[א] כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם" (ויקרא ז,לח) – בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹחֲטִין זְבָחִים אֶלָּא בַּיּוֹם, וְאֵין זוֹרְקִין דָּמָם אֶלָּא בְּיוֹם הַשְּׁחִיטָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ" (שם ז,טז) – בְּיוֹם הַזְּבִיחָה תִּהְיֶה הַהַקְרָבָה. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה – נִפְסַל הַדָּם.
א. הַזְּבִיחָה. השחיטה. הַהַקְרָבָה. זריקת הדם על המזבח. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה נִפְסַל הַדָּם. ואין לזרקו על המזבח, והקרבן נפסל (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין א,לז).
[ב] כָּל שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו בַּיּוֹם – מַעֲלִין אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיצַד? זְבָחִים שֶׁנִּזְרַק דָּמָם בַּיּוֹם – מַקְטִירִין אֵמוּרֵיהֶן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵן אֵבְרֵי הָעוֹלוֹת – מַקְטִירִין אוֹתָן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הַפְּשִׁיעָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין מַקְטִירִין הָאֵמוּרִין וְאֵבְרֵי הָעוֹלָה אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה.
ב. שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. שזרקו על המזבח את הדם המתיר את הקטרת האימורים ואיברי העולה על המזבח. אֵמוּרֵיהֶן. ראה לעיל א,יח. עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת צד מזרח קודם הזריחה (כשעה וחמישית לפניה – פה"מ ברכות א,א). וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הַפְּשִׁיעָה וכו'. כדי שלא יבואו להקטיר אחרי עלות השחר (לעיקרון זה ראה לקמן י,ח, הלכות קריאת שמע א,ט, הלכות קרבן פסח ח,טו). עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה. אמצע הלילה (ראה גם הלכות תמידין ומוספין א,ו).
[ג] אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַקְטִיר אֵמוּרִין וְאֵבָרִין בַּלַּיְלָה, אֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְדַעַת, אֶלָּא מִשְׁתַּדְּלִין לְהַקְטִיר הַכֹּל בַּיּוֹם. חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר אֵבָרִין וְאֵמוּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִין בַּלַּיְלָה, דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן, וְאֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
ג. לְדַעַת. בכוונה. דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן וכו'. את האיברים והחלבים של הקרבנות שקרבו בשבת שורפים עוד באותו היום, אף שאפשר לדחות את שרפתם למוצאי שבת.
[ד] כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא בַּיּוֹם, כְּגוֹן הַקֹּמֶץ וְהַלְבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת – מֻתָּר לְהַקְרִיבָן עִם מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְהֵן מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה, כְּאֵבְרֵי עוֹלָה.
ד. הַקֹּמֶץ וְהַלְבוֹנָה. החלק הקרב מהמנחות הנאכלות. וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. מנחת כהן ומנחת נסכים. עִם מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ. סמוך לשקיעת החמה. מִתְעַכְּלִין. מסיימים את תהליך שרפתם. כְּאֵבְרֵי עוֹלָה. שמותר לשרפם כל הלילה.
[ה] הַנְּסָכִים הַבָּאִים עִם הַזֶּבַח אֵינָן קְרֵבִין אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם" (במדבר כט,לט) – מַקִּישׁ נְסָכִים לִשְׁלָמִים: מַה שְּׁלָמִים בַּיּוֹם, אַף נְסָכִים בַּיּוֹם. אֲבָל הַנְּסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן מִתְקַדְּשִׁין בַּלַּיְלָה וּקְרֵבִין בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ, אִם נִזְדַּמְּנוּ לוֹ נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן – מַקְדִּישָׁן וּמַקְרִיבָן בַּלַּיְלָה, וַעֲלוֹת הַשַּׁחַר פּוֹסֶלֶת בָּהֶן, כְּאֵבְרֵי הָעוֹלוֹת.
ה. הַנְּסָכִים הַבָּאִים עִם הַזֶּבַח. סולת ויין שמקריבים עם הקרבן (לעיל ב,א), והובאו יחד עם הקרבן. הַנְּסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן. שלא הביא את הנסכים עם הקרבן אלא לאחר זמן (לעיל ב,יב). מַקְדִּישָׁן וּמַקְרִיבָן בַּלַּיְלָה. מותר ליתנם בכלי שרת כדי שיתקדשו בלילה ויקריבו אותם בלילה.
[ו] כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִסְמִיכָה, וְלִשְׁחִיטָה, וְלִמְלִיקָה, וּלְהַקְטָרָה, לְהַגָּשָׁה, וּלְהַזָּיָה, וְלִתְנוּפָה, וְלִקְמִיצָה, וּלְקָרְבַּן הַמּוּסָפִין. וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לְהַקְטִיר אֵמוּרִין וְאֵבָרִין. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם – כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם, וְדָבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה – כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה. וְאַף עַל פִּי כֵן, הַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת.
ו. לִסְמִיכָה. לעיל ג,ו. וְלִמְלִיקָה. שחיטת קרבנות העוף בציפורן (לקמן ו,כג). וּלְהַקְטָרָה. הקטרת קומץ המנחה. לְהַגָּשָׁה. קירוב המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח (לקמן יב,ו). וּלְהַזָּיָה. הזיית הדם. וְלִתְנוּפָה. הנפת המנחות או הקרבנות הטעונים תנופה. וְלִקְמִיצָה. הפרשת קומץ מן המנחה שאותו מקריבים (לקמן יב,ט, יג,יג). וּלְקָרְבַּן הַמּוּסָפִין. הקרבת קרבנות המוספים (אבל הקרבת התמידים אינה כשרה כל היום, אלא של שחר בשעות הבוקר ושל בין הערביים בשעות הצהריים). וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לְהַקְטִיר אֵמוּרִין וְאֵבָרִין. של הקרבנות שהקריבו במשך היום. וְאַף עַל פִּי כֵן הַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְווֹת. ואינם ממתינים לסוף היום והלילה (ראה גם הלכות מילה א,ח).
[ז] כָּל הַזְּבָחִים – אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּסַכִּין מִכְּלֵי שָׁרֵת. וְאִם שָׁחַט בְּכָל דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ הַחֻלִּין, אֲפִלּוּ בִּקְרוּמִיּוֹת שֶׁל קָנֶה – כְּשֵׁרִין. [ח] וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל מִדָּמָן פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָה – לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַדָּם. וְצָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל כָּל הַדָּם.
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹחֵז הַסִּימָנִין בְּיָדוֹ, וּמוֹצִיא הַסִּימָנִין וְהַוְּרִידִין לְתוֹךְ הַמִּזְרָק, וְשׁוֹחֵט שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבֵּל הַדָּם כֻּלּוֹ בַּכְּלִי. וּמַגְבִּיהַּ הַסַּכִּין לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד הַדָּם מֵעָלֶיהָ אֶלָּא מִן הַצַּוָּאר. וְדָם שֶׁבַּסַּכִּין מְקַנְּחוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק.
ז. בְּסַכִּין מִכְּלֵי שָׁרֵת. בסכין של מתכת מהכלים המיוחדים לעבודת המקדש שהוקדשו לכך. בִּקְרוּמִיּוֹת שֶׁל קָנֶה. הקליפה הקשה של הקנה (ראה הלכות שחיטה א,יד).
ח. שֶׁקִּבֵּל מִדָּמָן פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָה וכו'. לאחר השחיטה יש לקבל את הדם לתוך כלי. וצריך שיהיה בכלי לא פחות משיעור הראוי להזיה על המזבח (ראה לקמן ה,ט). וְצָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל כָּל הַדָּם. לכתחילה יש לנסות לקבל את כל הדם לתוך הכלי.
וּמוֹצִיא הַסִּימָנִין וְהַוְּרִידִין לְתוֹךְ הַמִּזְרָק. מותח את סימני השחיטה (הקנה והוושט) ואת עורקי הדם שבצוואר מעל המזרק כדי שכל הדם ייכנס לכלי. הַמִּזְרָק. כלי בעל תחתית מחודדת שמשמש לקבלת הדם. שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם. לכתחילה ישחוט את שני הסימנים, ואם שחט רוב משני הסימנים שחיטתו כשרה (הלכות שחיטה א,ט). כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד הַדָּם מֵעָלֶיהָ. שהדם שנדבק לסכין לא ייכנס למזרק. וְדָם שֶׁבַּסַּכִּין מְקַנְּחוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק. בצדו החיצוני.
[ט] אֲוִיר הַכְּלִי – הֲרֵי הוּא כַּכְּלִי. הָיָה מְקַבֵּל הַדָּם וְנִפְחֲתוּ שׁוּלֵי הַמִּזְרָק קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם לַאֲוִיר הַמִּזְרָק, וְאַחַר כָּךְ הִגִּיעַ דָּם לַאֲוִיר הַמִּזְרָק הַנִּפְחָת – לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַדָּם, שֶׁהָאֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ אֵינוֹ כְּמֻנָּח.
ט. אֲוִיר הַכְּלִי הֲרֵי הוּא כַּכְּלִי. ודם שהתקבל בו התקדש כדם שהתקבל בכלי. הָיָה מְקַבֵּל הַדָּם וְנִפְחֲתוּ שׁוּלֵי הַמִּזְרָק וכו'. אם הדם הגיע לאוויר דפנות הכלי לאחר שנפחתה התחתית שלו הוא אינו מתקדש, מכיוון שבשעה שהגיע לשם לא היה עתיד להיות מונח שם אלא ליפול (ובמקרה שנפחתו שולי הכלי לאחר שהגיע לדפנות הכלי, נתקדש הדם, אף שהדם לא נח כלל בכלי – רדב"ז).
[י] כָּל הַזְּבָחִים צָרִיךְ הָעוֹבֵד שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם הַזֶּבַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו בִּשְׁעַת זְבִיחָה, וּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַדָּם, וּבִשְׁעַת הוֹלָכַת הַדָּם, וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" (ויקרא ז,טו) – שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה, עִם שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת הָאַרְבַּע, לְשֵׁם שְׁלָמָיו. וְכֵן שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְאִם שָׁחַט וְעָבַד שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת סְתָם, וְלֹא חָשַׁב כְּלָל בָּעוֹלָה וּבַשְּׁלָמִים – הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים, וְעָלוּ לַבְּעָלִים.
י. לְשֵׁם הַזֶּבַח. לקרבן שלשמו הוקדש: שלמים לשם שלמים, עולה לשם עולה וכו'. וּלְשֵׁם בְּעָלָיו. לשם בעלי הקרבן. בִּשְׁעַת זְבִיחָה. בזמן השחיטה. שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה עִם שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת הָאַרְבַּע. קבלה, זריקה והולכה שיחד עם השחיטה הם ארבע העבודות שפוסלות את הקרבן במחשבה (הלכות פסולי המוקדשין יג,ד). וְאִם שָׁחַט וְעָבַד שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת סְתָם… הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים וְעָלוּ לַבְּעָלִים. כיוון שסתם עבודה בקרבנות היא לשם אותו זבח ולשם הבעלים (בבלי זבחים ב,ב).
[יא] וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הָעוֹלָה לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים: לְשֵׁם הַזֶּבַח, וּלְשֵׁם הַזּוֹבֵחַ, וְשֶׁהַזֶּבַח לַיי בָּרוּךְ הוּא, וְשֶׁיַּקְטִירוֹ לָאִשִּׁים, וְשֶׁהַקְטָרָתוֹ לְרֵיחַ בִּלְבַד, וְשֶׁרֵיחַ זֶה נַחַת רוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם שָׁחַט סְתָם – כָּשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט חַטָּאת וְאָשָׁם – צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁבָּאוּ עָלָיו.
יא. וּלְשֵׁם הַזּוֹבֵחַ. הבעלים. וְשֶׁיַּקְטִירוֹ לָאִשִּׁים. שיעלו אותו לשרפה באש המזבח. וְשֶׁהַקְטָרָתוֹ לְרֵיחַ בִּלְבַד. ולא לשם אוכל לקב"ה ולמזבח (ערוה"ש ע,טו). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"י.
פרק ד הלכות מעשה הקרבנות
זמן וכוונה בהקרבה
כל הקרבנות, אין מקריבים אותן אלא ביום וכל תהליכי ההקרבה ייעשו רק ביום, עם מחשבה לשם הקרבן, מלבד הקטר אימורים ונסכים הבאים לבדם, הקרבים אף בלילה.
כל הזבחים, צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת שחיטה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ללא כוונה ולא חשב כלל בעולה ובשלמים -הרי הן כשרים והבעלים של הקרבן יצאו ידי חובתם.
וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה, לשם שישה דברים: לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לה' ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד (ולא לשם אוכל לקב"ה), ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא.
ואם שחט סתם ללא כוונה -כשר.
קרבנות חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו.
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים