ שֶׁבְּמִנְיָן. שהכמות שמודה בה תוגדר באותו אמצעי מדידה של התביעה (פה"מ שבועות ו,ו).
ב. 'בַּיִת מָלֵא תְּבוּאָה מָסַרְתִּי לְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'לֹא מָסַרְתָּ לִי אֶלָּא עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין'; 'עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין מָסַרְתִּי לְךָ', 'אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הֵם, שֶׁהֲרֵי לֹא מָדַדְתָּ בְּפָנַי, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל' – פָּטוּר.
ב. אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הֵם. איני יודע כמה כורים מסרת לי. פָּטוּר. מכיוון שצריך שגם התביעה וגם ההודיה יהיו במידה.
ג. 'בַּיִת זֶה מָלֵא עַד הַזִּיז מָסַרְתִּי לְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'עַד הַחַלּוֹן' – חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. זִּיז. בליטה שיוצאת מהכותל. וְהַלָּה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן חַיָּב. מכיוון ששניהם ציינו מידה מוגדרת.
ד. אֵין מוֹדֶה בְּמִקְצָת חַיָּב שְׁבוּעָה עַד שֶׁיּוֹדֶה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכְפֹּר בּוֹ. כֵּיצַד? מִי שֶׁטָּעַן חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'מֵאָה דִּינָרִין יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁבִּשְׁטָר זֶה וַחֲמִשִּׁים בְּלֹא שְׁטָר', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא הַחֲמִשִּׁים שֶׁבַּשְּׁטָר' – אֵין זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת, שֶׁהַשְּׁטָר לֹא תּוֹעִיל כְּפִירָתוֹ בּוֹ, וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין בּוֹ, וַאֲפִלּוּ כָּפַר בּוֹ הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הַחֲמִשִּׁים.
ד. עַד שֶׁיּוֹדֶה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכְפֹּר בּוֹ. שהודה בדבר, שאם היה כופר בו היה פטור. אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא הַחֲמִשִּׁים שֶׁבַּשְּׁטָר. וכפר בחמישים שאין עליהם שטר. שֶׁהַשְּׁטָר לֹא תּוֹעִיל כְּפִירָתוֹ בּוֹ. ומתחייב לשלם גם אם יכפור בו.
ה. שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'סְלָעִים', וְלֹא הִזְכִּיר מִנְיָן, מַלְוֶה אוֹמֵר: 'חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ הֵן הַכְּתוּבִין בּוֹ', וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שָׁלֹשׁ, וְהֵן הַכְּתוּבִין בַּשְּׁטָר', אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ בִּשְׁטָר זֶה אֶלָּא שְׁתַּיִם, וַהֲרֵי הוֹדָה בְּסֶלַע שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכְפֹּר בָּהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה, וְתַקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל שֶׁיָּשִׁיב אֲבֵדָה לֹא יִשָּׁבַע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'אָמַר לִי אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה' אוֹ 'צִוָּה אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'אֵין לוֹ אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה, וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וְאָמַר: 'מָנֶה הָיָה לְאָבִיךָ בְּיָדִי, וְנָתַתִּי לוֹ חֲמִשִּׁים, וְנִשְׁאַר לוֹ חֲמִשִּׁים', שֶׁזֶּה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת.
אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר: 'אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לְאָבִי בְּיָדְךָ' אוֹ 'בְּיַד אָבִיךָ' 'מָנֶה', וְהוּא אוֹמֵר: 'אֵין לוֹ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' אוֹ 'אֵין לוֹ בְּיַד אָבִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת, וְיִשָּׁבַע.
וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'אָמַר לִי אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה' אוֹ 'צִוָּה אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'אֵין לוֹ אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה, וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וְאָמַר: 'מָנֶה הָיָה לְאָבִיךָ בְּיָדִי, וְנָתַתִּי לוֹ חֲמִשִּׁים, וְנִשְׁאַר לוֹ חֲמִשִּׁים', שֶׁזֶּה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת.
אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר: 'אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לְאָבִי בְּיָדְךָ' אוֹ 'בְּיַד אָבִיךָ' 'מָנֶה', וְהוּא אוֹמֵר: 'אֵין לוֹ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' אוֹ 'אֵין לוֹ בְּיַד אָבִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת, וְיִשָּׁבַע.
ה. שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ סְלָעִים וְלֹא הִזְכִּיר מִנְיָן. שטר הלוואה שכתוב בו שהלווה לו סלעים אבל לא מצוין כמה סלעים. חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ הֵן הַכְּתוּבִין בּוֹ. מה שכתוב בשטר מתייחס לחמישה סלעים שאתה חייב לי. הֲרֵי זֶה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. מכיוון שלא כתוב בשטר כמה סלעים הייתה ההלוואה אי אפשר לחייב את הלווה ביותר משני סלעים (שמיעוט לשון רבים שניים), ואם כן ההודאה בסלע השלישי היא הודאה במקצת מטענת התובע ומחייבת שבועה. אבל חכמים תיקנו שלא יישבע מפני שהלווה היה יכול לטעון שחייב שני סלעים בלבד ולהסתייע מכך שהשטר כתוב בלשון סתמית בלי לפרט מניין, ואם כן כאשר מודה בסלע השלישי הרי הוא כמשיב אבדה למלווה, שנותן לו יותר מכפי שהיה יכול לקבל באמצעות השטר (אבל סתם מודה במקצת אינו נחשב כמשיב אבידה אף שיש באפשרותו לכפור בכול ולהיפטר בשבועת היסת, מפני שהסיבה שאינו כופר בכול היא מפני שאינו חש בנוח לשקר ולהעיז פניו בפני בעל החוב ולכן הודאתו אינה בגדר השבת אבדה – ראה בבלי גיטין נא,ב). וְתַקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל שֶׁיָּשִׁיב אֲבֵדָה לֹא יִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. הלכות גזלה ואבדה יג,כ.
צִוָּה אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה. אבי ציין בצוואתו שיש לו מנה (מאה זוז) אצלך. הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה. מכיוון שטענת הבן אינה ודאית, ואם היה רוצה הנתבע לשקר לא היה חושש לכפור בכל התביעה. וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. מכיוון שטענת הבן היא טענת שמא וכדלעיל א,ז. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וכו'. מכיוון שהבן לא תבע אותו כלל.
אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר וכו'. בן המלווה שטען מעצמו כנגד הלווה או כנגד יורשו של הלווה. הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת וְיִשָּׁבַע. שטענת הבן היא טענת ודאי ודינה ככל תביעה (וראה לקמן ה,ט מה הדין כשהיורש קטן).
צִוָּה אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה. אבי ציין בצוואתו שיש לו מנה (מאה זוז) אצלך. הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה. מכיוון שטענת הבן אינה ודאית, ואם היה רוצה הנתבע לשקר לא היה חושש לכפור בכל התביעה. וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. מכיוון שטענת הבן היא טענת שמא וכדלעיל א,ז. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וכו'. מכיוון שהבן לא תבע אותו כלל.
אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר וכו'. בן המלווה שטען מעצמו כנגד הלווה או כנגד יורשו של הלווה. הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת וְיִשָּׁבַע. שטענת הבן היא טענת ודאי ודינה ככל תביעה (וראה לקמן ה,ט מה הדין כשהיורש קטן).
ו. 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ עַל מַשְׁכּוֹן זֶה', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי עָלָיו אֶלָּא חֲמִשִּׁים' – הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת, וְאִם אֵין הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה אֶלָּא חֲמִשִּׁים אוֹ פָּחוֹת, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וּמְשַׁלֵּם הַחֲמִשִּׁים שֶׁהוֹדָה בָּהֶן. הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה מֵאָה אוֹ יָתֵר, הוֹאִיל וְהַמַּלְוֶה יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו – הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִדְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן.
הָיָה שָׁוֶה שְׁמוֹנִים – נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין לוֹ פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וְנוֹטְלָן מִן הַמַּשְׁכּוֹן, וְנִשְׁבָּע הַלֹּוֶה מִן הַתּוֹרָה עַל הָעֶשְׂרִים שֶׁכָּפַר בָּהֶן. כָּפַר בַּכֹּל וְאָמַר: 'אֵין זֶה הַמַּשְׁכּוֹן אֶלָּא פִּקָּדוֹן, וְאֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם' – נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הָעֶשְׂרִים.
הָיָה שָׁוֶה שְׁמוֹנִים – נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין לוֹ פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וְנוֹטְלָן מִן הַמַּשְׁכּוֹן, וְנִשְׁבָּע הַלֹּוֶה מִן הַתּוֹרָה עַל הָעֶשְׂרִים שֶׁכָּפַר בָּהֶן. כָּפַר בַּכֹּל וְאָמַר: 'אֵין זֶה הַמַּשְׁכּוֹן אֶלָּא פִּקָּדוֹן, וְאֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם' – נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הָעֶשְׂרִים.
ו. מָנֶה לִי בְּיָדְךָ עַל מַשְׁכּוֹן זֶה. מלווה שתובע חוב ויש בידו משכון של הלווה. אֵין לְךָ בְּיָדִי עָלָיו אֶלָּא חֲמִשִּׁים. הלווה טוען שההלוואה שבה ניתן המשכון הייתה של חמישים. הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת. וחייב שבועה. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. שאינו חייב אלא חמישים. הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה מֵאָה אוֹ יָתֵר וכו'. מכיוון שהמלווה מוחזק במשכון הוא יכול לגבות ממנו את חובו לאחר שיישבע כמה הלווה לשני (ראה הלכות מלווה ולווה יג,ג).
נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין לוֹ פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים. יישבע על דרך השלילה שהלווה חייב לו לא פחות משמונים, אבל לא יישבע שהלווה חייב לו שמונים שאם יעשה כן נמצא משקר בשבועתו שהרי הוא תובע מאה (ראה לקמן ט,ח). כָּפַר בַּכֹּל וכו'. טען הנתבע שאינו חייב לו כלום, והחפץ שביד התובע הוא פיקדון שהפקיד אצלו. נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הָעֶשְׂרִים. הלווה שכפר בכל הטענה נשבע שבועת היסת על העשרים, ואת השמונים נוטל המלווה מן המשכון אחרי שנשבע עליהם כאמור בתחילת הפסקה. [הערה: בחלק מכתה"י (ובדומה לכך בדפוסים) יש כאן הוספה והגרסא היא: "המלווה נשבע שאין לו פחות משמונים והלווה נשבע הסת על העשרים", והכוונה זהה למה שהוסבר כאן.]
נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵין לוֹ פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים. יישבע על דרך השלילה שהלווה חייב לו לא פחות משמונים, אבל לא יישבע שהלווה חייב לו שמונים שאם יעשה כן נמצא משקר בשבועתו שהרי הוא תובע מאה (ראה לקמן ט,ח). כָּפַר בַּכֹּל וכו'. טען הנתבע שאינו חייב לו כלום, והחפץ שביד התובע הוא פיקדון שהפקיד אצלו. נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הָעֶשְׂרִים. הלווה שכפר בכל הטענה נשבע שבועת היסת על העשרים, ואת השמונים נוטל המלווה מן המשכון אחרי שנשבע עליהם כאמור בתחילת הפסקה. [הערה: בחלק מכתה"י (ובדומה לכך בדפוסים) יש כאן הוספה והגרסא היא: "המלווה נשבע שאין לו פחות משמונים והלווה נשבע הסת על העשרים", והכוונה זהה למה שהוסבר כאן.]
ז. 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', וְהַלָּה אוֹמֵר: 'חֲמִשִּׁים וַדַּאי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, אֲבָל הַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי חַיָּב בָּהֶן אוֹ לֹא' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּקְצָת שֶׁכָּפַר בּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ; לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם הַמָּנֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל 'מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ'.
ז. שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ. אם חייב לו את אותם חמישים. לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם הַמָּנֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. מכיוון שמחויב להישבע שבועת התורה ואינו יכול חייב לשלם (כדלעיל ב,ד). וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים. הנתבע יכול להטיל חרם, כדלעיל א,יא.
ח. 'מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ' וַהֲרֵי עֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו, וְהַנִּטְעָן אוֹמֵר: 'כֵּן הוּא, אֲבָל אַתָּה חַיָּב לִי כְּנֶגֶד אוֹתוֹ מָנֶה' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע? שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹדֶה בְּמַה שֶּׁמֵּעִיד בּוֹ הָעֵד, וְאֵין הַנִּשְׁבָּע בַּהֲעָדַת עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע עַד שֶׁיַּכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְיִכְפֹּר בְּעֵדוּתוֹ, וְיִשָּׁבַע עַל כְּפִירָתוֹ.
לְפִיכָךְ, שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד, וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ, וְכֵן כַּפְרָן שֶׁבָּא עָלָיו עֵד אֶחָד, וְטָעַן שֶׁפָּרַע אוֹ שֶׁ'הֶחֱזַרְתִּי הַפִּקָּדוֹן' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לְשׁוֹן כֶּסֶף מֵחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, וְאָמַר: 'כֵּן חָטַפְתִּי, וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי', וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
לְפִיכָךְ, שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד, וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ, וְכֵן כַּפְרָן שֶׁבָּא עָלָיו עֵד אֶחָד, וְטָעַן שֶׁפָּרַע אוֹ שֶׁ'הֶחֱזַרְתִּי הַפִּקָּדוֹן' – הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָטַף לְשׁוֹן כֶּסֶף מֵחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, וְאָמַר: 'כֵּן חָטַפְתִּי, וְשֶׁלִּי חָטַפְתִּי', וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. וְאֵין הַנִּשְׁבָּע בַּהֲעָדַת עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע עַד שֶׁיַּכְחִישׁ אֶת הָעֵד וְיִכְפֹּר בְּעֵדוּתוֹ וְיִשָּׁבַע עַל כְּפִירָתוֹ. שבועה פוטרת רק אם הנתבע מכחיש בשבועתו את דברי העד עצמם, ולא כשמכחיש רק את המסקנה שעולה מדברי העד.
שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד וכו'. שטר שחתום בו רק עד אחד, וטוען הלווה שפרע את החוב (ראה גם הלכות מלווה ולווה יד,י). וְכֵן כַּפְרָן וכו'. שבתחילה טען שלא קיבל דבר מהתובע, והביא התובע עד אחד שהלווה לו או הפקיד אצלו, וחזר הנתבע מטענתו הראשונה וטען שפרע או שהחזיר את הפיקדון. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. בשני המקרים הללו, אם היו שני עדים מעידים על ההלוואה שבשטר או על כך שכפר, היו מחייבים את הנתבע לשלם ממון (ראה שם יא,א, לקמן ו,ג), ולכן עד אחד מחייב שבועה. ומכיוון שהעדות היא על עצם ההלוואה והנתבע איננו מכחיש את העד אלא טוען טענה אחרת, לכן אינו יכול להישבע וצריך לשלם (ראה גם שם הי"א).
לְשׁוֹן כֶּסֶף. מטיל כסף. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. אבל אם היה מכחיש את העד וטוען שלא חטף כלל, היה נשבע כנגדו ונפטר (ראה גם הלכות גזלה ד,יד).
שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד וכו'. שטר שחתום בו רק עד אחד, וטוען הלווה שפרע את החוב (ראה גם הלכות מלווה ולווה יד,י). וְכֵן כַּפְרָן וכו'. שבתחילה טען שלא קיבל דבר מהתובע, והביא התובע עד אחד שהלווה לו או הפקיד אצלו, וחזר הנתבע מטענתו הראשונה וטען שפרע או שהחזיר את הפיקדון. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. בשני המקרים הללו, אם היו שני עדים מעידים על ההלוואה שבשטר או על כך שכפר, היו מחייבים את הנתבע לשלם ממון (ראה שם יא,א, לקמן ו,ג), ולכן עד אחד מחייב שבועה. ומכיוון שהעדות היא על עצם ההלוואה והנתבע איננו מכחיש את העד אלא טוען טענה אחרת, לכן אינו יכול להישבע וצריך לשלם (ראה גם שם הי"א).
לְשׁוֹן כֶּסֶף. מטיל כסף. הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. אבל אם היה מכחיש את העד וטוען שלא חטף כלל, היה נשבע כנגדו ונפטר (ראה גם הלכות גזלה ד,יד).
ט. 'מָנֶה הִלְוִיתִיךָ', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', הֵבִיא עֵד אֶחָד שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ בְּפָנָיו, הוֹאִיל וְאִלּוּ הָיוּ שְׁנַיִם הָיָה מֻחְזָק כַּפְרָן וּמְשַׁלֵּם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עַל פִּי עֵד זֶה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. חָזַר וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי' – מְשַׁלֵּם בְּלֹא שְׁבוּעָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,א. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִין אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. כדלעיל א,א. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ח.
י. 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם', וְעֵדִים מְעִידִים עָלָיו שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ אֶצְלוֹ חֲמִשִּׁים – פָּסְקוּ כָּל הַגְּאוֹנִים הֲלָכָה שֶׁיְּשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הוֹדָיַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהֲעָדַת עֵדִים.
י. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הוֹדָיַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהֲעָדַת עֵדִים. שלא ייצא שהודאה תהיה חמורה יותר מעדות, ולכן כשם שהמודה במקצת בפיו חייב שבועה על השאר שכופר בו, כך גם החייב על פי עדים יישבע על השאר.
