פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר' – הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. וְאִם גִּלַּח בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים – יָצָא. אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם' – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים.
א. הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר. ומתחייב בנזירות שלושים יום (לעיל ג,א). מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה. תגלחת טהרה היא כינוי למעשי הנזיר בסיום נזירותו, דהיינו הבאת קרבנותיו וגילוח שערו (פה"מ נזיר ג,ב). וְאִם גִּלַּח בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים יָצָא. שמקצת יום השלושים עולה לו כיום שלם. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. שכשאמר בפירוש 'שלושים יום' אנו אומרים שקיבל על עצמו שלושים יום מלאים.
ב. מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת – מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד. וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלֹשִׁים – מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח יוֹם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים – יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לוֹ אַף לְמִנְיַן נְזִירוּת שְׁנִיָּה.
ב. וְאֶת הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד. ויום השלושים ואחד שבו התגלח לנזירותו הראשונה, עולה לו גם לספירת היום ראשון של הנזירות השנייה, ונמצא מגלח גם לנזירות השנייה ביום השלושים ואחד.
ג. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן', וְהִתְחִיל בַּנְּזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וַהֲרֵינִי נָזִיר כָּךְ וְכָךְ יוֹם', וְהִתְחִיל בַּנְּזִירוּת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּנְזִירוּת אַחַת. לְפִיכָךְ, אִם נִטְמָא בְּתוֹךְ נְזִירוּת שֶׁל בְּנוֹ – סָתַר הַכֹּל; נִטְמָא אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ כְּשֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ – אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא עַד נְזִירוּת בְּנוֹ.
וּבְכַמָּה יָמִים מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ? אִם נִשְׁאַר מִנְּזִירוּתוֹ כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יָתֵר – מוֹנֶה נְזִירוּת בְּנוֹ, וּמַשְׁלִים הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ; וְאִם נִשְׁאַר מִנְּזִירוּתוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים – מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ, שֶׁאֵין בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.

ג. מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. מסיים את ימי הנזירות ומגלח ומביא קרבנותיו, ולאחר מכן מתחיל את הנזירות על בנו, משום שבקבלת הנזירות הקדים את נזירותו לנזירות בנו. פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. מכיוון שבקבלת הנזירות הקדים את נזירות בנו, כשנולד הבן עליו לעצור את נזירותו ללא הבאת קרבנות ולהתחיל למנות את ימי נזירות בנו. וכשמסיימה, מגלח ומביא קרבנות לנזירות זו. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. ובסיום נזירותו מגלח ומביא קרבנות עבור נזירותו. וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּנְזִירוּת אַחַת. ימי נזירותו הראשונים ונזירות בנו נחשבים כנזירות אחת. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא בְּתוֹךְ נְזִירוּת שֶׁל בְּנוֹ סָתַר הַכֹּל. אף את ימי נזירותו שהתחיל בה קודם לכן, מכיוון שהיא נחשבת כחלק מנזירות בנו. נִטְמָא אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ כְּשֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא עַד נְזִירוּת בְּנוֹ. רק את ימי הנזירות שלו שאחר נזירות בנו, שאין קשר בין ימי נזירותו הראשונים לאחרונים אלא לעניין מניין הימים.

ד. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם', וְהִתְחִיל בַּנְּזִירוּת שֶׁלּוֹ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן: אִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יָתֵר כְּשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן – לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵק נְזִירוּת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ, וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וּמַשְׁלִים הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ יָתֵר שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּתוֹ, וּמְגַלֵּחַ לִנְזִירוּתוֹ; וְאִם נִשְׁאַר מִן הַמֵּאָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים – סָתַר עַד שִׁבְעִים.
ה. כֵּיצַד? נוֹלַד הַבֵּן בְּיוֹם שְׁמוֹנִים – מוֹנֶה שֶׁל בְּנוֹ וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁל בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ, וּמַתְחִיל לִמְנוֹת מֵאַחַר הַתִּגְלַחַת שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְנִמְצָא מַפְסִיד מִקֹּדֶם הַוָּלָד עֲשָׂרָה יָמִים, שֶׁהֵן מִיּוֹם שִׁבְעִים עַד הַוָּלָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. וְנִמְצָא מַפְסִיד מִקֹּדֶם הַוָּלָד עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁהֵן מִיּוֹם שִׁבְעִים עַד הַוָּלָד. שהרי עליו לנהוג נזירות שלושים יום ולא עשרים, והפסיד כל יום שנהג בו נזירות מעבר לשבעים הימים, שהרי יצטרך לשוב ולנהוג נזירות לאחר מכן שלושים יום.
ו. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם', וְחָזַר וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה מֵאָה יוֹם' – מוֹנֶה עֶשְׂרִים יוֹם וּפוֹסֵק, וּמַתְחִיל לִמְנוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם, וְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁמוֹנִים יוֹם כְּדֵי לְהַשְׁלִים הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר בַּסּוֹף, וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו.
ו. הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. ובאמירה זו התחייב לאחר עשרים יום לנהוג שלושים ימי נזירות, כסתם נזירות.
ז. אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם, וַהֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה' – מוֹנֶה שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טָהֳרָה, וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים אֲחֵרִים, וְהִיא הַנְּזִירוּת שֶׁנָּדַר לְאַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁאִם תֹּאמַר: מוֹנֶה עֶשְׂרִים וּפוֹסֵק, וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים וּמְגַלֵּחַ – נִשְׁאֲרוּ מִנְּזִירוּת שֶׁהִתְחִיל בָּהּ עֲשָׂרָה יָמִים בִּלְבַד, וְאֵין בֵּין תִּגְלַחַת טָהֳרָה לְתִגְלַחַת טָהֳרָה לְעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.
ח. אָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם', וְחָזַר וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם מֵעַתָּה' – לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת שֶׁנָּדַר בָּרִאשׁוֹנָה.
ט. וְכֵן אִם אָמַר: 'הֲרֵינִי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם', וְחָזַר וְאָמַר: 'הֲרֵינִי נָזִיר מֵעַתָּה' – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת זוֹ שֶׁנָּדַר בָּאַחֲרוֹנָה.
ט. אֵינוֹ מְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת זוֹ שֶׁנָּדַר בָּאַחֲרוֹנָה. מכיוון שחלה עליו נזירות שמשון לאחר עשרים, כבר אינו יכול לגלח עבור הנזירות הראשונה (וראה מפרשי הרמב"ם שדנו בטעם הדבר).
י. מִי שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתִי' – הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִתְטַמֵּא וּלְגַלֵּחַ לְעוֹלָם.
י. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִתְטַמֵּא וּלְגַלֵּחַ לְעוֹלָם. שאין אדם יודע מתי הוא יום מותו, וחוששים שמא ימות למחר (ראה גם לעיל א,ד).
יא. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר בַּיּוֹם שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ': אִם בַּחוֹל נָדַר – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְעוֹלָם; וְאִם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב נָדַר – אוֹתָהּ שַׁבָּת אוֹ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב מֻתָּר, מִכָּאן וָאֵילָךְ אָסוּר לְעוֹלָם; שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יָבֹא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לֹא יָבֹא, וְהוֹאִיל וְהוּא סָפֵק בַּיּוֹם שֶׁנָּדַר, לֹא חָלָה עָלָיו נְזִירוּת, שֶׁסְּפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. מִכָּאן וָאֵילָךְ – חָלָה עָלָיו נְזִירוּת. וְשַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁהִיא סָפֵק, אֵינָהּ מַפְקַעַת נְזִירוּת שֶׁחָלָה עָלָיו.
יא. אִם בַּחוֹל נָדַר הֲרֵי זֶה אָסוּר לְעוֹלָם. שמא יבוא היום. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם יָבֹא בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לֹא יָבֹא. שחכמים הסתפקו אם בן דוד יכול לבוא בשבתות וימים טובים (ראה בבלי עירובין מג,ב). וְשַׁבָּת הַבָּאָה שֶׁהִיא סָפֵק אֵינָהּ מַפְקַעַת נְזִירוּת שֶׁחָלָה עָלָיו. מכיוון שכבר התחיל לנהוג נזירותו, נוהג נזירותו אף בשבתות הבאות, למרות שגם בהן יש ספק אם יבוא אם לאו.
יב. נָזִיר שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי נְזִירוּתוֹ וְלֹא גִּלַּח תִּגְלַחַת טָהֳרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. וְאִם גִּלַּח אוֹ שָׁתָה אוֹ נִטְמָא – לוֹקֶה.
יב. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לַמֵּתִים. והוא ניתר בכולם לאחר שמביא קרבנותיו, אף אם עדיין לא גילח ראשו (ראה לקמן ח,ה).
יג. מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְדִמָּה שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר, וְהָיָה נוֹהֵג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ וְשָׁתָה יַיִן, וּלְאַחַר זְמַן שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁהוּא נֶדֶר וְשֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת – הֲרֵי זֶה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר.

יג. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. מן התורה, למרות שלא נהג את נדרו, משום ששתיית יין איננה סותרת את הנזירות (כדלקמן ו,א). שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. שיוסיף על ימי נזירותו את מניין הימים שנהג בהם היתר (פה"מ נזיר ה,ג).

יד. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְנָהַג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְנָהַג אִסּוּר עֶשְׂרִים יוֹם, וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים שָׁאַל לְחָכָם וְאָסַר לוֹ – הֲרֵי זֶה מוֹנֶה עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁשָּׁאַל כְּנֶגֶד הָעֲשָׂרָה שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. וְאִם שָׁתָה אוֹ גִּלַּח אוֹ נִטְמָא בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הָאֵלּוּ – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
יד. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
טו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. אֲבָל בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה – דַּיּוֹ שֶׁיִּנְהֹג שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּנְזִירוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ הַמְרֻבָּה כָּל יָמֶיהָ. וְאִם לֹא נָהַג אִסּוּר בְּעַצְמוֹ – אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל.
טו. בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת. של שלושים יום בלבד. בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה. שהיא יתר על שלושים יום. דַּיּוֹ שֶׁיִּנְהֹג שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּנְזִירוּת. שלא ענשוהו חכמים יותר משלושים יום. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ הַמְרֻבָּה כָּל יָמֶיהָ. כגון שנזר מאה יום ונהג היתר בכולם. וְאִם לֹא נָהַג אִסּוּר בְּעַצְמוֹ. אם לא התחיל לנהוג נזירות כמניין הימים שנהג בהם היתר בנזירות מועטת, ושלושים יום בנזירות מרובה. אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל. אם בא לבקש התרה על נזירותו, אין מתירים לו אותה.
טז. כָּל בֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָקִין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וּמוֹדִיעִין לָאֵלּוּ שֶׁמְּזַלְזְלִין בַּנְּדָרִים שֶׁאֵינָן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה אוֹ שֶׁיּוֹרוּ לָהֶן לְהָקֵל אוֹ שֶׁיִּפְתְּחוּ לָהֶן פֶּתַח – מְנַדִּין אֶת אוֹתוֹ בֵּית דִּין הַהֶדְיוֹט.
טז. אוֹ שֶׁיִּפְתְּחוּ לָהֶן פֶּתַח. למצוא סיבה להתיר נדרם ונזירותם.
יז. הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁלְמוּ יְמֵי הַנְּזִירוּת וְהֵבִיאָה קָרְבְּנוֹתֶיהָ, וְנִשְׁחֲטָה אַחַת מִן הַבְּהֵמוֹת וְנִזְרַק דָּמָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלְּחָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם קֹדֶם זְרִיקָה – הֲרֵי זֶה יָפֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה – יָפֵר אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת טֻמְאָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲדַיִן צְרִיכָה לִמְנוֹת נְזִירוּת אַחֶרֶת.
יז. אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שלאחר שנזרק הדם הותרה לשתות יין (לקמן ח,ה), ואין כאן נדר של עינוי נפש שיש רשות לבעל להפר לאשתו (הלכות נדרים יב,א). בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה. שמביא הנזיר בסיום נזירותו, ואין אחריה תגלחת נוספת. אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה. שמביא הנזיר כשנטמא, ואחרי תגלחת זו עליו לנהוג נזירותו שנית ולגלח בסופה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲדַיִן צְרִיכָה לִמְנוֹת נְזִירוּת אַחֶרֶת. ויכול להפר לה כדי להתירה בשתיית יין.

תקציר הפרק 

פרק ד' הלכות נזיר

תחילת הנזירות וסיומה

בסוף ימי הנזירות הנזיר מתגלח ומביא קרבותיו (פירוט בהמשך השבוע בפרק ח').
הנוזר 2 נזירויות כפולות ('נזירות על נזירות')
🔹יום שלושים – עולה גם לנזירות שניה.
🔹הנזירות הראשונה, קודמת. מינימום השלמה הוא 30 יום (כמפורט בפרק)
🔹נזירות עולם (לכל החיים) -מבטלת שאר הנזירויות.

נזיר ששלמו ימי נזירותו, ולא גילח תגלחת טהרה -הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים כשהיה מקודם, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם גילח או שתה או ניטמא, לוקה.
מי שנדר בנזיר, ודימה שאינו נדר, והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם, והחכם הורהו שהוא נדר, ושהוא חייב בנזירות–הרי זה מונה משעה שנדר את ימי נזרו (מינ' 30 או מה שפירש) ומדברי סופרים, שיוסיף על ימי נזירותו את מניין הימים שנהג בהם היתר.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הביא קורבנותיו ולא גילח – מותר ביין?

2.בית דין הדיוט הוא בית דין שיושבים בו הדיוטות-נכון?

3.האם יש הגבלה על זמן הפרת הבעל את נזירות אישתו בתגלחת טומאה?

תשובות
1-כן 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן