פרק ד', הלכות עבודה זרה, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מַדִּיחֵי עִיר מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא הִדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם עַד שֶׁעָבְדוּ אוֹתָהּ. וְאַנְשֵׁי הָעִיר הַמֻּדָּחִין נֶהֱרָגִין בְּסַיִף, וְהוּא שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁקִּבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בֶּאֱלוֹהַּ. וְאַזְהָרָה לַמַּדִּיחַ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג,יג).
א. מַדִּיחֵי עִיר מִיִּשְׂרָאֵל. ששכנעו והדיחו את אנשי העיר לעבוד עבודה זרה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ. המדיחים עצמם. אֶלָּא הִדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם עַד שֶׁעָבְדוּ אוֹתָהּ. אך אם לא עבדו אותה אנשי העיר, המדיחים פטורים. נֶהֱרָגִין בְּסַיִף. התזת הראש בחרב (הלכות סנהדרין טו,ד; וראה גם שם יד,א). לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ. "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", ומכאן נלמד האיסור לגרום לאחר לעבוד עבודה זרה.
ב. אֵין הָעִיר נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ שְׁנַיִם אוֹ יָתֵר עַל שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל" (דברים יג,יד); וְיִהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט וּמֵאוֹתָהּ הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם" (שם); וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּ רֻבָּהּ; וְיִהְיוּ הַמֻּדָּחִין מִמֵּאָה וְעַד רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט. אֲבָל אִם הֻדַּח רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט – דָּנִין אוֹתָהּ כִּיחִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַנְשֵׁי הָעִיר" (שם יג,טז, ושם: יֹשְׁבֵי) – לֹא כְּפָר קָטָן וְלֹא כְּרַךְ גָּדוֹל; וְכָל פָּחוֹת מִמֵּאָה – כְּפָר, וְרֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט – כְּרַךְ גָּדוֹל.
וְכֵן אִם הִדִּיחוּהָ נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים, אוֹ שֶׁהִדִּיחָהּ יָחִיד, אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ, אוֹ שֶׁהֻדְּחוּ מֵאֵלֵיהֶן, אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ מִחוּצָה לָהּ – אֵין דָּנִין בָּהּ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא הֲרֵי הֵם כִּיחִידִים שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה: סוֹקְלִין כָּל מִי שֶׁעָבַד, וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם כִּשְׁאָר הֲרוּגֵי בֵּית דִּין.
ב. יָצְאוּ אֲנָשִׁים. ומיעוט רבים — שניים. מִקִּרְבֶּךָ. מאותו השבט.
וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּ רֻבָּהּ. רוב העיר. דָּנִין אוֹתָהּ כִּיחִידִים. ויחיד שעבד עבודה זרה, עונשו סקילה (לעיל ג,א).
אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ. של עיר. שֶׁהֻדְּחוּ מֵאֵלֵיהֶן. הדיחו את עצמם. מִחוּצָה לָהּ. ולא מבני העיר או השבט. וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן. רכושם עובר ליורשיהם, בשונה מרכוש אנשי עיר הנידחת שנשרף כולו (לקמן ה"ו). כִּשְׁאָר הֲרוּגֵי בֵּית דִּין. ראה גם הלכות ממרים ז,יד.
ג. אֵין דָּנִין דִּין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" (דברים יז,ה) – יְחִידִים נֶהֱרָגִין בְּבֵית דִּין שֶׁל כָּל שַׁעַר וָשַׁעַר, וְאֵין הַמְרֻבִּין נֶהֱרָגִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל.

ג. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. סנהדרין גדולה הנקראת בית דין הגדול ויושבת בלשכת הגזית שבבית המקדש (הלכות סנהדרין א,ג).

בְּבֵית דִּין שֶׁל כָּל שַׁעַר וָשַׁעַר. סנהדרין קטנה המונה עשרים ושלושה דיינים, ויושבת בפתח כל עיר (שם), ושם דנים את רוב דיני הנפשות (הלכות סנהדרין ה,ב).

ד. אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאַחַת עָרֶיךָ" (דברים יג,יג), וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לַשְּׁבָטִים. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ גּוֹיִם וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין בֵּית דִּין אֶחָד עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ עֲיָרוֹת הַנִּדָּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻחָקוֹת – עוֹשֶׂה.
ד. מֵעָרֵי מִקְלָט. ערים שאליהן גולה ההורג בשוגג (הלכות רוצח ה,א). בְּאַחַת עָרֶיךָ. ועיר שהופרשה לעיר מקלט אינה נקראת 'עריך' משום שאינה שייכת לאיש. לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לַשְּׁבָטִים. אלא שייכת לכל ישראל ואינה נקראת 'עריך'. בַּסְּפָר. עיר הממוקמת על הגבול. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ גּוֹיִם. דרך העיר החרבה.
ד. אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. אמר אברהם: לא ידעתי מאין זה, ולא נאמר אלא על ירושלים (בבלי בבא קמא פב,ב). אבל כל ערי מקלט, השבטים נתנו אותן מחלקיהן.
ואין בית דין אחד עושה שלש עיירות נדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה. אמר אברהם: כל זה שבוש, דלעולם אין עושין שלש ערי נדחות לא בבית דין אחד ולא בשלשה, לא במקום אחד ולא מרוחקות, אלא יהודה וגליל.
ה. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ מַדִּיחֶיהָ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְיֹאמְרוּ לָהֶן: 'נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד' אוֹ 'נֵלֵךְ וְנִזְבַּח' אוֹ 'נֵלֵךְ וְנַקְטִיר' אוֹ 'נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ' אוֹ 'נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה' אוֹ 'נֵלֵךְ וּנְקַבֵּל בֶּאֱלוֹהַּ', וְהֵם שׁוֹמְעִין, וְעָבְדוּ אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ, אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ אוֹתָהּ בֶּאֱלוֹהַּ.
עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ בָּהּ וּבְמַדִּיחֶיהָ כָּל הַתְּנָאִין הָאֵלּוּ, הֵיאַךְ עוֹשִׂין לָהֶן? מַתְרִין וּמְעִידִין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁעָבַד מֵהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, וְסוֹקְלִין אוֹתָן כִּיחִידִים, וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן.
ה. נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד. עבודה זרה כל שהיא בדרך עבודתה. מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת. זביחה, הקטרה, ניסוך והשתחוואה (לעיל ג,ג).
ו. וְהֵיאַךְ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת? בִּזְמַן שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת, בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שׁוֹלְחִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין, עַד שֶׁיֵּדְעוּ בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהֻדְּחָה כָּל הָעִיר אוֹ רֻבָּהּ וְחָזְרוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה.
אַחַר כָּךְ שׁוֹלְחִין לָהֶם שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהַזְהִיר אוֹתָם וּלְהַחֲזִירָם. אִם חָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה – מוּטָב; וְאִם
עָמְדוּ בְּאִוַּלְתָּם – בֵּית דִּין מְצַוִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא, וְהֵם צָרִין עֲלֵיהֶם וְעוֹרְכִין עִמָּהֶם מִלְחָמָה עַד שֶׁתִּבָּקַע הָעִיר.
כְּשֶׁתִּבָּקַע, מִיָּד מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִּינִין וְדָנִין אוֹתָם. כָּל מִי שֶׁבָּאוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ – מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ: אִם נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹבְדִים מִעוּטָהּ – סוֹקְלִין אוֹתָם, וּשְׁאָר הָעִיר נִצָּל; נִמְצְאוּ רֻבָּהּ – מַעֲלִין אוֹתָן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְגוֹמְרִין שָׁם דִּינָם, וְהוֹרְגִין כָּל אֵלּוּ שֶׁעָבְדוּ בְּסַיִף. וּמַכִּין אֶת כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב, טַף וְנָשִׁים – אִם הֻדְּחָה כֻּלָּהּ; וְאִם נִמְצְאוּ הָעוֹבְדִים רֻבָּהּ – מַכִּין אֶת כָּל הַטַּף וְהַנָּשִׁים שֶׁל עוֹבְדִים לְפִי חֶרֶב.
וּבֵין שֶׁהֻדְּחָה כֻּלָּהּ בֵּין שֶׁהֻדְּחָה רֻבָּהּ – סוֹקְלִין אֶת מַדִּיחֶיהָ, וּמְקַבְּצִין אֶת כָּל שְׁלָלָהּ אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ. אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ – בּוֹנִין חוֹמָה חוּץ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ" (דברים יג,יז). וְהוֹרְגִין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בָּהּ, וְשׂוֹרְפִין אֶת כָּל שְׁלָלָהּ עִם הַמְּדִינָה בָּאֵשׁ. וּשְׂרֵפָתָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ" (שם).
ו. בִּזְמַן שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת. שהתקיימו בה התנאים המפורטים לעיל.
אִם חָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מוּטָב. ואינם נידונים כעיר הנידחת, אלא כיחידים שעבדו עבודה זרה.
ו. אחר כך שולחין להן תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב. אמר אברהם: טוב הדבר שתועיל להם התשובה, אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה.
וְאִם עָמְדוּ בְּאִוַּלְתָּם. טיפשותם, וממשיכים לעבוד עבודה זרה. צָרִין עֲלֵיהֶם. עושים מצור סביב לעיר. עַד שֶׁתִּבָּקַע הָעִיר. שיפרצו לתוכה.
מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. עד שיתברר אם הודחה רובה או מיעוטה. טַף וְנָשִׁים. שאף הם נהרגים יחד עם האנשים המודחים.
שְׁלָלָהּ. רכושה. רְחוֹבָהּ. מקום כינוס אנשי העיר. עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. שתקיף החומה את הרחוב. כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בָּהּ. שגם בעלי החיים שבעיר נהרגים. עִם הַמְּדִינָה. עם בתי העיר.
ו. כָּל מִי שֶׁבָּאוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. ויש חולקים וסוברים שסוקלים כל אחד ואחד שהתברר שעבד עבודה זרה, כדין יחיד שעבד עבודה זרה, וכאשר מתברר שמדובר ברוב, מעלים את מי שטרם נסקל לבית דין הגדול, והורגים אותו בסייף (רמ"ה; וראה כס"מ).
טַף וְנָשִׁים. יש אומרים שאין הורגים את הטף והנשים (רמ"ה; פר"ח, וכתב שצריך למחוק את המילה 'נשים' מדברי הרמב"ם).
הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ בּוֹנִין חוֹמָה חוּץ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. ויש סוברים שבמקרה זה עושים בתוכה רחוב (רש"י).
בְּכָל שֶׁהוּא. אפילו הנאה מועטת. לוֹקֶה אַחַת. נענש מלקות כנגד לאו אחד, להבדיל מהנהנה מעבודה זרה שלוקה שתיים (ראה לקמן ז,ב).
ז. נִכְסֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְהֵם שְׁאָר יוֹשְׁבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא הֻדְּחוּ עִם רֻבָּהּ – נִשְׂרָפִין בִּכְלַל שְׁלָלָהּ; הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ שָׁם מָמוֹנָם אָבֵד. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה
בְּכָל שֶׁהוּא – לוֹקֶה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג,יח). ח וְעִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהוּזְמוּ עֵדֶיהָ – כָּל הַמַּחֲזִיק בִּנְכָסֶיהָ זָכָה, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. וְלָמָּה זָכָה בָּהּ? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּבָר הִפְקִיר מָמוֹנוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְמַר דִּינָהּ.
וְאֵינָהּ נִבְנֵית לְעוֹלָם, וְכָל הַבּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים יג,יז). וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִבָּנֶה עוֹד" – לֹא תִּבָּנֶה מְדִינָה כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה.
ז. הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ שָׁם. ומשום כך נכסיהם כלולים בנכסי העיר.
ח. שֶׁהוּזְמוּ עֵדֶיהָ. שהוכחשה עדותם על ידי עדים אחרים. זָכָה. בנכסים. וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. ואינו נחשב שלל עיר הנידחת. הִפְקִיר מָמוֹנוֹ. התייאש מהחזקת נכסיו.
ט. שַׁיָּרָה הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם עָבְרָה בְּעִיר הַנִּדַּחַת וְהֻדְּחָה עִמָּהּ: אִם שָׁהָת שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – נֶהֱרָגִין בְּסַיִף, וּמָמוֹנָם אָבֵד; וְאִם לָאו – הֵם בִּסְקִילָה, וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם.
ט. שַׁיָּרָה. עוברי אורח. אִם שָׁהָת שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם. שיעור זמן בו מוגדרים כיושבי העיר (ראה הלכות נדרים ט,יז). נֶהֱרָגִין בְּסַיִף וּמָמוֹנָם אָבֵד. כשאר תושבי העיר הנידחת. הֵם בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם. כדין יחידים העובדים עבודה זרה.
ט. אִם שָׁהָת שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם. ולאחר שלושים יום נכללת השיירה במניין אנשי העיר, בין להקל ובין להחמיר. ולכן, אם לא הודחה השיירה וגורמת לכשרים להיות רוב ולעובדי העבודה זרה להיות מיעוט, מצילה את העיר מדין עיר הנידחת. וכשהודחה השיירה נכללת היא במניין עובדי העבודה זרה לעשותם רוב (כס"מ).
י. נִכְסֵי אַנְשֵׁי מְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִים בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אַחֲרָיוּת – אֵין נִשְׂרָפִין, אֶלָּא יַחְזְרוּ לְבַעְלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁלָלָהּ" (דברים יג,יז) – וְלֹא שְׁלַל חֲבֶרְתָּהּ. נִכְסֵי הָרְשָׁעִים שֶׁהֻדְּחוּ שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת: אִם נִקְבְּצוּ עִמָּהּ – נִשְׂרָפִין בִּכְלָלָהּ, וְאִם לָאו – אֵין מְאַבְּדִין אוֹתָן, אֶלָּא יִנָּתְנוּ לְיוֹרְשֵׁיהֶן.
י. מְדִינָה אַחֶרֶת. עיר אחרת. אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אַחֲרָיוּת. לשלם את שוויים אם יאבדו, בכל אופן אינם נחשבים כנכסי העיר. אִם נִקְבְּצוּ עִמָּהּ. שהביאום לעיר קודם שרפת שללה.
יא. בְּהֵמָה, חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּתוֹכָהּ – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְעִסָּה שֶׁהִיא כֵּן – מֻתֶּרֶת, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲלֹק הָעִסָּה. יב בְּהֵמָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנִּשְׁחֲטָה – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, כְּשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחָט.
שְׂעַר הָרֹאשׁ, בֵּין שֶׁל אֲנָשִׁים בֵּין שֶׁל נָשִׁים שֶׁבָּהּ – מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל שֶׁל פֵּאָה נָכְרִית – הֲרֵי הוּא מִכְּלַל שְׁלָלָהּ, וְאָסוּר. יג פֵּרוֹת דְּקָלִים שֶׁבְּתוֹכָהּ – מֻתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּקְבֹּץ… וְשָׂרַפְתָּ" (דברים יג,יז) – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא קִבּוּץ, יָצְאוּ פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין, שֶׁהֵן מְחֻסָּרִין תְּלִישָׁה וְקִבּוּץ וּשְׂרֵפָה. וְהוּא הַדִּין לִשְׂעַר הָרֹאשׁ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָאִילָנוֹת עַצְמָן שֶׁהֵן מֻתָּרוֹת, וַהֲרֵי הֵן שֶׁל יוֹרְשִׁין.
הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ – "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כא,כז). קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ, וְאַחַר כָּךְ שׂוֹרְפִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁלָלָהּ" (דברים יג,יז) – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. יד הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁבְּתוֹכָהּ: תְּמִימִין – הֲרֵי הֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וְיָמוּתוּ; וּבַעֲלֵי מוּמִין – הֲרֵי הֵן בִּכְלַל "בְּהֶמְתָּהּ" (שם יג,טז), וְנֶהֱרָגִין.
הַתְּרוּמוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ: אִם הִגִּיעוּ לְיַד כֹּהֵן – יֵרָקְבוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נְכָסָיו; וְאִם עֲדַיִן הֵן בְּיַד יִשְׂרָאֵל – יִנָּתְנוּ לְכֹהֵן שֶׁל מְדִינָה אַחֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְסֵי שָׁמַיִם, וּקְדֻשָּׁתָן קְדֻשַּׁת הַגּוּף. טו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹכָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ.
יא. חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת. בהמה של שני שותפים שאחד גר בעיר הנידחת ואחד מחוצה לה. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. ואי אפשר לשוחטה ולחלקה, משום שחצי הבהמה השייך לתושב העיר הנידחת דינו מיתה ואין מועילה בו שחיטה.
יב. שֶׁנִּשְׁחֲטָה. לאחר שנגזר דינה של העיר לשרפה. כְּשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. שאסור בהנאה (הלכות מאכלות אסורות ד,כב).
שְׂעַר הָרֹאשׁ… מֻתָּר בַּהֲנָאָה. שאינו בכלל הגוף (ראה הלכות אבל יד,כא).
יג. וְהוּא הַדִּין לִשְׂעַר הָרֹאשׁ. שאף הוא מחוסר תלישה מהראש.
הַהֶקְדֵּשׁוֹת. בהמות או נכסים שהוקדשו לבית המקדש. קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. בהמות הראויות לקרבן. יָמוּתוּ. ואין הורגים אותן בידיים כשאר בהמות העיר שאינן בכלל 'שללה' (לאופן ההמתה השווה הלכות פסולי המוקדשין ד,א). זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. ולכן לא ניתן להקריבם, ואף לא לפדותם ולהביא מדמיהם קרבן. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. נכסים שהוקדשו לצורך המקדש. יִפָּדוּ. בכסף שניתן להקדש. שְׁלָלָהּ וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. ולכן אין לשורפם קודם פדייתם.
יג. ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו עד ואחר כך שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים. אמר אברהם: למה שורפין אותן, שלל שמים היה ולא חל עליו איסור.
יד. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר. בכור בהמה ומעשר בהמה. תְּמִימִין. בלא מום וראויים להקרבה. וּבַעֲלֵי מוּמִין הֲרֵי הֵן בִּכְלַל בְּהֶמְתָּהּ. שלאחר שנפל בהם מום נחשבים לנכסי הכהן (ראה הלכות בכורות א,ג). וְנֶהֱרָגִין. יחד עם שאר בהמות עיר הנידחת.
אִם הִגִּיעוּ לְיַד כֹּהֵן יֵרָקְבוּ. ואין שורפים אותן בידיים מפני קדושת התרומה (ראה הלכות תרומות יב,א). קְדֻשַּׁת הַגּוּף. יש בהן קדושה עצמית, ואי אפשר לפדותן.
יד. הבכור והמעשר שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו ובעלי מומין הן בכלל בהמתה ונהרגין. אמר אברהם: דומה שהוא סבור דר' שמעון חולק, וקא פסיק הוא כתנא קמא (ראה בבלי סנהדרין קיב,ב). ולי נראה דר' שמעון אינו חולק וקיימא לן כותיה וכולהו אמוראי מפרשי למילתיה. ורב פפא דהוה בתרא מפרש למלתיה בבעל מום וינתנו לכהן אחר וכל שכן תמימים. ואין כאן משום "זבח רשעים תועבה" שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום
כפרה.
טו. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מעשר המופרש לאחר המעשר הראשון ונאכל בירושלים, או כסף פדיונו (ראה הלכות מעשר שני ב,א-ב), ואין לשורפם מפאת הקדושה שבהם.
טז. כָּל הָעוֹשֶׂה דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת – הֲרֵי זֶה כְּמַקְרִיב עוֹלָה כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּלִיל לַיי אֱלֹהֶיךָ" (דברים יג,יז). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְסַלֵּק חֲרוֹן אַף מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יָשׁוּב יי מֵחֲרוֹן אַפּוֹ" (שם יג,יח), וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם בְּרָכָה וְרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (שם).

תקציר הפרק 

פרק ד בהלכות עבודה זרה

עיר הנדחת

עיר שהדיחו אותה לעבוד ע"ז, ורובה עבד ע"ז, נקראת עיר הנידחת ודינה שונה מיחיד העובד ע"ז: דין העובדים בסייף (בניגוד ליחיד שבסקילה), דנים את העיר בבי"ד של שבעים ואחד (בניגוד ליחיד שבעשרים ושלושה), ושורפים את כל הממון שבעיר (גם ממונם של האנשים שלא עבדו ע"ז). הנהנה מממון זה הטעון שריפה – לוקה. לאחר ששרפו את העיר אסור לשוב ולבנותה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מה דין אנשי עיר הנדחת, ומהו דין המדיחין?

א. אנשי עיר הנדחת – בסקילה; המדיחין – בסייף.
ב. אנשי עיר הנדחת – בשריפה; המדיחין – בסייף.
ג. אנשי עיר הנדחת – בסייף; המדיחין – בסקילה.
ד. אנשי עיר הנדחת – בסקילה; המדיחין – בסקילה.

[פרק ד', הלכה א']

2. באיזה מקרה אין העיר נעשית עיר הנידחת?

א. כשהיו מדיחיה שנים.
ב. כשהיו מדיחיה מאותה העיר.
ג. כשהדיחו המדיחין בלשון רבים.
ד. כשהיו המודחין רובו של שבט.

[פרק ד', הלכה ב']

3. מה מותר לעשות על חורבות העיר הנידחת?

א. לבנות בתים.
ב. לנטוע גינות ופרדסים.
ג. לעשות בה בית הקברות.
ד. לעשותה עיר המקלט.

[פרק ד', הלכה ח']

4. מה דין פירות הדקלים ושער הראש שבעיר הנידחת?

א. מותרים.
ב. אסורים.
ג. הפירות – מותרים; שער הראש – אסור.
ד. הפירות – אסורים; שער הראש – מותר.

[פרק ד', הלכה י"ב]

5. מה דין התרומות שבתוך עיר הנידחת?

א. יישרפו.
ב. יירקבו.
ג. הגיעו ליד כהן – יישרפו; לא הגיעו ליד כהן – יירקבו.
ד. הגיעו ליד כהן – יירקבו; לא הגיעו ליד כהן – יינתנו לכהן שבמדינה אחרת.

[פרק ד', הלכה י"ד]

6. כל העושה דין בעיר הנידחת –

א. הרי זה כמקריב שלמים.
ב. מביא חרון אף על ישראל.
ג. מביא על ישראל ברכה ורחמים.
ד. זוכה ורואה בנחמתן של ישראל.

[פרק ד', הלכה ט"ז]

תשובות
1-ג 2-ד 3-ב 4-א 5-ד 6-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן