פרק ד', הלכות יבום וחליצה, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כֵּיצַד מִצְוַת חֲלִיצָה? הַיְבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר יְבָמָהּ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, וּבָאָה לַדַּיָּנִין, וְהֵן קוֹרְאִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וְלָהּ: אִם עֵצָה טוֹבָה לְיַבֵּם – יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לְיַבֵּם; וְאִם עֵצָה טוֹבָה לַחֲלֹץ, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הִיא יַלְדָּה וְהוּא זָקֵן אוֹ הִיא זְקֵנָה וְהוּא יֶלֶד – יוֹעֲצִין אוֹתוֹ לַחֲלֹץ.
א. לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. לעיר שבה הוא נמצא. וְהֵן קוֹרְאִין לוֹ. לבוא לבית הדין. וְנוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וְלָהּ. יועצים לו לבחור באפשרות הטובה ביותר לשניהם. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הִיא יַלְדָּה וְהוּא זָקֵן וכו'. שזיווגים כאלה אינם עולים יפה (ראה הלכות איסורי ביאה כא,כו).
ב. וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ שָׁם בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה" וכו' (דברים כה,ז). לֹא נוֹעֲדוּ וְלֹא קָבְעוּ מָקוֹם, אֶלָּא נִקְרְאוּ נִקְרֹה וְנִקְרֵאת הִיא וְהוּא לִפְנֵיהֶם, וְחָלְצוּ – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
ב. לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ. להחליט מראש לשבת יחד במקום מסוים. וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה. באה היבמה אל מקום מושב הדיינים. נִקְרְאוּ נִקְרֹה וְנִקְרֵאת הִיא וְהוּא לִפְנֵיהֶם. הזדמנו הדיינים, היבמה והיבם במקרה לאותו המקום.
ג. וּמְלַמְּדִין אוֹתָהּ וְאֶת הַיָּבָם לִקְרוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין, וְתִהְיֶה יְכוֹלָה לִקְרוֹת "לֹא אָבָה" (דברים כה,ז) בִּנְשִׁימָה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר: "יַבְּמִי" (שם), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ 'אָבָה יַבְּמִי'.
ג. לִקְרוֹת. שיקראו כראוי את הנוסח שיאמרו במעמד החליצה, שהיא אומרת: 'מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי', והוא אומר: 'לא חפצתי לקחתה' (לקמן ה"ו). עַד שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין. מורגלים בקריאה זו. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַשְׁמַע דְּבָרֶיהָ אָבָה יַבְּמִי. אם תטעה בפיסוק המילים, יישמע שאומרת שרוצה הוא לייבמה.
ד. וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה רְגִילָה לִקְרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָרָת בִּנְשִׁימָה אַחַת – אֵין מַקְפִּידִין עַל זֶה. אֲבָל אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה – מַרְגִּילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתֵּדַע.
ד. אֵינָהּ יְכוֹלָה. לקרוא את הדברים בנשימה אחת.
ה. וְהַחֲלִיצָה בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. וּבִפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת – כְּשֵׁרָה. וְאִם הָיָה אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה גֵּר – פָּסוּל, וַאֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו גֵּר וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית, עַד שֶׁיִּהְיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִצְוָתָהּ בַּחֲמִשָּׁה כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר, וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם – אֲפִלּוּ הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ.
ה. בַּיּוֹם. מפני שהחליצה היא כהתחלת דין, ואין מתחילים את הדין אלא ביום ולא בלילה (בבלי יבמות קד,ב; וראה הלכות סנהדרין ג,ג). וּבִפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּשֵׁרָה. די בכך שידעו להקרות ליבם וליבמה את מה שצריכים לומר, ואין צורך שיהיו דיינים מומחים. גֵּר פָּסוּל וכו'. שנאמר "ונקרא שמו בישראל…", למעט את הגרים. וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם. הנוספים על שלושת הדיינים העיקריים.
ו. כֵּיצַד חוֹלְצִין? מְבִיאִין לוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב, וְאֵינוֹ תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן, וְלוֹבְשׁוֹ בְּיָמִין וְקוֹשֵׁר רְצוּעוֹתָיו עַל רַגְלוֹ. וְעוֹמֵד הוּא וְהִיא בְּבֵית דִּין, וּמַקְרִין לַיְבָמָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: "מֵאֵן יְבָמִי" וכו' (דברים כה,ז), וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לַיָּבָם: "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (שם כה,ח). וְנוֹעֵץ רַגְלוֹ בָּאָרֶץ, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ בְּבֵית דִּין וּמַתֶּרֶת רְצוּעוֹת הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ, וְחוֹלֶצֶת הַמִּנְעָל וּמַשְׁלֶכֶת אוֹתוֹ לָאָרֶץ. וּמִשֶּׁיִּשָּׁמֵט רֹב הֶעָקֵב – הֻתְּרָה הַיְבָמָה לְזָר.
ו. מִנְעָל… שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב. סוליה בעלת חלק המכסה גם את צדי העקב (וראה לקמן הי"ח). וְאֵינוֹ תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן. שחלקיו השונים אינם תפורים זה לזה בחוטי פשתן, אלא כולו מעור ללא תערובת מין אחר. וְלוֹבְשׁוֹ בְּיָמִין. נועל את הנעל ברגל ימין. וְנוֹעֵץ רַגְלוֹ בָּאָרֶץ. מציבה על הקרקע. וּפוֹשֶׁטֶת יָדָהּ בְּבֵית דִּין. מושיטה את ידיה לעיני הדיינים. וּמִשֶּׁיִּשָּׁמֵט רֹב הֶעָקֵב. שיוסר מן הרגל רוב המנעל המכסה את העקב.
#איור Na11a כותרת: סנדל החליצה שנוהגים להשתמש בו בזמננו#
ז. וְאַחַר כָּךְ עוֹמֶדֶת וְיוֹרֶקֶת בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פָּנָיו רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִין, שֶׁמִּצְוַת חֲלִיצָה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין בִּשְׁעַת קְרִיאָה וּבִשְׁעַת רְקִיקָה. וּצְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִרְאוֹת הָרֹק הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לָהּ: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ וכו' וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל" וכו' (דברים כה,ט-י).
ז. וְיוֹרֶקֶת בָּאָרֶץ כְּנֶגֶד פָּנָיו. מול פניו. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִין לָהּ וכו'. שצריכה היבמה לומר: "ככה יֵעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".
ח. הַכֹּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכָה" – בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. וְכָל הַיּוֹשְׁבִים שָׁם עוֹנִין אַחֲרֶיהָ: 'חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל' (ראה שם כה,י), שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים.
וְצָרִיךְ שֶׁתִּתְכַּוֵּן הַיְבָמָה שֶׁתַּחֲלֹץ לוֹ, וְיִתְכַּוֵּן הוּא שֶׁיֵּחָלֵץ לָהּ, וְיַעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִשְׁמָן. וְהַסּוּמָא אֵינוֹ חוֹלֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (דברים כה,ט) – וְאֵין זֶה רוֹאֶה הָרֹק.
ח. כָּכָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. מן המילה 'ככה' למדו שיש לומר את הדברים דווקא בלשון התורה, ולא בצורה אחרת. וְכָל הַיּוֹשְׁבִים שָׁם עוֹנִין אַחֲרֶיהָ וכו'. לקיים את האמור "ונקרא שמו בישראל".
וְיַעֲשׂוּ מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִשְׁמָן. לשם התרת האישה להינשא לזר (ראה לקמן הל' כד-כה). וְהַסּוּמָא. עיוור.
ט. נִמְצָא סֵדֶר הַחֲלִיצָה כָּךְ הוּא: קוֹרְאָה הִיא תְּחִלָּה: "מֵאֵן יְבָמִי" וכו' (דברים כה,ז), וְאַחַר כָּךְ הוּא אוֹמֵר: "לֹא חָפַצְתִּי" כו' (שם כה,ח), וְאַחַר כָּךְ תַּחֲלֹץ, וְאַחַר כָּךְ תָּרֹק, וְאַחַר כָּךְ תִּקְרָא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ" וכו' (שם כה,ט), "וְנִקְרָא שְׁמוֹ" וכו' (שם כה,י).
י. וְאֵין הַסֵּדֶר מְעַכֵּב, אֶלָּא אִם לֹא קָרְאָה בַּתְּחִלָּה לֹא הִיא וְלֹא הוּא, אוֹ שֶׁרָקְקָה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה, אוֹ שֶׁקָּרְאָה וְאַחַר כָּךְ רָקְקָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
י. אוֹ שֶׁקָּרְאָה. את נוסח ההכרזה: "ככה יֵעשה לאיש…".
יא. וְלָמָּה לֹא תַּחֲזֹר וְתָרֹק עַל הַסֵּדֶר? שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: רְקִיקָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ כְּלוּם וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת מִן הָאַחִים.
יא. וְלָמָּה לֹא תַּחֲזֹר וְתָרֹק עַל הַסֵּדֶר. כדי שתהיה יריקה לאחר החליצה. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רְקִיקָה לְבַדָּהּ אֵינָהּ כְּלוּם. שאם תצטרך לירוק שנית, עלולים הרואים לחשוב שהיריקה הראשונה הייתה חסרת משמעות, בעוד שלפי הדין יריקה לבדה היא כחליצה פסולה, שאוסרת את היבמה מלהתייבם לאחד משאר האחים (לקמן הל' יד, כו).
יב. חָלְצָה בִּלְבַד, וְלֹא קָרְאָה וְלֹא רָקְקָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחָלְצָה וְקָרְאָה וְלֹא רָקְקָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה וְרָקְקָה וְלֹא קָרְאָה – שֶׁחֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
יב. חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מפני שהתורה הקפידה רק על מעשה הנעשה בגופו של האיש (משנה יבמות יב,ג).
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר, שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לִקְרוֹת. אֲבָל אִלֶּמֶת אוֹ אִלֵּם – אֵינָן חוֹלְצִין, וְאִם חָלְצוּ – חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וְאֵינָן כְּחֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצוּ, שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּלוּם, לְפִי שֶׁהַחֵרֵשׁ וְהַחֵרֶשֶׁת אֵינָן בְּנֵי דַּעַת.
יג. שֶׁהֲרֵי הֵן רְאוּיִין לִקְרוֹת. ואז הקריאה אינה מעכבת. אולם אם מלכתחילה אין אפשרות לקיים את המצווה כראוי, נדחים הם מן החליצה (לדוגמה נוספת לעיקרון זה, ראה הלכות מעשה הקרבנות יז,ו). חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה… לֹּא עָשׂוּ כְּלוּם. להבדל בין המונחים, ראה לקמן הכ"ו.
יד. רָקְקָה בִּלְבַד, אוֹ שֶׁרָקְקָה וְקָרְאָה וְלֹא חָלְצָה – הֲרֵי זוֹ כַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה. קָרְאָה הִיא וְהוּא וְלֹא חָלְצָה וְלֹא רָקְקָה – לֹא עָשׂוּ כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ" (דברים כה,ט) – הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא הַחֲלִיצָה וְהָרְקִיקָה הוּא שֶׁמּוֹעִיל, אֲבָל הַקְּרִיאָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת.
יד. כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ הַמַּעֲשֶׂה… הוּא שֶׁמּוֹעִיל. רק הפעולות המעשיות נחשבות בעניין החליצה, ולא הקריאה שאיננה בגדר מעשה. אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אם לא נעשתה (כדלעיל הי"ב). וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אינה פוסלת אם נעשתה.
טו. חָלְצָה וְרָקְקָה וְקָרָאת וְהֵן יוֹשְׁבִין אוֹ מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן, אוֹ שֶׁהָיָה שְׂרוֹךְ הַנַּעַל קָשׁוּר עַל שׁוֹקוֹ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵין יוֹדְעִין לְהַקְרוֹת, וְכֵן הַסּוּמָה שֶׁחָלַץ – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
טו. וְהֵן יוֹשְׁבִין. ולכתחילה צריך שיעמדו (לעיל ה"ז). עַל שׁוֹקוֹ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. למטה מן הברך. ולכתחילה צריך לקשור את הנעל על גב הרגל (ראה לעיל ה"ו). שֶׁאֵין יוֹדְעִין לְהַקְרוֹת. ולכתחילה צריכים לדעת להקרות (שם). הַסּוּמָה שֶׁחָלַץ. אף שלכתחילה אינו חולץ (לעיל ה"ח).
טז. חָלְצָה בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל קָשׁוּר לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה, אוֹ שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא, אוֹ שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּנָה הִיא, וְכֵן קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה לְגָדוֹל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
וְכֵן אִם חָלְצָה בִּפְנֵי יָחִיד, וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וּבַלַּיְלָה – הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֲבָל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁחָלְצוּ, וְכֵן הַחוֹלֵץ לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם – אֵינָהּ חֲלִיצָה.
טז. בַּלַּיְלָה. שצריך לחלוץ ביום (לעיל ה"ה). בִּפְנֵי שְׁנַיִם. שצריך לחלוץ בפני שלושה (שם). וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. התגלה שאחד הדיינים הוא קרוב משפחה של היבם או היבמה, או קרובו של דיין אחר, שהוא פסול לדין זה (להרחבה ראה הלכות עדות פרק יג). וכן אם נמצא שהוא פסול לדון מצד אחר, כגון שהוא עובר עברות (שם ט,א). שֶׁהִתִּיר הוּא. את הקשר. והיא צריכה לעשות זאת (לעיל ה"ו). וְשָׁמְטָה הִיא. הסירה את המנעל מן הרגל. שֶׁנִּתְכַּוְּנָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא. שחליצה צריכה כוונה (לעיל ה"ח).
בִּפְנֵי יָחִיד. דיין אחד. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. שהם חסרי דעת (לקמן ו,ג; להגדרת חרש וקטן ראה הלכות אישות פרק ב). לְמִי שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. שאינה מחויבת כלל בייבום וחליצה. אֵינָהּ חֲלִיצָה. אין לה כל תוצאה של חליצה (ראה לקמן הכ"ו).
יז. יָבָם שֶׁרַגְלוֹ הַיְמָנִית חֲתוּכָה – אֵינוֹ חוֹלֵץ בִּשְׂמֹאל; וְאִם חָלְצָה מֵעַל שְׂמֹאלוֹ – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. הָיְתָה רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר אוֹ הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ חוֹלֵץ, שֶׁהַחוֹלֵץ צָרִיךְ לִנְעֹץ עֲקֵבוֹ בָּאָרֶץ, וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל. וְאִם חָלְצָה לְמִי שֶׁרַגְלוֹ כָּךְ – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
יז. רַגְלוֹ עֲקֻמָּה לְאָחוֹר. ובעת הליכתו הוא דורך על גב הרגל. הֲפוּכָה עַל צִדָּהּ. שנתעקמה כף רגלו כלפי פנים, והוא דורך על צד כף הרגל. לִנְעֹץ עֲקֵבוֹ בָּאָרֶץ. להניח את רגלו על הארץ בצורה ישרה.
#איור Na12 כותרת: רגלו הפוכה על צדה
איור Na13 כותרת: מהלך על ראשי אצבעות רגליו#
יח. וִיבָמָה שֶׁיָּדֶיהָ חֲתוּכוֹת – חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר: 'וְחָלְצָה בְּיָדֶיהָ'.
חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁל בֶּגֶד – אֵינָהּ חֲלִיצָה. אֲבָל אִם חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב, אוֹ שֶׁהָיָה תָּפוּר בְּפִשְׁתָּן, אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל שֶׁל שֵׂעָר אוֹ שֶׁל סִיב אוֹ שֶׁל שַׁעַם אוֹ שֶׁל עֵץ, אוֹ שֶׁהָיָה מִנְעָל גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב רַגְלוֹ, אוֹ מִנְעָל פָּרוּם שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב הָרֶגֶל, אוֹ נִפְחָת שֶׁאֵין מְקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל – חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.
יח. בְּמִנְעָל שֶׁל בֶּגֶד. עשוי בד. שֵׂעָר. שער עזים. סִיב. כעין רשת דקה הצומחת סביב עץ הדקל. שַׁעַם. קליפת עץ האלון. חוֹפֶה. מכסה. נִפְחָת. נחסרה הסוליה.
#איור Na11
כותרת: מנעל שאין לו עקב#
יט. חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אוֹ שֶׁהָיְתָה קַרְקָעִיתוֹ עוֹר וּלְחָיָיו שֶׁל שֵׂעָר, אוֹ שֶׁחָלְצָה סַנְדָּל שֶׁל שְׂמֹאל מֵעַל רַגְלוֹ הַיְמָנִית, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה הַמִּנְעָל שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל גָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ קָטֹן שֶׁחוֹפֶה רֹב רַגְלוֹ, אוֹ נִפְרָם שֶׁחוֹפֶה רֹב הָרֶגֶל, אוֹ נִפְחָת שֶׁמְּקַבֵּל רֹב הָרֶגֶל – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
יט. קַרְקָעִיתוֹ. סולייתו. וּלְחָיָיו. צדי הנעל. שֶׁהָיָה הַמִּנְעָל גָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ. הנעל גדולה מכף רגלו, אבל יכול להלך בה.
כ. סַנְדָּל הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט, וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ בְּרַגְלֵי הַצּוּרָה – לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה. אֲבָל סַנְדָּל שֶׁל תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לַמֵּת שֶׁיִּקָּבֵר בּוֹ – אִם חָלְצָה בּוֹ, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹמֵד לְהַלֵּךְ בּוֹ.
כ. הַמֻּסְגָּר וְהַמֻּחְלָט. סנדל נגוע בצרעת, שהוסגר כדי לברר את טומאתו, או הוחלט בטומאה ודאית ויש לשרוף אותו (הלכות טומאת צרעת יב,א). הַצּוּרָה. צֶלם של אליל. לֹא תַּחֲלֹץ בּוֹ. שהם מאוסים לקיום המצווה. חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה. שאין קיום המצווה בגדר הנאה (ראה הלכות שופר א,ג). שֶׁל תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. שהביאו אותו כמתנה וקרבן לעבודה זרה. עִיר הַנִּדַּחַת. שהוסתו רוב תושביה לעבוד עבודה זרה, שדינה שהעיר וכל רכושה יישרפו באש (הלכות עבודה זרה פרק ד). שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹמֵד לְהַלֵּךְ בּוֹ. שסנדל שנעשה למת אינו מיועד להילוך, וכן סנדלי עבודה זרה ועיר הנידחת – שהרי נפסק דינם להישרף (יד"פ). ואמנם גם סנדל המוחלט דינו להישרף, אך החליצה בו כשרה, מפני שבצרעת ריבתה התורה שייחשב ככלי אפילו בשעת שריפתו (ראה בבלי יבמות קג,ב).
כא. קָרְעָה הַמִּנְעָל מֵעַל רַגְלוֹ, אוֹ שֶׁשְּׂרָפַתְהוּ, אוֹ שֶׁהָיָה לָבוּשׁ שְׁנֵי מִנְעָלִין וְחָלְצָה הָעֶלְיוֹן אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְעָה הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁנִּתְגַּלְּתָה רַגְלוֹ – הֲרֵי זוֹ חֲלִיצָה פְּסוּלָה.
כב. יְבָמָה שֶׁאָכְלָה שׁוּם וְגַרְגִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁמְּזִיבִין אֶת הָרֹק, וְהָיָה הָרֹק זָב מִפִּיהָ – אֵינוֹ כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיֶה הָרֹק מֵעַצְמוֹ.
כב. וְגַרְגִּיר. ירק מאכל חריף. שֶׁמְּזִיבִין אֶת הָרֹק. גורמים לנזילת רוק. אֵינוֹ כְּלוּם. אין זו יריקה.
כג. רָקְקָה דָּם, אִם הָיָה שׁוֹתֵת מִפִּיהָ – אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם מָצְצָה וְרָקְקָה – כָּשֵׁר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַדָּם שֶׁנִּמְצַץ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק. רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִכְנֶגֶד פָּנָיו, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה וְהוּא קָצָר – אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְנֶגֶד פָּנָיו – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָאָרֶץ, כָּשֵׁר. וְכֵן אִם לֹא רָאוּ הַדַּיָּנִין הָרֹק כְּשֶׁיָּצָא מִפִּיהָ – כָּשֵׁר.
כג. שׁוֹתֵת. נוזל. אִם מָצְצָה. את הדם. צִחְצוּחֵי רֹק. טיפות רוק. וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ. העיפה אותו. שֶׁהָיְתָה אֲרֻכָּה וְהוּא קָצָר. היא גבוהה והוא נמוך.
כד. חֲלִיצָה מֻטְעֵית – פְּסוּלָה. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'חֲלֹץ לָהּ, וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ', אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: 'חֲלֹץ לָהּ, שֶׁזּוֹ מִצְוָה הִיא וְאֵינָהּ מַפְסֶדֶת עָלֶיךָ כְּלוּם, וְאִם רָצִיתָ אַחַר כָּךְ לְיַבֵּם – תְּיַבֵּם', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֲבָל אִם הִטְעוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ: 'חֲלֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז' אוֹ 'עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ', אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לַחֲלֹץ לָהּ.
כד. חֲלִיצָה מֻטְעֵית פְּסוּלָה. חליצה שנעשתה תוך הטעיית החולץ. שכן החליצה צריכה להיעשות במיוחד לשם התרת האישה (לעיל הט"ז). חֲלֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ. תחלוץ ליבמה זו, ובמעשה זה אתה נושא אותה לאישה.
כה. הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַחֲלִיצָה – חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ רָאוּי לַדַּיָּנִין לוֹמַר לוֹ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּגֵט. לְחָצוּהוּ יִשְׂרָאֵל וְהִכּוּהוּ עַד שֶׁחָלַץ: אִם כַּדִּין עָשׂוּ – חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה; וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין, כְּגוֹן שֶׁטָּעוּ אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת – חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם הַגּוֹיִם אֲנָסוּהוּ מֵעַצְמָן: אִם הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיַּחֲלֹץ – חֲלִיצָתוֹ פְּסוּלָה; וְאִם שֶׁלֹּא כַּדִּין – אֵינָהּ חֲלִיצָה.
כה. מוֹדָעָא. הודעה מראש לעדים שפעולה מסוימת שהאדם עתיד לבצע, נעשית בניגוד לרצונו, ולכן אינה תקפה (ראה דוגמה הלכות מכירה י,א). לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּגֵט. שמבטל כל דבר שאמר שיש בו ביטול תקפו של הגט (ראה הלכות גירושין ו,כ). חֲלִיצָתוֹ כְּשֵׁרָה. שרצונו האמתי הוא לקיים את המצוות, ולכן החליצה נחשבת כמי שנעשתה ברצונו (ראה הלכות גירושין ב,כ). הֶדְיוֹטוֹת. שלא ידעו את הדין. אֲנָסוּהוּ מֵעַצְמָן. אילצו אותו, שלא בשליחות ישראל.
כו. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ: 'אֵינָהּ חֲלִיצָה' אוֹ 'לֹא עָשָׂה כְּלוּם' אוֹ 'אֵינָהּ כְּלוּם' – הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ לֹא נֶחְלְצָה לוֹ, וְלֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה, וּמֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ: 'חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה' – נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ, וְנִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, וְנֶאֶסְרָה עַל הָאַחִים, וְאֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת, וְאֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה.
כו. וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. מותרת להינשא לכהן. חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה וכו'. שמחמירים בה כאילו הייתה חליצה כשרה. נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ. כמבואר לעיל א,יג. וְנֶאֶסְרָה עַל הָאַחִים. כמבואר שם,יב.
כז. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת – הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה וְהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ.
כז. עָבְרָה וְנִשֵּׂאת… וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. בניגוד למקרה שבו נישאה בלא חליצה כלל, שמוציאים אם נישאה לאחר (לעיל ב,יח).
כח. יְבָמָה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִים – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא חָלְצָה לְאֶחָד מֵהֶן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְנִפְסְלָה עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם רְאִינוּהָ שֶׁחָלְצָה נַעֲלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – נִפְסְלָה, שֶׁמָּא נִתְכַּוְּנָה לַחֲלִיצָה, וּצְרִיכָה חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה לְהַתִּירָהּ לְזָר.
כח. וְנִפְסְלָה עֲלֵיהֶן. אף שלא חלצה בפני בית דין (ראה לעיל הט"ז). שֶׁמָּא נִתְכַּוְּנָה לַחֲלִיצָה. מכיוון שמעשה זה הוא בלתי רגיל, יש לחשוש שמא עשתה אותו לשם חליצה (יד"פ).
כט. גֵּט חֲלִיצָה שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִין אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֶׂה בֵּית דִּין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדָהּ רְאָיָה שֶׁנֶּחְלְצָה. וְאֵין הַדַּיָּנִין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרָאוּ זֹאת שֶׁנֶּחְלְצָה – כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט חֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַכִּירִין שֶׁזּוֹ הִיא אֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְשֶׁזֶּה שֶׁחָלַץ לָהּ אָחִיו, שֶׁהֲרֵי הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם הִכִּירוּ זֶה וְאַחַר כָּךְ חָלְצָה.
וְזֶה הוּא נֹסַח גֵּט חֲלִיצָה שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ הָעָם:
כט. מַעֲשֶׂה בֵּית דִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדָהּ רְאָיָה שֶׁנֶּחְלְצָה. אישור של בית הדין על הליך שנעשה. להבדיל משטרות אחרים, שבהם השטר הוא בעל משמעות ותוקף כשלעצמו, כגון גט או שטר חוב. אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. את היבם והיבמה. שֶׁהֲרֵי הַדַּיָּנִין וכו'. ולכן אפשר לסמוך על מעשיהם (להלכה דומה בעניין מיאון ראה הלכות גירושין יא,י). אולם בשטרות אחרים צריך הכותב להכיר את הצדדים (ראה הלכות גירושין ב,ג, הלכות מכירה כד,ג).
ל. בְּיוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ לִירַח פְּלוֹנִי, שְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְמִנְיָנָא דִּרְגִילְנָא לְמִמְנֵי בֵּיהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֲנַחְנָא דַּיָּנֵי דְּמִקְצָתָנָא חֲתִימִין לְתַתָּא, בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא יָתְבִין בְּבֵי דִּינָא, וּסְלֵיקַת לִקְדָמָנָא פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אַרְמְלַת פְּלוֹנִי, וְאַקְרֵיבַת לִקְדָמָנָא גֻּבְרָא חַד שְׁמֵהּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי. וְכֵן אֲמַרַת לָנָא פְּלוֹנִית דָּא: 'פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי דְּנָא, אָחוּהּ דִּפְלוֹנִי מֵאֲבוּהּ הוּא, דַּהֲוֵינָא נְסִיבְנָא לֵהּ וּשְׁכֵיב, וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שְׁבַק, וּבַר וּבְרַת יָרֵית וּמַחְסֵין וּמוֹקֵים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁבַק. וְהָדֵין פְּלוֹנִי אֲחוּהִי חֲזֵי לְיַבּוֹמֵי יָתִי. כְּעַן רַבָּנָן אֱמַרוּ לֵהּ: אִי צָבֵי לְיַבּוֹמֵי יָתִי – יְיַבֵּם, וְאִי לָא – יַטְלַע לִי רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא קֳדָמֵיכוֹן, וְאֶשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ, וְאֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי'. וְאִשְׁתְּמוֹדַעְנוּהִי לִפְלוֹנִי דְּנָא דַּאֲחוּהִי דִּפְלוֹנִי מִיתָנָא מֵאֲבוּהִי הוּא, וַאֲמַרְנָא לֵהּ: 'אִי צָבֵית לְיַבּוֹמֵי יָתַהּ – יַבֵּם, וְאִי לָא – אַטְלַע לַהּ קֳדָמָנָא רַגְלָךְ דְּיַמִּינָא, וְתִשְׁרֵי סֵינָךְ מֵעַל רַגְלָךְ, וְתֵרוֹק בְּאַנְפָּךְ'. וַעֲנֵי וַאֲמַר: 'לֵית אֲנָא צָבֵי לְיַבּוֹמֵי יָתַהּ'. מִיָּד אַקְרִינוּהָא לִפְלוֹנִית דָּא: "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה,ז). וְאַף לְהַאי פְּלוֹנִי, אַקְרִינָא לֵהּ: "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (שם כה,ח). וְאַטְלַע לַהּ רַגְלֵהּ דְּיַמִּינָא, וּשְׁרָת סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ, וְרַקַּת בְּאַנְפּוֹהִי רֻקָּא דְּאִתְחֲזֵי לָנָא מִפֻּמַּהּ עַל אַרְעָא. וְתוּב אַקְרִינוּהָא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (שם כה,ט-י). וַאֲנַחְנָא דַּיָּנֵי וְכָל דַּהֲווֹ יָתְבִין קֳדָמָנָא עֲנֵינָא בָּתְרֵהּ: "חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל", תְּלָתָא זִמְנֵי. וּמִדְּאִתְעֲבִיד עוֹבָדָא דָּא קֳדָמָנָא – שְׁרִינוּהָא לִפְלוֹנִית דָּא לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכָל מַאן דְּתִצְבֵּי, וֶאֱנָשׁ לָא יְמַחֵא בִּידַהּ מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וּבְעָת מִנָּנָא פְּלוֹנִית דָּא גִּטָּא דַּחֲלִיצוּתָא דָּא, וּכְתַבְנָא וַחֲתַמְנָא וִיהַבְנָא לָהּ לְזָכוּ, כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
ל. תרגום נוסח גט החליצה: ביום פלוני, כך וכך לחודש פלוני, שנת כך וכך למניין פלוני, למניין שאנו רגילים למנות בו במקום פלוני, אנחנו הדיינים, שמקצתנו חתומים למטה, במושב שלושה כאחד היינו יושבים בבית הדין. ועלתה לפנינו פלונית בת פלוני אלמנת פלוני, והביאה לפנינו איש אחד ושמו פלוני בן פלוני. וכך אמרה לנו פלונית זו: 'פלוני בן פלוני זה, אחיו של פלוני מאביו הוא, שהייתי נשואה לו, ומת, וחיים לחכמים ולכל ישראל השאיר, ובן ובת יורש ונוחל ומקים שם בישראל לא השאיר. וזה פלוני אחיו ראוי לייבם אותי. עתה חכמים אמרו לו: 'אם רוצה לייבם אותי – ייבם; ואם לאו – יושיט לי את רגלו הימנית לפניכם, ואחלוץ את נעלו מעל רגלו, ואירק בפניו'. והכרנו את פלוני זה שאחיו של פלוני המת מאביו הוא, ואמרנו לו: 'אם אתה רוצה לייבם אותה – יבם; ואם לא – הושט לה לפנינו את רגלך הימנית, ותחלוץ את מנעלך מעל רגלך, ותירק בפניך'. וענה ואמר: 'אין אני רוצה לייבם אותה'. מיד הקראנו לה לפלונית זו: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי". ואף לזה פלוני, הקראנו לו: "לא חפצתי לקחתה". והושיט לה רגלו הימנית, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו רוק שנראה לנו מפיה על הארץ. ושוב הקראנו לה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל, בית חלוץ הנעל". ואנחנו הדיינים וכל מי שהיו יושבים לפנינו ענינו אחריה: "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל, חלוץ הנעל", שלוש פעמים. ומשנעשה מעשה זה לפנינו – התרנוה לפלונית זו ללכת להינשא לכל מי שתרצה, ואיש לא ימחה בידה מיום זה ולעולם. וביקשה מאתנו פלונית זו את גט החליצה הזה, וכתבנו וחתמנו ונתנו לה לזכות, כדת משה וישראל.
לא. וּמְעִידִין עָלָיו שְׁלֹשָׁה, אוֹ שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה, אוֹ שְׁנַיִם שֶׁרָאוּ הַחֲלִיצָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן הַדַּיָּנִין שֶׁחָלְצָה בִּפְנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ קָטָן שֶׁהוּא מַכִּיר וְנָבוֹן, נֶאֱמָנִין לוֹמַר: 'זֶה הוּא פְּלוֹנִי אֲחִי פְּלוֹנִי, וְזוֹ הִיא יְבִמְתּוֹ', וְחוֹלְצִין עַל פִּיהֶם. וְכֵן בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, בֵּין לְעֵדוּת מָמוֹן בֵּין לְעֵדוּת אִסּוּר, שֶׁזֶּה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא, וְאֶפְשָׁר לֵידַע אֲמִתַּת הַדָּבָר שֶׁלֹּא מִפִּיהֶן, כָּעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין.
וְאִם רָצָה הַיָּבָם לְיַבֵּם – מְקַדֵּשׁ וּמְיַבֵּם, וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה, כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ. וְזֶה הוּא נֹסַח כְּתֻבַּת יְבָמִין שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ הָעָם:
לא. וּמְעִידִין עָלָיו שְׁלֹשָׁה. דיינים. אוֹ שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה. ולפיכך כותבים בשטר 'דמקצתנא חתימין לתתא' (שחלקנו חתומים מטה). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הכ"ט. וְכֵן בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה. במקרה שבו העדות היא דבר העשוי להיגלות. לְעֵדוּת אִסּוּר. עדות על ענייני איסור והיתר, כגון כשרות מאכלים. בְּסוֹף הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין. יג,כט.
כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ. לעיל ב,א-ב.
לב. בְּיוֹם פְּלוֹנִי וכו' אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אֲתָא לִקְדָמָנָא וְכֵן אֲמַר לָנָא: 'אֲחִי דְּמִן אַבָּא שְׁכֵיב, וְחַיֵּי לְרַבָּנָן וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שְׁבַק, וּבַר וּבְרַת וּמוֹרֵית וּמַחְסֵין וּמוֹקֵים שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא שְׁבַק. וּשְׁבַק הַהִיא אִתְּתָא דִּשְׁמָהּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, וְחַזְיָא לִי מִן אוֹרָיְתָא לְיַבּוֹמֵי יָתַהּ, כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר אוֹרָיְתָא דְּמֹשֶׁה: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" (דברים כה,ה). וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית וְאִתְיַבַּמַת לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי יְבָמָהּ, לְאוֹקוֹמֵי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל, כְּדִכְתִיב: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (שם כה,ו). וּכְתַב לַהּ פְּלוֹנִי יְבָמָהּ לִפְלוֹנִית יְבִמְתֵּהּ כְּסַף זוּזֵי מָאתַן דְּחָזוֹ לַהּ, דַּהֲווֹ כְּתִיבִין בִּכְתֻבְּתַהּ דִּכְתַב לַהּ בַּעְלַהּ קַדְמָאָה, וְאוֹסֵיף לַהּ מִדִּילֵהּ כָּךְ וְכָךְ. וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעֵילַת לֵהּ וכו', כִּשְׁאָר טָפְסֵי כְּתֻבּוֹת.
טֹפֶס הַכְּתֻבָּה:
לב. תרגום נוסח כתובת יבמין: ביום פלוני… שפלוני בן פלוני בא לפנינו, וכך אמר לנו, פלוני בן פלוני: 'אחי מאבי מת, וחיים לחכמים ולכל ישראל השאיר, ובן ובת ויורש ונוחל ומקים שם בישראל לא השאיר. והניח את האישה ההיא ששמה פלונית בת פלוני, וראויה לי מן התורה לייבם אותה, ככתוב בספר תורת משה: "יבמה יבא עליה". ורצתה פלונית זו, והתייבמה לפלוני בן פלוני יבמה, להקים שם בישראל, ככתוב: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו מישראל". וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתו כסף זוזים מאתיים הראויים לה, שהיו כתובים בכתובתה שכתב לה בעלה הראשון, והוסיף לה משלו כך וכך. וזאת הנדוניה שהכניסה לו וכו'.
לג. בְּיוֹם פְּלוֹנִי וכו' אֵיךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אֲמַר לִפְלוֹנִית בְּתוּלְתָא כַּלְּתָא: הֲוַאי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וַאֲנָא בְּמֵימְרָא דִּשְׁמַיָּא אֶפְלַח וְאוֹקַר וַאֲסוֹבַר וֶאֱזוּן וַאֲפַרְנֵס וַאֲכַסֵּי יָתִיכִי כְּהִלְכָת גֻּבְרִין יְהוּדָאִין דְּמוֹקְרִין וּמְסוֹבְרִין וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין יָת נְשֵׁיהוֹן בְּקֻשְׁטָא. וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלֵכִי כְּסַף זוּזֵי מָאתַן, דְּאִנּוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה דְּחָזוֹ לִיכִי, וּמְזוֹנַיְכִי וּכְסוּתַיְכִי וְסִפּוּקַיְכִי וּמֵיעַל עֲלַיְכִי כְּאֹרַח כָּל אַרְעָא. וּצְבִיאַת פְּלוֹנִית דָּא וַהֲוָת לֵהּ לְאִנְתּוּ. וְרָצָה וְהוֹסִיף לָהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּה עַד מִשְׁלַם כָּךְ וְכָךְ. וְדָא נְדוּנְיָא דְּהַנְעֵילַת לֵהּ כָּךְ וְכָךְ, הַכֹּל נִתְקַבֵּל חָתָן זֶה וּבָא לְיָדוֹ וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְזָקַף הַכֹּל עַל עַצְמוֹ בְּמִלְוָה וּרְשׁוּ. וְכָךְ אֲמַר לָנָא פְּלוֹנִי חַתְנָא דְּנָא: אַחֲרָיוּת כְּתֻבָּה דָּא כֻּלָּהּ, עִקָּר וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת עִם שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה, קִבַּלְתִּי עֲלַאי וְעַל יָרְתַאי בָּתְרַאי וְעַל כָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין וְקִנְיָן דְּאִית לִי תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא, דִּקְנַאי וְדַעֲתִיד אֲנָא לְמִקְנֵי, מִמְּקַרְקְעֵי וּמִטַּלְטְלֵי וּמִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי – כֻּלְּהוֹן יְהוֹן אַחֲרָאִין וְעָרְבָאִין לִכְתֻבָּה דָּא כֻּלָּהּ, עִקָּר וּנְדוּנְיָא וְתוֹסֶפֶת לְאִתְפְּרָעָא מִנְּהוֹן בְּחַיַּי וּבָתַר מוֹתִי, וַאֲפִלּוּ מִגְּלִימָא דְּאַכַּתְפַּאי. וְקָנִינוּ מִפְּלוֹנִי דָּא אַכָּל מַאי דִּכְתִיב וּמְפָרַשׁ לְעֵיל קִנְיָן שָׁלֵם דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטֻפְסֵי דִּשְׁטָרֵי, אֶלָּא כְּחֹמֶר חֹזֶק כָּל שִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וּכְהִגּוּן וְתִקּוּן רַבּוֹתֵינוּ זִכְרָם לִבְרָכָה. וַחֲתַמְנָא עַל שְׁטַר כְּתֻבָּה זֶה בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה, וְהַכֹּל בְּרִיר וּשְׁרִיר וְקַיָּם.
לג. תרגום טופס הכתובה: ביום פלוני… איך פלוני בן פלוני אמר לה לפלונית בת פלוני הבתולה הכלה: היי לי לאישה כדת משה וישראל, ואני בדבר ה' אעבוד ואכבד ואכלכל ואזון ואפרנס ואלביש אותך כמשפט אנשים יהודים, העובדים ומכבדים ומכלכלים וזנים ומפרנסים ומלבישים את נשותיהם באמונה. ונותן אני לך מוהר בתולייך כסף זוזים מאתיים, שהם מזוזי כסף טהור עשרים וחמישה זוזים, הראויים לך, ומזונותייך וכסותך וצרכייך ולבוא עלייך כדרך כל הארץ. ורצתה פלונית זו, ותהי לו לאישה. ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובה, עד השלמת כך וכך. וזו הנדוניה שהכניסה לו, כך וכך, הכול קיבל חתן זה, ובא לידו, ונעשה ברשותו, וזקף הכול על עצמו במלווה וחוב. וכך אמר לנו החתן הזה: אחריות כתובה זו כולה, עיקר ונדוניה ותוספת, עם שאר תנאי כתובה, קיבלתי עליי ועל יורשיי אחריי ועל כל עילוי וחמדת נכסים וקניין שיש לי תחת כל השמים, שקניתי ושעתיד אני לקנות, קרקעות ומיטלטלים ומיטלטלים על גב קרקעות – כולם יהיו אחראים וערבים לכתובה זו כולה, עיקר ונדוניה ותוספת, להיפרע מהם בחיי ולאחר מותי, ואפילו מגלימה שעל כתפיי. וקנינו מפלוני זה על כל מה שכתוב ומפורש למעלה קניין שלם, שלא כאסמכתא ושלא כטופסי שטרות, אלא… והכול ברור וחזק ומאושר.
לד. וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת אַלְמָנָה, כּוֹתֵב: 'פְּלוֹנִית אַלְמַנְתָּא'. וְאִם הָיְתָה כְּתֻבַּת גְּרוּשָׁה, כּוֹתֵב: 'פְּלוֹנִית הַגְּרוּשָׁה', וְכֵן אִם הָיְתָה שְׁבוּיָה, כּוֹתֵב: 'פְּלוֹנִית הַשְּׁבוּיָה', כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ כֹּהֵן. וְכוֹתֵב: 'וְיָהֵבְנָא לִיכִי מוֹהֲרַיְכִי כְּסַף זוּזֵי מְאָה דְּאִנּוּן מִזּוּזֵי כַּסְפָּא תְּרֵיסַר וּפַלְגָּא דְּחָזוֹ לִיכִי' וכו'.
לד. אַלְמַנְתָּא. אלמנה. וכותב כן מפני שסכום כתובתה שונה, כנזכר בהמשך. שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ כֹּהֵן. האסור בגרושה ושבויה (הלכות איסורי ביאה יח,יז). וְיָהֵבְנָא לִיכִי וכו'. 'ואתן לך את המוהר שלך, כסף זוזים מאה, שהם מזוזי כסף טהור שנים עשר זוזים וחצי זוז הראויים לך'. ומאה זוז הם כתובת אישה בעולה (הלכות אישות י,ז-ח).
לה. כְּשֶׁכּוֹתְבִין גֵּט יְבָמִין אוֹ כְּתֻבַּת יְבָמִין, מְשַׂרְטֵט מְקוֹם הַפְּסוּקִין, שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּלֹא שִׂרְטוּט. וִיבָמָה שֶׁחָלְצָה – מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בְּיוֹם חֲלִיצָתָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ חוֹלֶצֶת עַד שֶׁתַּשְׁלִים תִּשְׁעִים יוֹם.
לה. גֵּט יְבָמִין. שטר חליצה. מְשַׂרְטֵט. חורץ שורות, כדי שיהיו האותיות מיושרות, כדרך שנוהגים בכתבי הקודש (הלכות ספר תורה ז,טז). שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּלֹא שִׂרְטוּט. בשטרות חולין (יד"פ). עַד שֶׁתַּשְׁלִים תִּשְׁעִים יוֹם. שמא היא מעוברת (לעיל א,יט).

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות ייבום וחליצה

החליצה

בי"ד מציגים עמדתם לגבי האפשרות של יבום או חליצה (כל מקרה לגופו), קובעים מקום, ומלמדים את נוסח הייבום (נוסח מהתורה); היבם נועל עור, קוראים הנוסח, האשה חולצת נעלו, יורקת ואומרת 'ככה וכו' וכולם עונים; כותבים גט.
דברים המעכבים בחליצה: עצם החליצה, זמנה (ביום ולא בלילה), צורתה, מצב רגלו של הגבר, כוונת שניהם, עדים. חליצה לא טובה – פעמים בטלה לגמרי, ופעמים שאוסרתה ואוסרתו.

📜נסח גט החליצה מובא בהלכות ל-לה.

🗯🗯🗯חשוב ומעניין ‼
כידוע הרמב"ם לא הכיר את הזוהר אך יש מספר מקומות בהלכה ובהגות שמזכירים דברי סוד וקבלה.
יש שיגידו שהרמב"ם ברוח קודשו כתבם או שראה חלק מכתבי קודש אלו אך לא במסודר וכו'.

בהלכה ו' אומר הרמב"ם: … וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר..
הטור כבר העלה את השאלה בדבר הצורך להשליך את המנעל לארץ בפרט שאין מקור לכך.
אולם הגר"א בביאורו שם מביא טעם שמנהג זה על פי הזוהר‼

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות יבום וחליצה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם הרקיקה והקריאה מעכבות את החליצה?

2.אין הבדל בין חליצה פסולה לכזו שאינה חליצה?

3.האם ניתן לשחד אדם כדי שיחלוץ?

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן