פרק ד', הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם בְּדֶלֶת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְיָצָאת וְהִזִּיקָה – פָּטוּר. וְאִם אֵין הַדֶּלֶת יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, אוֹ שֶׁהָיוּ כָּתְלֵי הַדִּיר רְעוּעִין, הֲרֵי לֹא נָעַל בִּפְנֵיהֶם כָּרָאוּי, וְאִם יָצָאת וְהִזִּיקָה – חַיָּב; וַאֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת, וַאֲפִלּוּ נִפְרְצָה מְחִצָּה בַּלַּיְלָה אוֹ פְּרָצוּהָ לִסְטִים – בַּעַל הַצֹּאן חַיָּב.
הָיְתָה מְחִצָּה בְּרִיאָה, וְנִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים, וְיָצָאת וְהִזִּיקָה – פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים וְהִזִּיקָה – הַלִּסְטִים חַיָּבִין.
א. בְּדֶלֶת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה. יציבה מספיק בשעת רוח מצויה אך לא ברוח קיצונית. וְיָצָאת. אחת מבהמותיו בדרך כלשהי. פָּטוּר. ששמירה זו מספיקה לרוב למנוע מהצאן לצאת, ומאחר ששמר עליה כראוי פטור (ראה לקמן ז,א). אוֹ שֶׁהָיוּ כָּתְלֵי הַדִּיר רְעוּעִין. אף אם הדלת חזקה. הֲרֵי לֹא נָעַל בִּפְנֵיהֶם כָּרָאוּי. וסביר היה שייצאו. וַאֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת. חפרה תחת הדלת או הגדר הרעועה. אוֹ פְּרָצוּהָ לִסְטִים. שודדים. ואף על פי שמקרים אלו נדירים ולא היה יכול לצפותם ולכן מוגדרים כאונס, חייב בעל הצאן לשלם שהרי פשע בשמירתם, ואדם חייב על דבר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס (לעיל ב,טו).
מְחִצָּה בְּרִיאָה. חזקה, העומדת ברוח מצויה. וְנִפְרְצָה בַּלַּיְלָה… פָּטוּר. שאין זו אשמתו שנפרצה המחיצה באופנים חריגים כאלו. הַלִּסְטִים חַיָּבִין. שמשעה שהוציאוה לגנבה היא נכנסה לרשותם וחייבים בשמירתה ובנזקיה במקום הבעלים. אבל אם רק פרצו לה את הקיר ולא גנבוה בפועל פטורים, מכיוון שלא נכנסה לרשותם (שו"ת הרמב"ם תלב).
ב. הַפּוֹרֵץ גָּדֵר לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה: אִם הָיָה גָּדֵר חָזָק וּבָרִיא – חַיָּב; וְאִם הָיָה כֹּתֶל רָעוּעַ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְכֵן הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
ב. אִם הָיָה גָּדֵר חָזָק וּבָרִיא. ולא הייתה יכולה לצאת בלא פרצה זו. חַיָּב. ושונה דין זה מדין הלסטים שבהלכה הקודמת שפטורים אם פרצו, שכן כאן מדובר שפרץ את הגדר בכוונה כדי שהבהמה תצא ותזיק (שו"ת הרמב"ם תלב). וְאִם הָיָה כֹּתֶל רָעוּעַ. ועשוי ליפול בקלות. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שמאחר שהכותל היה רעוע חייבים הבעלים לשלם שהרי תחילתו בפשיעה. והפורץ חייב מדיני שמים שהרי גרם לבעלים לשלם (ראה שם). וְכֵן הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ. ואכלתו וניזוקה מכך. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וכו'. שלא הייתה הבהמה צריכה לאכול (בבלי בבא קמא מז,ב), והוא לא עשה שום מעשה היזק בידיים, אלא שנהג שלא כהוגן.
ג. הַמַּעֲמִיד בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ עַל גַּבֵּי קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – הַמַּעֲמִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וְכֵן אִם הִכִּישָׁהּ עַד שֶׁהָלְכָה לְקָמַת חֲבֵרוֹ וְהִזִּיקָה – זֶה שֶׁהִכִּישָׁהּ חַיָּב.
ג. הַמַּעֲמִיד… קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. לקח בידיו את בהמת חברו אל קמתו (תבואה מחוברת לקרקע) של אדם אחר, ואכלה הבהמה מן התבואה. הַמַּעֲמִיד חַיָּב. ואף שאין זו בהמתו, משעה שלקחה להזיק הוא נכנס תחת הבעלים להיות אחראי עליה ולהתחייב בנזקיה. הִכִּישָׁהּ. היכה אותה במקל כדי שתלך לקמה. זֶה שֶׁהִכִּישָׁהּ חַיָּב. שגם הכאה נחשבת כהולכה ממשית, והוא האחראי לכך שאכלה את התבואה.
ד. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ לְנוֹשֵׂא שָׂכָר אוֹ לְשׂוֹכֵר אוֹ לְשׁוֹאֵל – נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וְאִם הִזִּיקָה – הַשּׁוֹמֵר חַיָּב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שְׁמָרוּהָ כְּלָל. אֲבָל אִם שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה כָּרָאוּי וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – הַשּׁוֹמְרִים פְּטוּרִים. שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה פְּחוּתָה: אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא – פָּטוּר, וְהַבְּעָלִין חַיָּבִין, וַאֲפִלּוּ הֵמִיתָה אֶת הָאָדָם; וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל הוּא – חַיָּבִין.
ד. לְשׁוֹמֵר חִנָּם… אוֹ לְשׁוֹאֵל. ראה הגדרתם ההלכתית בהלכות שכירות א,א-ב. לְנוֹשֵׂא שָׂכָר. שומר תמורת שכר. נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים. להתחייב בנזקיה. בִּזְמַן שֶׁלֹּא שְׁמָרוּהָ כְּלָל. ומשום שפשעו חייבים בתשלום. אֲבָל אִם שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה כָּרָאוּי. שמירה ברמה גבוהה יותר משמירה כראוי שנזכרה לעיל ה"א. הַשּׁוֹמְרִים פְּטוּרִים. שיציאתה היא בגדר אונס והם פטורים כשם שהבעלים פטור במקרה זה. שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה פְּחוּתָה. שהיא שמירה כראוי כמבואר שם (ראה בבלי בבא קמא מה,א). אִם שׁוֹמֵר חִנָּם… פָּטוּר. שזו שמירה מספיקה במסגרת שמירתו, שהרי לא מקבל שכר. וְהַבְּעָלִין חַיָּבִין. נראה שמדובר בשור תם הזקוק לשמירה יתירה כדי לפטור את בעליו ואין די לו בשמירה כראוי (לקמן ז,א), והבעלים נושאים בתשלום, שלא מסרו לשומר את כל האחריות שהרי רמת שמירתו מצומצמת (סמ"ע סי' שצו ס"ק יח). וַאֲפִלּוּ הֵמִיתָה אֶת הָאָדָם. ודינה להיסקל (לקמן י,א), ואם היא מועדת להריגה משלם בעליה גם כופר (שם ה"ב). וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר אוֹ שׂוֹכֵר אוֹ שׁוֹאֵל הוּא חַיָּבִין. שלאלו יש אחריות גדולה יותר, ולכן אם לא שמרו את הבהמה בשמירה מעולה הם מתחייבים על הנזקים (וראה אבן האזל שפירש את כל ההלכה באופן אחר).
ה. הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת וְהִזִּיקָה – חַיָּב זֶה שֶׁהִנִּיחָהּ שָׁם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה הֲרֵי הִיא מִצְטַעֶרֶת וּבוֹרַחַת וְעוֹשָׂה כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹת.
ה. אֲפִלּוּ חָתְרָה וְיָצָאת וְהִזִּיקָה חַיָּב. אף על פי שבדרך כלל פטור כשחתרה במקום מגודר כראוי (לעיל ה"א). שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה וכו'. שידוע שמתוך צער החמה תעשה הבהמה הכול כדי לברוח ולפיכך הנחה זו היא פשיעה, וחייב המניח אף אם הייתה שמורה היטב.
ו. מָסַר בְּהֶמְתּוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר קָשׁוּר – הַבְּעָלִים חַיָּבִין, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר וְלָצֵאת וּלְהַזִּיק; אֲפִלּוּ שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה וְחָתְרָה וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – הַבְּעָלִים חַיָּבִין.
ו. מָסַר בְּהֶמְתּוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. כדי שישמרו עליה. ואלו נחשבים כמי שאין בהם דעת לשמור. הַבְּעָלִים חַיָּבִין. שלא היו צריכים לסמוך על אנשים אלו. שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל שׁוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר. למתוח ולשחק עם החבל, ועם הזמן יכול הקשר להיפרם. אֲפִלּוּ שְׁמָרוּהָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה. בקשירה ובנעילה. הַבְּעָלִים חַיָּבִין. שכאמור, שומרים אלו אין בהם דעת ואין בשמירתם תועלת. והיו הבעלים צריכים לדעת שהחבל עתיד להיפרם, ומחובתם לדאוג לפיקוח תמידי על השור ולמעקב על כך שאינו משתחרר. לפיכך נחשבים הם פושעים במסירת הבהמה וחייבים בכל נזק (ראה חזון איש חו"מ ב"ק יב,ה, יד"פ).
ז. מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה, וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן, וְיָצָא וְהִזִּיק: אִם אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר אֶלָּא בַּחֲמִשְׁתָּן – זֶה שֶׁפָּשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ חַיָּב; וְאִם מִשְׁתַּמֵּר בִּשְׁאָרָן – אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִין חַיָּבִין.

ז. וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן. שאחד מהם לא שמר כראוי. זֶה שֶׁפָּשַׁע בִּשְׁמִירָתוֹ חַיָּב. שפשיעתו היא שגרמה לכך שהבהמה הזיקה. אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִין חַיָּבִין. שכיוון שהאחד פשע בשמירתו, היה כל אחד מהנשארים אחראי לשמרו.

ח. שְׁאָלוֹ בְּחֶזְקַת תָּם וְנִמְצָא מוּעָד: אִם יָדַע הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא נַגְחָן – הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הֲרֵי שֵׁם בְּעָלָיו עָלָיו, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה תָּם כְּשֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ, חֲצִי נֶזֶק הָיָה מְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי יָדַע שֶׁהוּא נַגְחָן; וְאִם לֹא יָדַע הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא נַגְחָן – אֵין הַשּׁוֹאֵל חַיָּב כְּלוּם, וְהַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם.
ח. שְׁאָלוֹ. אדם שאל שור מחברו. בְּחֶזְקַת תָּם וְנִמְצָא מוּעָד. שהיה השור מועד והשואל לא ידע על כך, ונגח השור והזיק. אִם יָדַע הַשּׁוֹאֵל שֶׁהוּא נַגְחָן. ידע שדרכו לנגוח אבל לא ידע שהועד בבית דין ושכעת הוא בגדר שור מועד (תורת חיים בבא קמא מ,א). שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ הֲרֵי שֵׁם בְּעָלָיו עָלָיו. שאף שעבר לידי השואל עדיין הוא בחזקת בעליו ונשאר בגדר מועד (כמבואר לקמן ו,ו). ומאחר שלא קיבל השואל שמירה אלא על נזקים של תם, חייב הבעלים באחריות שאר הנזק. שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה תָּם כְּשֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ. אף לטענתו, שסבר שהוא תם. חֲצִי נֶזֶק הָיָה מְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי יָדַע שֶׁהוּא נַגְחָן. וקיבל עליו אחריות לשמרו מנגיחות אלו. וְאִם לֹא יָדַע… אֵין הַשּׁוֹאֵל חַיָּב כְּלוּם. שיכול לומר לבעלים ששאל שור סתם ולא העלה בדעתו שהוא עשוי לנגוח, ולפיכך לא קיבל אחריות לשמרו מנגיחות ולהתחייב בנזק שיעשה (בבלי בבא קמא מ,א).
ט. שְׁאָלוֹ כְּשֶׁהוּא תָּם, וְהוּעַד בְּבֵית הַשּׁוֹאֵל, וְהֶחֱזִירוֹ לִבְעָלָיו – חָזַר לְתַמּוּתוֹ; הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּת רְשׁוּתוֹ – בָּטְלָה הַהֶעָדָה, וְהַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק, וְהַשּׁוֹאֵל פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִירוֹ.
ט. וְהוּעַד בְּבֵית הַשּׁוֹאֵל. שנגח שם שלוש פעמים והעידו בו בפני בית דין (לדיני העדאת השור ראה לקמן פרק ו). הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּת רְשׁוּתוֹ בָּטְלָה הַהֶעָדָה. מכיוון שההעדאה נעשתה בבית השואל, היא אינה תקפה כשחוזר לבעלים, שהמעבר לרשות אחרת מבטל את ההעדאה (לקמן ו,ו). וְהַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. כדין שור תם. שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִירוֹ. ואין לו כל חלק בנזק שהסב השור.
י. שׁוֹמֵר שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּף הַבְּהֵמָה בִּלְבַד אֲבָל לֹא שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ, וְהִזִּיקָה – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. קִבֵּל שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ, וְהִזִּיקָה – הַשּׁוֹמֵר חַיָּב; וְאִם הֻזְּקָה – פָּטוּר, וְהַבְּעָלִין עוֹשִׂין דִּין עִם הַמַּזִּיק.
י. שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּף הַבְּהֵמָה בִּלְבַד אֲבָל לֹא שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ. שיכול השומר להתנות עם הבעלים על הגבלת אחריות שמירתו (ראה הלכות שכירות ב,ט), וקיבל עליו לשמור שלא תוזק אך לא קיבל לשמרה שלא תגרום נזק לאחרים. וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין. שכל עוד לא עברה האחריות לשומר, אחראי הבעלים על הנזק (כדלעיל ה"ד). קִבֵּל שְׁמִירַת נְזָקֶיהָ. אך לא קיבל לשמור שלא תוזק. וְהַבְּעָלִין עוֹשִׂין דִּין עִם הַמַּזִּיק. שאף שהשומר פטור על הנזק, יכול הבעלים לתבוע את המזיק עצמו.
יא. מְסָרָהּ שׁוֹמֵר לְשׁוֹמֵר אַחֵר – הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן חַיָּב לְשַׁלֵּם לַנִּזָּק, שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חַיָּב, וַהֲרֵי הַנִּזָּק אוֹמֵר לוֹ: 'לָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ וּמָסַרְתָּ לְאַחֵר? שַׁלֵּם לִי אַתָּה, וְלֵךְ עֲשֵׂה דִּין עִם הַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַרְתָּ לוֹ אַתָּה'. מְסָרָהּ הַשּׁוֹמֵר לִבְנוֹ אוֹ לְבֶן בֵּיתוֹ אוֹ לִמְסַעֲדוֹ – נִכְנְסוּ תַּחַת הַשּׁוֹמֵר, וְחַיָּבִין.
יא. מְסָרָהּ שׁוֹמֵר לְשׁוֹמֵר אַחֵר. כדי שישמור במקומו, והלכה הבהמה והזיקה. הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן חַיָּב. שהוא התחייב לבעלים להיות תחתיו בשמירת הבהמה שלא תזיק (לעיל ה"ד). שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חַיָּב. ראה גם הלכות שכירות א,ד. וַהֲרֵי הַנִּזָּק אוֹמֵר לוֹ וכו'. הניזק תובע את ממונו מהשומר הראשון, שהוא בעל האחריות. אמנם, יכול השומר לתבוע את השומר השני, שזה פשע כלפיו. לְבֶן בֵּיתוֹ אוֹ לִמְסַעֲדוֹ. אדם שמתגורר אתו או לעוזרו, ודרכו של אדם למסור דברים שלו אצל אלה. נִכְנְסוּ תַּחַת הַשּׁוֹמֵר. להתחייב באחריות הנזקים.
יב. כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאֵין לוֹ, וְהָיָה הַמַּזִּיק תָּם, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ – הֲרֵי הַנִּזָּק מִשְׁתַּלֵּם מִן הַבְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה, וְיִשָּׁאֵר דְּמֵי מַה שֶּׁגָּבָה הַנִּזָּק חוֹב עַל הַשּׁוֹמֵר לְבַעַל הַבְּהֵמָה.
יב. שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ. כאמור לעיל א,ב. הֲרֵי הַנִּזָּק מִשְׁתַּלֵּם מִן הַבְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה. הניזק גובה את התשלום מהבהמה עצמה כדין הרגיל של שור תם. וְיִשָּׁאֵר דְּמֵי מַה שֶּׁגָּבָה הַנִּזָּק חוֹב עַל הַשּׁוֹמֵר לְבַעַל הַבְּהֵמָה. השומר חייב לבעלים את אותו סכום שלקח הניזק.
יג. כָּל בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין – מְשַׁעֲרִין מַה שֶּׁהִזִּיקָה בְּשִׁשִּׁים, וּמְשַׁלֵּם זֶה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, בֵּין הַבְּעָלִים וּבֵין הַשּׁוֹמְרִים.
כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁאָכְלָה בֵּית סְאָה – שָׁמִין שִׁשִּׁים בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה אַחַר שֶׁנִּפְסְדָה בּוֹ הַסְּאָה, וּמְשַׁלֵּם הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם אָכְלָה קַב אוֹ רֹבַע, אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד – שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים.
יג. פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין. לקרקע, ועדיין צריכים לינוק ממנה כדי לגדול. מְשַׁעֲרִין מַה שֶּׁהִזִּיקָה בְּשִׁשִּׁים. על מנת לקבוע את תשלום הנזק, וכפי שיבואר.
שָׁמִין שִׁשִּׁים בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה. אומדים אילו הייתה קרקע זו בגודל שישים בתי סאה מה היה ערכה עם תבואה זו שבתוכה (אבן האזל). וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה אַחַר שֶׁנִּפְסְדָה בּוֹ הַסְּאָה. כמה שווה אותו השטח כאשר יש בו פחות סאה אחת של תבואה. וּמְשַׁלֵּם הַשְּׁאָר. ההפרש. שמן הכתוב "ובער בשדה אחר" (שמות כב,ד), למדו חכמים במסורת ששמים את הנזק שנעשה בשדה אגב שדה אחר (בבלי בבא קמא נח,ב). ודרך זו היא כדי לאמוד כהוגן את הנזק. שאם הייתה הסאה נאמדת בפני עצמה היה ערכה גבוה הרבה יותר, ובפועל אין בעל שדה גדול מפסיד באכילה זו כל כך, וכן אם היו אומדים ביחס גדול מאוד היה ההפרש זניח מדי ולפיכך קבעו לשער בשישים שביחס זה משערים דברים רבים בהלכה (פה"מ בבא קמא ו,ב). קַב. שישית סאה. רֹבַע. רבע סאה. שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים. שבכל שיעור שאכלה אומדים בדרך זו.
יד. אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִין שֶׁאֵין צְרִיכִין לַקַּרְקַע – מְשַׁלֵּם דְּמֵי פֵּרוֹת גְּמוּרִין בְּשָׁוְיֵהֶן, אִם סְאָה דְּמֵי סְאָה, וְאִם סָאתַיִם דְּמֵי סָאתַיִם.
הֲרֵי שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת דֶּקֶל אֶחָד, וְכֵן הַקּוֹצֵץ פֵּרוֹת דֶּקֶל חֲבֵרוֹ וַאֲכָלָן: אִם הָיָה דֶּקֶל רוֹמִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין הַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת – מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל גַּב הַקַּרְקַע; וְאִם דֶּקֶל פַּרְסִי הוּא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת בְּיוֹתֵר – מְשַׁעֲרִין הַדֶּקֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה.
יד. פֵּרוֹת גְּמוּרִין שֶׁאֵין צְרִיכִין לַקַּרְקַע. שסיימו להבשיל אלא שעודם מחוברים. מְשַׁלֵּם דְּמֵי פֵּרוֹת גְּמוּרִין בְּשָׁוְיֵהֶן. כפי ששווים בפני עצמם, ולא בשישים, שדינם כפירות תלושים.
הֲרֵי שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת דֶּקֶל אֶחָד. שלא בשלו כל צרכם. וְכֵן הַקּוֹצֵץ פֵּרוֹת דֶּקֶל חֲבֵרוֹ וַאֲכָלָן. ואף שמדובר באדם שגוזל ומזיק ולא בבהמה, דינו שווה לעניין זה. מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל גַּב הַקַּרְקַע. שאומדים כמה ערך הקרקע עם פירות בכמות של פי ששים ממה שאכלו, וכמה שווה בלי הכמות שאכלו. וכפי שעושים בפירות הצריכים לקרקע כמבואר לעיל הי"ג. מְשַׁעֲרִין הַדֶּקֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. משום שפירותיו יפים ויקרים אין דרך למכרו כחלק מקרקע גדולה אלא בפני עצמו. ולפיכך אומדים את ערך הפירות על פי אותו הדקל בלבד ולא בשישים (רש"י בבא קמא נט,א) כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה. אחר שאכלו מפירותיו.

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות *נזקי ממון*
*שמירת הבהמה* 🔐
על הבעלים לשמור את הבהמה בשמירה רגילה, כלומר המקובלת ביחס לבהמה זו. כששמר כך הרי שהוא פטור על כל נזק שהזיקה ואם לא שמרה כראוי 🔓 – משלם. ואם מסר לשומר, אחריות הנזק עוברת לשומר.
משום שהתשלום נגזר מרמת השמירה, בסוף הפרק מתבארים אופנים שונים להערכת תשלומי נזק במחובר לקרקע, שערכו משתנה לפי מידת חשיבותו. 📈

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שודדים פרצו לרפת ושיחררו שור שהזיק – הבעלים פטור?

2.שומר שהעביר אחריות לבנו – השומר חייב ובנו פטור?

3.שלשה שומרים מתוך שלושים, עזבו את השור והזיק-השלשה פטורים?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן