פרק ד', הלכות מעילה, ספר עבודה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ, לְעוֹלָתוֹ, לַאֲשָׁמוֹ, וּלְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשָּׁעָה שֶׁהִפְרִישׁ. הִפְרִישׁ לִשְׁלָמִים – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
א. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וכו'. כשהפריש מעות לקנות בהם קרבן דינם לעניין מעילה כקרבן עצמו: אם הפרישם לקרבן קדשי קדשים מועלים בהם משעת ההפרשה, ואם הפרישם לקרבן קדשים קלים אין מועלים בהם, כשם שאין מועלים בקרבנות קדשים קלים (חוץ מבאימורים לאחר זריקת הדם, לעיל ב,א).
ב. הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד לְדָמָיו לַמִּזְבֵּחַ – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלּוֹ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה, לְפִיכָךְ תִּקְרַב וְלֹא יִפָּדֶה. וְאִם נִפְדָּה – אֵין מוֹעֲלִין בְּפִדְיוֹנוֹ.
ב. הִקְדִּישׁ אֵבֶר אֶחָד לְדָמָיו לַמִּזְבֵּחַ. הקדיש רק דמי יד או רגל של הבהמה. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלּוֹ אוֹ לֹא פָּשְׁטָה. כאשר מקדיש את הבהמה כולה לדמיה היא מתקדשת קדושת הגוף ויש להקריבה. וכאשר מקדיש איבר אחד יש ספק אם הקדושה מתפשטת בכולה או לא (ראה גם הלכות ערכין וחרמין ה,יד). לְפִיכָךְ תִּקְרַב וְלֹא יִפָּדֶה וְאִם נִפְדָּה אֵין מוֹעֲלִין בְּפִדְיוֹנוֹ. בשל הספק שמא פשטה בכולה, יש להקריבה ואין אפשרות לפדות אותה. ואם בכל זאת פדה אותה אין מועלים בדמים, שאם היא אכן קדושה אי אפשר לפדות אותה ודמי פדיונה הם חולין (ריק"ו).
ג. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן, וְאִם נֶהֱנָה לֹא מָעַל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻּלָּן שְׁלָמִים, וְאֵין בַּשְּׁלָמִים מְעִילָה אֶלָּא בְּאֵמוּרֵיהֶן אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. מֵת – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין – דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, דְּמֵי עוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. אָמַר: 'אֵלּוּ לְחַטָּאתִי, וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי': אִם נֶהֱנָה בְּכָל הַשְּׁאָר – מָעַל; נֶהֱנָה בְּמִקְצָתוֹ – לֹא מָעַל. וְכֵן אִם אָמַר: 'אֵלּוּ לְעוֹלָתִי, וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי', וְנֶהֱנָה בְּכֻלָּן – מָעַל; נֶהֱנָה בְּמִקְצָתָן – לֹא מָעַל, שֶׁאֵין בִּדְמֵי שְׁלָמִים מְעִילָה. הִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר: 'אֵלּוּ לְעוֹלָתִי, וְאֵלּוּ לְחַטָּאתִי, וְאֵלּוּ לִשְׁלָמַי', וְנִתְעָרְבוּ – מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה? יִקַּח שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל הַחַטָּאת, וּדְמֵי עוֹלָה עַל הָעוֹלָה, וּדְמֵי שְׁלָמִים עַל הַשְּׁלָמִים.
ג. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ. להביא בהם קרבנות נזיר: חטאת, עולה ושלמים. ומדובר במעות סתומים דהיינו שהפריש מעות להביא מהם קרבנותיו ולא אמר כלום (הלכות נזירות ט,ד). וְאִם נֶהֱנָה לֹא מָעַל מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא כֻּלָּן שְׁלָמִים. מכיוון שיכול להביא בכל הכסף שלמים אין בו מעילה. מֵת יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הלכה למשה מסיני שדמי נזירות סתומים (שלא פירש איזה קרבנות יביא מהם) של נזיר שמת יפלו לנדבה (בבלי נזיר כה,א, וראה גם הלכות נזירות ט,ג). הָיוּ מְפֹרָשִׁין. כגון שאמר שהמעות לעולתו חטאתו ושלמיו (שם ה"ד). דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דמי חטאת שמתו בעליה הולכים לים המלח (הלכות פסולי המקודשין ה,א), וכשם שלא מועלים בחטאות המתות (לעיל ג,ד), כך לא מועלים בדמים אלו. דְּמֵי עוֹלָה יָבֹאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. מביאים עולה לאחר מיתת הבעלים (ראה הלכות מעשה הקרבנות ג,ט). וכן דמי שלמים יביאו בהם שלמים ונאכלים ליום אחד ואינם טעונים לחם (הלכות נזירות ט,ג). אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי. הפריש חלק מהכסף לחטאת והשאר לעולה ושלמים. נֶהֱנָה בְּכָל הַשְּׁאָר מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתוֹ לֹא מָעַל. כשנהנה מהכול, מעל בחלק העולה המעורב במעות. אבל אם נהנה בחלק מהמעות, לא מעל כיוון שחלק זה ראוי להיות שלמים. וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי וְנֶהֱנָה בְּכֻלָּן מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתָן לֹא מָעַל. שהרי דמי חטאת (שמועלים בהם) ושלמים (שלא מועלים בהם) מעורבים במעות אלו. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. מפני דמי החטאת והעולה המעורבים בהם (וראה מפרשים שדנו מדוע מועלים במקצתם אף שמקצת המעות הם של שלמים, וראה גם לקמן ז,ז). וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. כיצד ישתמש במעות אלו להבאת קרבנותיו. וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל הַחַטָּאת וכו'. מעביר את קדושת דמי החטאת לאחת הבהמות והיא נעשית חטאת, וכן עושה לעולה ולשלמים בשתי הבהמות הנוספות.
ד. אֶחָד מִמְּחֻיְּבֵי קִנִּין שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת, וְאָמַר: 'אֵלּוּ לְחוֹבָתִי' – מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. וְאִם מֵת – יִפְּלוּ לִנְדָבָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן.
ד. מִמְּחֻיְּבֵי קִנִּין. החייב להביא שני עופות לחטאת ולעולה. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. גם בדמי החטאת וגם בדמי העולה יש מעילה. וְאִם מֵת יִפְּלוּ לִנְדָבָה. אף שיש בהם דמי חטאת שמתו בעליה, ובדרך כלל דינם ללכת לים המלח ואין בהם מעילה, בקינים (בדומה לנזיר) הלכה למשה מסיני שדמי הקינים יפלו לנדבה ולכן מועלים בהם (בבלי נזיר כו,א). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת. בדין דמי נזירות סתומים (הלכות נזירות ט,ג, לעיל ה"ג).
ה. הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת עַל אֲכִילַת חֵלֶב, וֶהֱבִיאָהּ עַל אֲכִילַת דָּם – הֲרֵי זֶה לֹא כִּפֵּר, לְפִיכָךְ לֹא מָעַל. הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטַּאת חֵלֶב, וְקָנָה בָּהֶן חַטָּאת לְדָם: בְּשׁוֹגֵג – כִּפֵּר, לְפִיכָךְ מָעַל; בְּמֵזִיד – לֹא כִּפֵּר, לְפִיכָךְ לֹא מָעַל.
ה. הֲרֵי זֶה לֹא כִּפֵּר. אף שהיה מחויב חטאת גם על אכילת דם אינו יוצא בחטאת זו ידי חובת אכילת הדם (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין טו,ו). לְפִיכָךְ לֹא מָעַל. מכיוון שלא נהנה בהקרבת החטאת. בְּשׁוֹגֵג כִּפֵּר לְפִיכָךְ מָעַל בְּמֵזִיד לֹא כִּפֵּר לְפִיכָךְ לֹא מָעַל. כשמשתמש במעות הקרבן בשוגג הם יצאו לחולין (ראה לקמן ו,ג), וכשקונה בהם בהמה לקרבן אחר מתכפר בו, ולכן מעל. אבל אם משתמש בהם במזיד נשארים המעות בקדושתם, וכשמשנה אותם מחטאת חלב לחטאת דם לא כיפר ולא מעל.
ו. הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, הוֹאִיל וְקָנָה חֻלִּין בִּדְמֵי אָשָׁם – מָעַל. חַיָּב לְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה דִּינָרִין, שֶׁהֵן שְׁנֵי סְלָעִים וְחֻמְשָׁן, וְיָבִיא בָּהֶן אָשָׁם, וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה הָאֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֵילִים שֶׁקָּנָה יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְהַשֵּׁנִי יָפֶה עֲשָׂרָה – יָבִיא הַשָּׁוֶה עֲשָׂרָה אָשָׁם תַּחַת הַמְּעִילָה עִם הַחֹמֶשׁ, וְיָבִיא הַשָּׁוֶה שְׁנֵי סְלָעִים אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לָקַח אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יָבִיא אוֹתוֹ לַאֲשָׁמוֹ הָרִאשׁוֹן. וְכֵן אִם הָיָה זֶה הַחֻלִּין יָפֶה שְׁתַּיִם – יָבִיא אוֹתוֹ אֲשַׁם מְעִילָתוֹ, שֶׁהֲרֵי מָעַל בְּסֶלַע אַחַת בִּדְמֵי הָאָשָׁם. וִישַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דִּינָרִין, יִפְּלוּ לִנְדָבָה.
ו. שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם. כל האשמות, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר, צריכים להיות שווים לפחות שני סלעים (הלכות פסולי המוקדשין ד,כב). עֲשָׂרָה דִּינָרִין שֶׁהֵן שְׁנֵי סְלָעִים וְחֻמְשָׁן. שבסלע ארבעה דינרים, ואם כן הקרן והחומש של שני סלעים הוא עשרה דינרים. וְיָבִיא בָּהֶן אָשָׁם. יביא בדמים את האשם שבו היה מחויב בתחילה, ולשמו הוקדשו שני הסלעים (כדין המועל בדמי קרבנות שמביא בקרן וחומש את הקרבן שבו מעל, לקמן ה"ז). יָבִיא הַשָּׁוֶה עֲשָׂרָה אָשָׁם תַּחַת הַמְּעִילָה עִם הַחֹמֶשׁ. האיל ששווה עשרה יובא במקום האשם שהתחייב בו בתחילה שבדמיו מעל, ונמצא שעשרת הדינרים הם תשלום תמורת שמונת הדינרים שבהם מעל בתוספת חומש. וְיָבִיא הַשָּׁוֶה שְׁנֵי סְלָעִים אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. אשם מעילות על כך שמעל. לָקַח אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין. ומעל רק בסלע אחד משני הסלעים. אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים. כגון שמחיר האיל עלה וכעת שווה שני סלעים. יָבִיא אוֹתוֹ לַאֲשָׁמוֹ הָרִאשׁוֹן. האשם שבו היה מחויב בתחילה. וְכֵן אִם הָיָה זֶה הַחֻלִּין יָפֶה שְׁתַּיִם יָבִיא אוֹתוֹ אֲשַׁם מְעִילָתוֹ. את אשם המעילות שחייב יכול להביא מהאיל שקנה לחולין אם הוא שווה שני סלעים. וִישַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דִּינָרִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה. שכיוון שקנה בסלע איל לאשם, הסלע השני נחשב מותר אשם ודינו ליפול לנדבה (לקמן ה"ז). ולכן אם מעל בו מביא חמישה דינרים שהם קרן וחומש עבור הסלע שמעל בו, והם נופלים לנדבה.
ז. הַנֶּהֱנֶה מִדְּמֵי חַטָּאת עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ – יוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה, וְיָבִיא בַּדָּמִים חַטָּאתוֹ, וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. וְכֵן אִם נֶהֱנָה מִדְּמֵי אָשָׁם עַד שֶׁלֹּא קָרַב אֲשָׁמוֹ – יוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְיָבִיא בַּדָּמִים אֲשָׁמוֹ, וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר לִמְעִילָתוֹ; שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – מְעִילָתָן לְקָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – מְעִילָתָן לְבֶדֶק הַבַּיִת. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל, וְאַחַר כָּךְ קָרְבָה חַטָּאתוֹ, וַעֲדַיִן לֹא הִפְרִישׁ מְעִילָתוֹ, אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ וְלֹא כְּלָלָהּ בִּדְמֵי חַטָּאתוֹ – יוֹלִיךְ הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לְיָם הַמֶּלַח. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל אַחַר שֶׁקָּרְבוּ חַטָּאתוֹ – יִפְּלוּ מְעוֹת הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין כַּתְּחִלָּה לְאִבּוּד. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ. וּבָאָשָׁם, בֵּין שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל קֹדֶם שֶׁקָּרַב אֲשָׁמוֹ אוֹ אַחַר שֶׁקָּרַב – תִּפֹּל מְעִילָתוֹ וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּמוֹתַר אָשָׁם, וְיָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ.
ז. הַנֶּהֱנֶה מִדְּמֵי חַטָּאת עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ. מעל מהדמים שהפריש כדי להביא מהם חטאת, ועדיין לא הביא חטאת אחרת. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מְעִילָתָן לְקָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. יש לקנות בדמי המעילה את הקרבן שבו מעלו (וראה לעיל ג,י לעניין מעילה בקרבנות ציבור). נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל. ומיד כשנודע לו על המעילה התחייב בקרן ובחומש המיועדים להקרבת חטאתו. וְאַחַר כָּךְ קָרְבָה חַטָּאתוֹ. מדמים אחרים. אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ וְלֹא כְּלָלָהּ בִּדְמֵי חַטָּאתוֹ. קנה את החטאת בדמים אחרים ולא בדמי המעילה וחומשה (ואפילו אם לא הקריב עדיין את החטאת). יוֹלִיךְ הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לְיָם הַמֶּלַח. כדין שתי חטאות העומדות להקרבה ומשך אחת מהן שהשנייה תמות (הלכות פסולי המוקדשין ד,ג), ולכן דין המעות לילך לים המלח (ריק"ו). שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין כַּתְּחִלָּה לְאִבּוּד. רק במקרה שהתחייב להפריש מעות לשם חטאת ואז נקבע דינם לים המלח, מאבדים את המעות. אבל אם בשעת החיוב כבר היה דינם ללכת לאיבוד, אין מפרישים אותם לכך אלא לנדבה (עולות נדבה של ציבור). מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּמוֹתַר אָשָׁם. ודינו ליפול לנדבה (הלכות פסולי המוקדשין ה,ט).
ח. הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹת שֶׁהָיוּ; וְקָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה אַרְבָּעָה וּמְכָרָהּ בַּחֲמִשָּׁה – הַחֲמִשָּׁה כֻּלָּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה, וְאֵין כָּאן מְעִילָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ח. לֹא עָשָׂה כְּלוּם. המכירה אינה חלה. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. כיוון שהמכירה התבטלה המעות היו צריכות לחזור ללוקח ולהיות חולין. וְקָנְסוּ אוֹתוֹ. את הלוקח כדי שלא יקנה שוב קרבנות של אחרים (רש"י פסחים פט,ב).
ט. יֵשׁ מְעִילָה בִּנְדָרִים. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'כִּכָּר זוֹ עָלַי קָרְבָּן' אוֹ 'הֶקְדֵּשׁ', וַאֲכָלָהּ – מָעַל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים, לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ אֶלָּא לָזֶה בִּלְבַד. אָמַר: 'כִּכָּר זוֹ קֹדֶשׁ' אוֹ 'קָרְבָּן', וַאֲכָלָהּ, בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר – מָעַל, לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. הָיְתָה לְפָנָיו כִּכָּר שֶׁל הֶפְקֵר, וְאָמַר: 'כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ': נְטָלָהּ עַל מְנַת לְאָכְלָהּ – מָעַל לְפִי כֻּלָּהּ; עַל מְנַת לְהוֹרִישָׁהּ – מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁבָּהּ.
ט. יֵשׁ מְעִילָה בִּנְדָרִים. כשנהנה מדבר שנאסר בנדר. כִּכָּר זוֹ עָלַי קָרְבָּן אוֹ הֶקְדֵּשׁ. נדר בלשון שאוסרה על עצמו כקרבן, אך לא הקדישה לקרבן (ראה הלכות נדרים א,א-ב). לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. כיוון שאסורה רק עליו אינה נעשית הקדש על ידי הנדר, אלא היא נשארה חולין ואי אפשר לפדותה מידי איסורה עליו. כִּכָּר זוֹ קֹדֶשׁ אוֹ קָרְבָּן וכו'. בלשון זו אסר את הכיכר לכול, על ידי שהקדישה להקדש. ולכן כל האוכל ממנה מועל, ואפשר לפדותה מן ההקדש ככל ההקדשות של בדק הבית. הָיְתָה לְפָנָיו כִּכָּר שֶׁל הֶפְקֵר וְאָמַר כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ. וכשאמר כך זכה בה ההקדש. נְטָלָהּ עַל מְנַת לְאָכְלָהּ מָעַל לְפִי כֻּלָּהּ. כשנטלה לאכלה העבירה מרשות ההקדש לרשותו ולכן מעל בכולה. עַל מְנַת לְהוֹרִישָׁהּ מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁבָּהּ. כשנטלה על מנת שאחרים יזכו בה, לא הוציאה עדיין מרשות ההקדש ולכן לא מעל בכולה. אמנם נהנה מההקדש בשיעור טובת ההנאה שיקבל ממי שהוא מתכוון להעבירה אליו (ריק"ו).
י. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'כִּכָּרִי עָלֶיךָ הֶקְדֵּשׁ', וְחָזַר וּנְתָנָהּ לוֹ – הַמְקַבֵּל מַתָּנָה זוֹ מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא, שֶׁהֲרֵי הַנּוֹתֵן – אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַקּוֹנָמוֹת – יֵשׁ בָּהֶן מְעִילָה לַנֶּאֱסָר בָּהֶן. וְכָל דְּבָרִים הַנֶּאֱסָרִים עָלָיו בְּנֶדֶר כָּזֶה מִצְטָרְפִין, וְאִם נֶהֱנָה מִכֻּלָּם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה – מָעַל.
י. הַמְקַבֵּל מַתָּנָה זוֹ מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא. כשישתמש בכיכר. שֶׁהֲרֵי הַנּוֹתֵן אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו. הנותן (המדיר) אינו מועל כיוון שהכיכר אינה אסורה עליו כלל והוא יכול להעבירה למי שירצה. וְכָל דְּבָרִים הַנֶּאֱסָרִים עָלָיו בְּנֶדֶר כָּזֶה מִצְטָרְפִין. כשם שקדשי מזבח ובדק הבית מצטרפים זה לזה למעילה (לקמן ה,ב).
יא. הָאוֹמֵר: 'הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם', וְ'טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם לֹא תִּשָּׂרֵף הַיּוֹם', וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ וְלֹא נִשְׂרְפָה הַטַּלִּית – הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ, וְיִפָּדוּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה בָּהֶן. אֲבָל אִם אָמַר: 'הֲרֵי הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָצְצוּ' – אֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָן, שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּפָּדוּ יַחְזְרוּ הֶקְדֵּשׁ עַד שֶׁיִּקָצְצוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ אֵינָן צְרִיכִין פִּדְיוֹן, אֶלָּא נֶהֱנִין בָּהֶן מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁפְּדָיָן הַמַּקְדִּישׁ. אֲבָל אִם פְּדָיָן אַחֵר – הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְצוּ, וְיִהְיוּ מֻתָּרִין אַף לַמַּקְדִּישׁ.
יא. קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָצְצוּ. כיוון שאמר כך אפילו אם יפדה אותם מההקדש תחול עליהם הקדושה שוב. וְכֵיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ אֵינָן צְרִיכִין פִּדְיוֹן. שהרי ההקדש היה רק עד קציצתם, וכשנקצצו התבטל ההקדש (שקדושת דמים מתבטלת ללא פדיון – בבלי נדרים כט,א). אֲבָל אִם פְּדָיָן אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לְחֻלִּין וכו'. שהרי אינו יכול להתנות ולהקדיש מה שנמצא ברשות אחרים (רא"ש נדרים ל,א).

תקציר הפרק 

פרק ד' הלכות מעילה מעילה בכסף המפריש כסף לקרבנותיו – דין הכסף כדין אותם קרבנות שהוקדשו. ולכן יש בהם מעילה, מלבד דמי קדשים קלים. למי מגיע כסף על עונש מעילה ? לאותו דבר בו מעל, אם דמי קרבנות אז לקרבנות ואם דמי בדק הבית (כסף שבאמצעותו מתחזקים את בית המקדש באופן שוטף). 🔹בנדרים – יש מעילה, אם נהנה בדבר שהקדיש. (לדוגמא:האומר "כיכר זו עליי כקרבן, או הקדש", ואכל מהכיכר -הרי זה מעל, אף על פי שהכיכר מותרת לאחרים!)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ד' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן