א. נִדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הֲרֵי שֶׁהִדִּירוּהוּ הָאַנָּסִין אוֹ הַמּוֹכְסִין וְאָמְרוּ לוֹ: 'נְדֹר לָנוּ שֶׁהַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיךָ אִם יֵשׁ עִמְּךָ דָּבָר שֶׁחַיָּב בַּמֶּכֶס', וְנָדַר וְאָמַר: 'הֲרֵי הַבָּשָׂר וְהַפַּת וְהַיַּיִן אֲסוּרִין עָלַי' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּכֹּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף עַל מַה שֶּׁבִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ.
וְכֵן אִם בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ, וְנָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ וְאֶחָיו וּבָנָיו – כֻּלָּן מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְכֵן אִם בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ, וְנָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ וְאֶחָיו וּבָנָיו – כֻּלָּן מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
א. וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת. כגון שאמר: 'קונם עלי כיכר זה אם אכלתי ושתיתי' ונזכר שאכל ושתה, או שאמר: 'קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני' ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה (כדלקמן ח,ג-ד; וראה הלכות שבועות ג,ו). וְנִדְרֵי הֲבַאי. גוזמא ושטות. כגון שאמר: 'קונם כיכר זה עלי אם לא ראיתי חיל פלוני כיוצאי מצרים' (ראה הלכות שבועות ג,ה). כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הלכות שבועות ג,א-ו. הָאַנָּסִין. אנשים אלימים וגזלנים. הַמּוֹכְסִין. נוטלי המכס. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף עַל מַה שֶּׁבִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ. שכן עשה זאת כדי לחזק את דבריו בעיני האנס או המוכס.
ב. וּבְכָל הַנְּדָרִים הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ לְדָבָר הַמֻּתָּר, כְּגוֹן שֶׁיָּשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין עָלָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְסוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, וְנִמְצָא בְּשָׁעָה שֶׁיִּדֹּר לָהֶן אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת.
ב. וְסוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. בדינים אחרים אין נותנים תוקף למחשבת הלב (ראה לדוגמה הלכות מכירה יא,ט), וכאן סומכים על כך בשל האונס. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. ג,ג.
ג. וְכֵן נִדְרֵי זֵרוּזִין מֻתָּרִין. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהִדִּיר חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְנָדַר זֶה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְרִיחַ עָלָיו – בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן הַמּוֹכֵר שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יִמְכֹּר חֵפֶץ זֶה אֶלָּא בְּסֶלַע, וְהַלּוֹקֵחַ נָדַר שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא בְּשֶׁקֶל, וְרָצוּ בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין – שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא נָדַר אֶלָּא כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ.
ג. שֶׁהִדִּיר חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ. המזמין אסר על עצמו לקבל הנאה מחברו, אם לא יבוא חברו לאכול אצלו. וְנָדַר זֶה שֶׁלֹּא יֹאכַל. כגון שאסר על עצמו לקבל הנאה מחברו, או שאסר את מאכליו עליו. בְּסֶלַע. ארבעה דינרים. בְּשֶׁקֶל. שני דינרים. וְרָצוּ. התרצו והסכימו.
ד. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אַרְבַּעַת מִינֵי נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵן מֻתָּרִין שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנַת לְבַטְּלָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג) – לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין.
ד. שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנַת לְבַטְּלָן. בנדרי הבאי וזירוזין עליו להימנע מלנדור, ובנדרי שגגות ואונסים עליו לנסות להימנע כמה שיותר מלהגיע למצב שבו יצטרך לנדרם (ערוה"ש רלב,מ, פרישה רלב,ד).
ה. מִי שֶׁנָּדַר וְנִחַם עַל נִדְרוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם, וּמַתִּירוֹ. וְדִין הֶתֵּר נְדָרִים כְּדִין הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת, שֶׁאֵין מַתִּיר אֶלָּא חָכָם מֻבְהָק אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם, וּבַלָּשׁוֹן שֶׁמַּתִּירִין הַשְּׁבוּעָה מַתִּירִין הַנֶּדֶר, וְכֵן שְׁאָר הָעִנְיָנוֹת שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת – כֻּלָּן בַּנְּדָרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן בַּשְּׁבוּעוֹת.
ה. וְנִחַם. התחרט. נִשְׁאָל. הולך לבקש התרה, והחכם שואלו שאלות כדי להתיר לו. וּבַלָּשׁוֹן שֶׁמַּתִּירִין הַשְּׁבוּעָה מַתִּירִין הַנֶּדֶר. שאומרים לו 'מותר לך' או 'שרוי לך' או 'מחול לך'. וְכֵן שְׁאָר הָעִנְיָנוֹת שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הלכות שבועות פרק ו.
ו. וְאֵין מַתִּירִין הַנֶּדֶר עַד שֶׁיָּחוּל, כַּשְּׁבוּעָה.
ו. וְאֵין מַתִּירִין הַנֶּדֶר עַד שֶׁיָּחוּל. כגון שנדר שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חדש אייר והלאה, והתחרט, אינו נשאל על נדרו עד שייכנס חודש אייר ויחול הנדר. כַּשְּׁבוּעָה. הלכות שבועות ו,יד.
ז. וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁאָלִין עַל נִדְרֵי הָאִסָּר וּמַתִּירִין אוֹתָן, כָּךְ נִשְׁאָלִין עַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַתִּירִין אוֹתָן, בֵּין נִדְרֵי קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הַתְּמוּרָה.
ז. נִדְרֵי הָאִסָּר… נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ. לביאורם ראה לעיל א,א-ב. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. דברים שהוקדשו לצורך המקדש. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. דברים שהוקדשו לצורך המזבח. וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הַתְּמוּרָה. אם אמר אדם על בהמת חולין שלו שתהיה תמורת בהמת הקרבן שלו, גם התמורה מתקדשת, ואינו יכול להישאל ולהתיר את נדרו משום שתמורה בטעות מתקדשת (הלכות תמורה א,ב), והתרת הנדר מגלה שהנדר היה בטעות, והרי תמורה בטעות גם היא קודש (כס"מ).
ח. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִסָּר, כָּךְ מֵפֵר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ הַדּוֹמִין לְנִדְרֵי הָאִסָּר.
ח. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִסָּר. ראה לקמן יא,ו ואילך. כָּךְ מֵפֵר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ הַדּוֹמִין לְנִדְרֵי הָאִסָּר. שכשם שנשאלים על שניהם, כך מפרים את שניהם (וכל אחד מהם יכול להפר מה שזכאי להפר בנדרי איסר – ראה לקמן יב,א, ר"י קאפח).
ט. מִי שֶׁנָּדַר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'וַאֲנִי', וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי וְאָמַר: 'וַאֲנִי', וְנִשְׁאַל הָרִאשׁוֹן עַל נִדְרוֹ וְהֻתַּר – הֻתְּרוּ הַכֹּל. נִשְׁאַל הָאַחֲרוֹן וְהֻתַּר – הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן אֲסוּרִין. נִשְׁאַל הַשֵּׁנִי וְהֻתַּר – הַשֵּׁנִי וְשֶׁלְּאַחֲרָיו מֻתָּרִין, וְהָרִאשׁוֹן אָסוּר.
ט. וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי. והנדר חל עליו כדין המתפיס בנדר (לעיל ג,ג). הֻתְּרוּ הַכֹּל. שהרי נדרם מותפס ותלוי בנדר הראשון.
י. וְכֵן הַמַּתְפִּיס דְּבָרִים הַרְבֵּה בַּנֶּדֶר, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר עַל הַפַּת וְהִתְפִּיס הַבָּשָׂר, וְנִשְׁאַל עַל הַפַּת וְהֻתַּר בָּהּ – הֻתַּר בַּבָּשָׂר. נִשְׁאַל עַל הַבָּשָׂר וְהֻתַּר בּוֹ – לֹא הֻתַּר בַּפַּת.
י. וְהִתְפִּיס הַבָּשָׂר. שאמר 'הבשר הזה כפת הזאת' (כדלעיל ג,ד). הֻתַּר בַּבָּשָׂר. שהרי איסור הבשר מותפס ותלוי באיסור הפת, והפת הותרה.
יא. הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר: 'שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם', וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶן וְהִתִּירוֹ – הֻתְּרוּ כֻּלָּן, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ. אָמַר: 'שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה וְלָזֶה': הֻתַּר הָרִאשׁוֹן – הֻתְּרוּ כֻּלָּן, הֻתַּר הָאַחֲרוֹן – הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. 'שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה, לָזֶה, לָזֶה' – צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא. שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ. שהותר חלקו. לָזֶה וְלָזֶה וְלָזֶה הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּן. משום שהשתמש בוא"ו החיבור, יש כאן הכללה אחת וממילא התפסה של האחד בשני (לח"מ). שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה לָזֶה לָזֶה צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. משום שלא השתמש בוא"ו החיבור ופירט כל אחד בנפרד, כאילו נדר על כל אחד בנפרד, ואין כאן נדר אחד.
יב. נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה, אוֹ שֶׁנָּדַר וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָדַר – פֶּתַח אֶחָד לְכֻלָּן.
יב. נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כגון שאסר על עצמו מאכל בשבועה והוסיף שאם יאכל אותו יהיה נזיר ויתחייב בקרבן. אוֹ שֶׁנָּדַר וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָדַר. אם בנזירות או בקרבן או בשבועה, ועליו לנהוג בכולם מספק. פֶּתַח אֶחָד לְכֻלָּן. שמכיוון שקיבלם יחד יש כאן נדר אחד, ואם התיר את אחד מהם כולם מותרים משום שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכל שכן כשנהג את כולם רק מספק שפתח אחד מתירם.
יג. הַנּוֹדֵר מֵאַנְשֵׁי הָעִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם שֶׁבָּעִיר, אוֹ שֶׁנָּדַר מִיִּשְׂרָאֵל וַהֲרֵי הוּא נִשְׁאָל לְחָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר.
יג. הַנּוֹדֵר מֵאַנְשֵׁי הָעִיר. שאסר על עצמו לקבל מהם הנאה. וְנִשְׁאַל לְחָכָם שֶׁבָּעִיר. אף שלכתחילה אסור לו להישאל אצלו על נדרו (לקמן ז,ט). אוֹ שֶׁנָּדַר מִיִּשְׂרָאֵל. שאסר על עצמו לקבל הנאה מכל ישראל. וַהֲרֵי הוּא נִשְׁאָל לְחָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אף לכתחילה, שהרי אין לו אפשרות אחרת.
יד. הָאוֹמֵר: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכֹל אוֹתָן הַיּוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאִם עָבַר וַאֲכָלָן הַיּוֹם וְהָלַךְ לְמָחָר – לוֹקֶה, וְאִם לֹא הָלַךְ – אֵינוֹ לוֹקֶה.
יד. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם. ונמצא שהפירות שאכל היו אסורים עליו למפרע. וְאִם לֹא הָלַךְ אֵינוֹ לוֹקֶה. למרות שעבר על גזרת חכמים אין לוקים על כך.
טו. אָמַר: 'הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין עָלַי לְמָחָר אִם אֵלֵךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בִּדְבַר הָאִסּוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ, וְאֵינוֹ זָהִיר בַּתְּנַאי שֶׁגּוֹרֵם לְאִסּוּר דָּבָר הַמֻּתָּר.
טז. הַנּוֹדֵר לָצוּם עֲשָׂרָה יָמִים בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה מִתְעַנֶּה בְּיוֹם אֶחָד מֵהֶן, וְהֻצְרַךְ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אָדָם גָּדוֹל – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל, וּפוֹרֵעַ יוֹם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע הַיָּמִים בִּתְחִלַּת הַנֶּדֶר.
נָדַר שֶׁיָּצוּם הַיּוֹם, וְשָׁכַח וְאָכַל – מַשְׁלִים לָצוּם. נָדַר שֶׁיָּצוּם יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וּכְשֶׁהִתְחִיל לָצוּם שָׁכַח וְאָכַל – אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ, וְחַיָּב לָצוּם יוֹם אַחֵר.
נָדַר שֶׁיָּצוּם הַיּוֹם, וְשָׁכַח וְאָכַל – מַשְׁלִים לָצוּם. נָדַר שֶׁיָּצוּם יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וּכְשֶׁהִתְחִיל לָצוּם שָׁכַח וְאָכַל – אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ, וְחַיָּב לָצוּם יוֹם אַחֵר.
טז. מַשְׁלִים לָצוּם. על אף ששכח ואכל, כשנזכר ממשיך לצום באותו היום, מכיוון שנדר דווקא יום זה (ראה גם הלכות תעניות א,יד).