א. הָאוֹמֵר: 'זֶה בְּנִי' אוֹ 'זֶה אֲחִי' אוֹ 'אָחִי אָבִי' אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה בַּאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן מֻחְזָקִין שֶׁהֵן קְרוֹבָיו – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִירָשֶׁנּוּ, בֵּין שֶׁאָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא בֵּין שֶׁאָמַר וְהוּא שְׁכִיב מְרַע. אֲפִלּוּ נִשְׁתַּתֵּק וְכָתַב בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁ'זֶּה יוֹרְשִׁי' – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין.
א. שֶׁאֵינָן מֻחְזָקִין שֶׁהֵן קְרוֹבָיו. שאינם ידועים כקרוביו. הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְיִירָשֶׁנּוּ. שהרי יכול לתת להם נכסיו במתנה. שְׁכִיב מְרַע. חולה מסוכן העומד למות. אֲפִלּוּ נִשְׁתַּתֵּק… בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין. ראה לעיל ב,טו בביאור.
ב. הָיִינוּ מֻחְזָקִין בָּזֶה שֶׁהוּא אָחִיו אוֹ בֶּן דּוֹדוֹ, וְאָמַר: 'אֵינוֹ אָחִי' וְ'אֵינוֹ בֶּן דּוֹדִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל נֶאֱמָן הוּא עַל מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא בְּנוֹ, לוֹמַר: 'אֵינוֹ בְּנִי וְלֹא יִירָשֵׁנִי'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ לַבֵּן בָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר עָלָיו: 'אֵינוֹ בְּנִי' לְעִנְיַן יִחוּס, וְאֵין מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ מַמְזֵר עַל פִּיו – נֶאֱמָן הוּא לְעִנְיַן יְרֻשָּׁה, וְלֹא יִירָשֶׁנּוּ.
ב. נֶאֱמָן הוּא עַל מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא בְּנוֹ. כשם שנאמן להעיד מי הבכור כדלעיל ב,יד. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר עָלָיו אֵינוֹ בְּנִי לְעִנְיַן יִחוּס. שלאב יש נאמנות להעיד רק על ייחוס בנו, ולכן כאשר יש לבן בנים האב כבר אינו נאמן להעיד על הייחוס של בנו שהרי יש לכך השלכה גם על בן בנו (ראה הלכות איסורי ביאה טו,טו).
ג. הָאוֹמֵר: 'זֶה בְּנִי', וְחָזַר וְאָמַר: 'עַבְדִּי הוּא' – אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר 'עַבְדִּי' וְחָזַר וְאָמַר 'בְּנִי', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְשַׁמְּשׁוֹ כְּעֶבֶד – נֶאֱמָן, שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר 'עַבְדִּי', כְּלוֹמַר: 'הֲרֵי הוּא לִי כְּעֶבֶד'. וְאִם הָיוּ קוֹרִין לוֹ 'עֶבֶד בֶּן מֵאָה זוּז' וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִין אוֹתָן בְּיִחוּד אֶלָּא לַעֲבָדִים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ג. הֲרֵי הוּא לִי כְּעֶבֶד. ששומע לו כעבד לכל צרכיו ובקשותיו.
ד. הָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס וְאָמַר: 'בְּנִי הוּא זֶה', וְחָזַר אַחַר כָּךְ וְאָמַר: 'עַבְדִּי' – נֶאֱמָן, שֶׁלֹּא אָמַר 'בְּנִי' אֶלָּא לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. אָמַר בְּבֵית הַמֶּכֶס: 'עַבְדִּי הוּא', וְחָזַר וְאָמַר: 'בְּנִי הוּא' – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ד. בֵּית הַמֶּכֶס. שבו משלמים העוברים מס על רכושם, ובכלל זה על עבדיהם. לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס. שלא ישלם עליו מס. אָמַר בְּבֵית הַמֶּכֶס עַבְדִּי הוּא וְחָזַר וְאָמַר בְּנִי הוּא אֵינוֹ נֶאֱמָן. שאין אדם מחייב עצמו סתם במכס וקורא לבנו 'עבדי'.
ה. הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין לָהֶן 'אַבָּא פְּלוֹנִי' וְלֹא 'אִמָּא פְּלוֹנִית', שֶׁלֹּא יָבֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְנִמְצָא זֶה הַבֵּן נִפְגָּם. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת חֲשׁוּבִין בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ לָהֶן קוֹל, וַהֲרֵי כָּל הַקָּהָל מַכִּירִין אוֹתָן וְאֶת בְּנֵי אֲדוֹנֵיהֶן, כְּגוֹן עַבְדֵי הַנָּשִׂיא – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לִקְרוֹת לָהֶן 'אַבָּא' וְ'אִמָּא'.
ה. אַבָּא… אִמָּא. תואר של כבוד שהיו מקדימים לשם האדם. שֶׁלֹּא יָבֹא מִן הַדָּבָר תַּקָּלָה וְנִמְצָא זֶה הַבֵּן נִפְגָּם. שאם בן האדון יקרא לעבד ולשפחה 'אבא' ו'אמא' עלולים לחשוב שהוא הבן שלהם ושהוא עבד. וְיֵשׁ לָהֶן קוֹל. דבר ידוע ומפורסם.
ו. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ שִׁפְחָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וְהָיָה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהַג בָּנִים, אוֹ שֶׁאָמַר: 'בְּנִי הוּא, וּמְשֻׁחְרֶרֶת הִיא אִמּוֹ': אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא אוֹ אָדָם כָּשֵׁר שֶׁהֻחְזַק בְּדִקְדּוּקֵי מִצְווֹת – הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנּוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נוֹשֵׂא בַּת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה שִׁפְחָה בְּפָנֵינוּ.
וְאִם מִשְּׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִן הַמַּפְקִירִין עַצְמָן לְכָךְ – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת עֶבֶד לְכָל דָּבָר, וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִין אוֹתוֹ. וְאִם אֵין לְאָבִיו חוּץ מִמֶּנּוּ – אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. וְזֶה הוּא הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עַל עִקְּרֵי הַקַּבָּלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חוֹלֵק בֵּין כְּשֵׁרִים לִשְׁאָר הָעָם לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ אוֹתוֹ אֶחָיו בִּלְבַד, וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ לְיָרְשׁוֹ לֹא נַחֲלֹק בְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה.
וְאִם מִשְּׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִן הַמַּפְקִירִין עַצְמָן לְכָךְ – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת עֶבֶד לְכָל דָּבָר, וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִין אוֹתוֹ. וְאִם אֵין לְאָבִיו חוּץ מִמֶּנּוּ – אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. וְזֶה הוּא הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עַל עִקְּרֵי הַקַּבָּלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חוֹלֵק בֵּין כְּשֵׁרִים לִשְׁאָר הָעָם לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ אוֹתוֹ אֶחָיו בִּלְבַד, וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ לְיָרְשׁוֹ לֹא נַחֲלֹק בְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל דָּבָר זֶה.
ו. שִׁפְחָה. שפחה גויה, והבן הנולד ממנה מתייחס אחריה ונחשב אף הוא עבד. מִנְהַג בָּנִים. שהתייחס אליו כבנו. וּמְשֻׁחְרֶרֶת. ושפחה משוחררת דינה כגיורת, ובנה הוא ישראל ומתייחס אחרי אביו. אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא וכו'. אנשים אלו מכירים את האיסור לבוא על שפחה, וחזקה עליהם שלא יבואו עליה בעודה שפחה אלא ישחררו אותה קודם לכן. אֵינוֹ נוֹשֵׂא בַּת יִשְׂרָאֵל. לעניין יוחסין נחשב הבן כעבד, ורק לעניין ירושה נחשב כישראלי (לטעם ההבדל בין ירושה ליוחסין ראה מ"מ).
הַמַּפְקִירִין עַצְמָן לְכָךְ. שאינם נזהרים באיסור בעילת שפחה. וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִין אוֹתוֹ. רשאים למכור אותו כעבד. וְאִם אֵין לְאָבִיו חוּץ מִמֶּנּוּ. זרע אחר. אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. כדין אשת מת שנפטר ולא הניח צאצאים, ובן זה אינו נחשב זרעו (הלכות ייבום וחליצה א,ד). עִקְּרֵי הַקַּבָּלָה. עקרונות התורה שבעל פה. וְיֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חוֹלֵק בֵּין כְּשֵׁרִים לִשְׁאָר הָעָם וכו'. בעלי דעה זו סוברים שההבחנה בין מי שאביו מן הכשרים לבין מי שאביו מן ההדיוטות נכונה לכל הדינים מלבד מכירתו כעבד. שלעניין מכירת הבן כעבד בכל אופן אחיו אינם יכולים למכור אותו. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה וכו'. לשיטה זו אין הבדל כלל אם האב הוא ישראל כשר או הדיוט, ובכל אופן הבן נחשב ישראל (לטעמי הדעות ראה הלכות גירושין י,יט).
הַמַּפְקִירִין עַצְמָן לְכָךְ. שאינם נזהרים באיסור בעילת שפחה. וְאֶחָיו מֵאָבִיו מוֹכְרִין אוֹתוֹ. רשאים למכור אותו כעבד. וְאִם אֵין לְאָבִיו חוּץ מִמֶּנּוּ. זרע אחר. אֵשֶׁת אָבִיו מִתְיַבֶּמֶת. כדין אשת מת שנפטר ולא הניח צאצאים, ובן זה אינו נחשב זרעו (הלכות ייבום וחליצה א,ד). עִקְּרֵי הַקַּבָּלָה. עקרונות התורה שבעל פה. וְיֵשׁ מִי שֶׁלֹּא חוֹלֵק בֵּין כְּשֵׁרִים לִשְׁאָר הָעָם וכו'. בעלי דעה זו סוברים שההבחנה בין מי שאביו מן הכשרים לבין מי שאביו מן ההדיוטות נכונה לכל הדינים מלבד מכירתו כעבד. שלעניין מכירת הבן כעבד בכל אופן אחיו אינם יכולים למכור אותו. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה וכו'. לשיטה זו אין הבדל כלל אם האב הוא ישראל כשר או הדיוט, ובכל אופן הבן נחשב ישראל (לטעמי הדעות ראה הלכות גירושין י,יט).
ז. כָּל הַיּוֹרְשִׁין יוֹרְשִׁין בַּחֲזָקָה. כֵּיצַד? עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה מֻחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ אָחִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֵדֵי יִחוּס וְלֹא יָדְעוּ אֲמִתַּת יִחוּסִין – הֲרֵי אֵלּוּ יוֹרְשִׁין בְּעֵדוּת זוֹ.
ז. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁזֶּה מֻחְזָק לָנוּ שֶׁהוּא בְּנוֹ… אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֵדֵי יִחוּס וְלֹא יָדְעוּ אֲמִתַּת יִחוּסִין. שאינם יכולים להעיד על כך שהוא בן של אישה פלונית שהייתה אשתו של אביו (ראה הלכות איסורי ביאה כ,ה-ח), אך מעידים שכך ידוע ומקובל בציבור שהוא בנו. יוֹרְשִׁין בְּעֵדוּת זוֹ. וסומכים על החזקה אף לעניין עונשי מוות (שם א,כ).
ח. יַעֲקֹב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְלֹא הֻחְזַק לוֹ בֵּן אֶלָּא שְׁנֵיהֶם, תָּפַס רְאוּבֵן לֵוִי מִן הַשּׁוּק וְאָמַר: 'גַּם זֶה אָחִינוּ הוּא', וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – הֲרֵי שִׁמְעוֹן נוֹטֵל חֲצִי הַמָּמוֹן, וּרְאוּבֵן שְׁלִישׁ, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה אַחִין, וְלֵוִי נוֹטֵל שְׁתוּת.
מֵת לֵוִי – יַחֲזֹר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. נָפְלוּ לְלֵוִי נְכָסִים מֵאֲחֵרִים – יַחֲלֹקוּ אוֹתָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֵּוִי זֶה אֲחִיהֶם.
הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי: אִם שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם הוּא, כְּגוֹן עֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הַשֶּׁבַח הַזֶּה כִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מֵאֲחֵרִים וְיַחֲלֹקוּ בָּהֶן; וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הֵן שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ.
אָמַר שִׁמְעוֹן: 'אֵין לֵוִי זֶה אָחִי', וְנָטַל לֵוִי בְּחֵלֶק רְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי – לֹא יִירַשׁ מִמֶּנּוּ שִׁמְעוֹן כְּלוּם, אֶלָּא רְאוּבֵן לְבַדּוֹ יִירַשׁ הַשְּׁתוּת עִם שְׁאָר הַנְּכָסִים הָאֲחֵרִים שֶׁהִנִּיחַ לֵוִי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל הַיּוֹרְשִׁין שֶׁיּוֹדוּ מִקְצָתָן בְּיוֹרְשִׁין אֲחֵרִים וְלֹא יוֹדוּ מִקְצָתָן.
מֵת לֵוִי – יַחֲזֹר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. נָפְלוּ לְלֵוִי נְכָסִים מֵאֲחֵרִים – יַחֲלֹקוּ אוֹתָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֵּוִי זֶה אֲחִיהֶם.
הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי: אִם שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם הוּא, כְּגוֹן עֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הַשֶּׁבַח הַזֶּה כִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מֵאֲחֵרִים וְיַחֲלֹקוּ בָּהֶן; וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי הֵן שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ.
אָמַר שִׁמְעוֹן: 'אֵין לֵוִי זֶה אָחִי', וְנָטַל לֵוִי בְּחֵלֶק רְאוּבֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת לֵוִי – לֹא יִירַשׁ מִמֶּנּוּ שִׁמְעוֹן כְּלוּם, אֶלָּא רְאוּבֵן לְבַדּוֹ יִירַשׁ הַשְּׁתוּת עִם שְׁאָר הַנְּכָסִים הָאֲחֵרִים שֶׁהִנִּיחַ לֵוִי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל הַיּוֹרְשִׁין שֶׁיּוֹדוּ מִקְצָתָן בְּיוֹרְשִׁין אֲחֵרִים וְלֹא יוֹדוּ מִקְצָתָן.
ח. וְלֹא הֻחְזַק לוֹ בֵּן אֶלָּא שְׁנֵיהֶם. אין ידוע על בנים נוספים. מִן הַשּׁוּק. מבחוץ. שִׁמְעוֹן נוֹטֵל חֲצִי הַמָּמוֹן. ואינו חולק את הירושה עם לוי, מכיוון שאינו מודה שהוא אחיהם. שְׁתוּת. שישית. החלק הנותר לאחר שראובן ושמעון נטלו חלקם.
מֵת לֵוִי. ולא הניח בנים אחריו. יַחֲזֹר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. שהרי ראובן נתן ללוי את השתות מחלקו בירושה. נָפְלוּ לְלֵוִי נְכָסִים מֵאֲחֵרִים. שירש את קרוביו (כגון את אשתו או בניו שאינם קרובי אחיו) או קנה נכסים וכדומה, ולאחר מכן מת לוי. שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה. ושמעון לא הכחיש זאת.
הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו. כגון שהקרקע שלוי קיבל מראובן הצמיחה פירות ולוי לא הוציא הוצאות על כך. אִם שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם הוּא וכו'. כאשר הפירות עומדים להיתלש ולהינשא על הכתפיים דינם כתלושים ואינם שייכים לקרקע, ולכן נחשבים כנכסים נפרדים ואינם חוזרים לראובן יחד עם הקרקע אלא ראובן ושמעון מתחלקים בהם בשווה. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ. שדינם כקרקע, ומכיוון שהקרקע חוזרת לראובן גם הפירות שעליה חוזרים אליו.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הראשונה של ההלכה. לֹא יִירַשׁ מִמֶּנּוּ שִׁמְעוֹן כְּלוּם. שהרי לטענתו לוי אינו אחיו.
מֵת לֵוִי. ולא הניח בנים אחריו. יַחֲזֹר הַשְּׁתוּת לִרְאוּבֵן. שהרי ראובן נתן ללוי את השתות מחלקו בירושה. נָפְלוּ לְלֵוִי נְכָסִים מֵאֲחֵרִים. שירש את קרוביו (כגון את אשתו או בניו שאינם קרובי אחיו) או קנה נכסים וכדומה, ולאחר מכן מת לוי. שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מוֹדֶה. ושמעון לא הכחיש זאת.
הִשְׁבִּיחַ הַשְּׁתוּת מֵאֵלָיו. כגון שהקרקע שלוי קיבל מראובן הצמיחה פירות ולוי לא הוציא הוצאות על כך. אִם שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם הוּא וכו'. כאשר הפירות עומדים להיתלש ולהינשא על הכתפיים דינם כתלושים ואינם שייכים לקרקע, ולכן נחשבים כנכסים נפרדים ואינם חוזרים לראובן יחד עם הקרקע אלא ראובן ושמעון מתחלקים בהם בשווה. וְאִם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי הֵן שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ. שדינם כקרקע, ומכיוון שהקרקע חוזרת לראובן גם הפירות שעליה חוזרים אליו.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הראשונה של ההלכה. לֹא יִירַשׁ מִמֶּנּוּ שִׁמְעוֹן כְּלוּם. שהרי לטענתו לוי אינו אחיו.