[א] וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ יָמוּתוּ. נִמְצֵאת אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִפְרִישׁ, קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָהּ – הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תָּמוּת אוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, לְפִיכָךְ תָּמוּת. וְכֵיצַד הֵן מֵתוֹת? לֹא שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתָן בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא יַכְנִיס אוֹתָן לְבַיִת וְנוֹעֵל עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיָּמוּתוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ.
אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּחַטַּאת יָחִיד בִּלְבַד. אֲבָל חַטַּאת צִבּוּר שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה, בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּחַטַּאת צִבּוּר וָלָד אוֹ תְּמוּרָה אוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים, וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

א. וְלַד חַטָּאת. שנולד לחטאת שהתעברה לאחר שהפרישה (וכשהפרישה מעוברת ראה לקמן ה"ו). וּתְמוּרַת חַטָּאת. אמר על בהמת חולין שתהיה קדושה במקום בהמת ההקדש. והדין הוא שבהמת ההקדש נשארת בקדושתה, והבהמה השנייה מתקדשת גם כן (הלכות תמורה ב,א). וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים. שלאחר שאבדה החטאת הפרישו הבעלים חטאת אחרת והקריבו אותה, ואחר כך נמצאה החטאת הראשונה. אוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם. ולאחר שייפול בה מום תיפדה. לְפִיכָךְ תָּמוּת. שמחמת הספק אי אפשר לפדותה. לֹא שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתָן בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ. מחמת קדושתה אין להרגה בידיים. יַכְנִיס אוֹתָן לְבַיִת. ללא מזון. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ. דין החטאות המתות נלמד במסורת ממשה רבנו.
בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה תִּרְעֶה וכו'. אף אם הבהמה עדיין ראויה לקרבן חטאת אין מקריבים אותה לשם חטאת ציבור אחרת, אלא לאחר שייפול בה מום מביאים קרבן עולה מדמיה (לקמן ה"ב). וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. לצורך עולות נדבה, כמבואר לקמן הי"א. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות תמורה א,א. וכן אין כל ישראל מתים (בבלי תמורה טז,א; ובדפוסים נוספו מילים אלו בתוך דברי הרמב"ם).

[ב] פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה. וְלָמָּה לֹא יִקְרְבוּ עַצְמָן נְדָבָה, שֶׁהֲרֵי זְכָרִים הֵן? גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה.

ב. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים… וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כל אלו הן חטאות ציבור הנשרפות (והוא הדין לפר העלם דבר של ציבור, ריק"ו). שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. ולאחר שקרבו האחרים שהפריש מצא את החטאות שאבדו. וְלָמָּה לֹא יִקְרְבוּ עַצְמָן נְדָבָה שֶׁהֲרֵי זְכָרִים הֵן. וראויים בעצמם לקרבן עולה. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה. שאם היו נמצאים לפני שהתכפרו באחרים, הם ראויים עדיין לחטאת (ראה הלכה הבאה).

[ג] הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, מָשַׁךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן וְנִתְכַּפֵּר בָּהּ – הָאַחֶרֶת תָּמוּת. בָּא לְהִמָּלֵךְ – אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתְכַּפֵּר בְּזוֹ שֶׁהִפְרִישׁ בָּרִאשׁוֹנָה, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה.
הָיְתָה אַחַת מֵהֶן תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם – תְּמִימָה תִּקְרַב, וּבַעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתְּמִימָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין – יִמָּכְרוּ שְׁתֵּיהֶן, וְיָבִיא מִדְּמֵיהֶן חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

ג. מָשַׁךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן וְנִתְכַּפֵּר בָּהּ הָאַחֶרֶת תָּמוּת. שמכיוון שנתכפר באחת מהן, נעשה דין האחרת כחטאת שאבדה והתכפרו בעליה באחרת. בָּא לְהִמָּלֵךְ. לשאול איזו בהמה להקריב. אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתְכַּפֵּר בְּזוֹ שֶׁהִפְרִישׁ בָּרִאשׁוֹנָה. מכיוון שהקדישה ראשונה לקרבן ראוי שיקריב אותה (ערוה"ש קלא,יז). וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. כיוון שנמלך, דינם כהפריש שתי חטאות לאחריות שמתכפר באחת והשנייה רועה (לקמן ה"ה).
וּבַעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. ויפלו דמיה לנדבה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם. לאחר שנפדית. קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתְּמִימָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה. שכאשר שתי החטאות עומדות ומשך הבעלים אחת מהן והקריבה, דין השנייה למות. והחטאת בעלת המום נאסרת אפילו שהייתה כבר שחוטה בעת זריקת הדם, וכל שכן אם הייתה עדיין חיה (ריק"ו; ויש שהגיהו וכתבו שבמקרה שנשחטה בעלת המום לפני הזריקה בשרה מותר, ורק במקרה שהבהמה הייתה חיה בשעת הזריקה ואחר כך נשחטה, בשרה אסור – כס"מ ולח"מ).

[ד] הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ הָאוֹבְדוֹת, וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת: נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה מֵתָה וּשְׁלִישִׁית רוֹעָה; נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה מֵתָה וְרִאשׁוֹנָה רוֹעָה; נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן מֵתוֹת.

ד. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה מֵתָה וּשְׁלִישִׁית רוֹעָה. כשלקח את הראשונה (ולא נמלך), דין השנייה למות כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת. אבל השלישית לא הובאה במקום הראשונה אלא במקום השנייה שלא הוקרבה, ולכן אין דינה למות. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶן מֵתוֹת. שהרי היא באה במקום שניהם.

[ה] הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת – מִתְכַּפֵּר בְּאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. [ו] הִפְרִישׁ חַטָּאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה – הֲרֵי הִיא וּוְלָדָהּ כִּשְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ לְאַחֲרָיוּת.

ה. שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת. שאם תמות או תיפסל אחת, יתכפר בשנייה.

[ז] הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתָהּ – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְנָפַל בָּהּ מוּם – יָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת.

ז. וְעָבְרָה שְׁנָתָהּ. חטאת יחיד כשרה רק בשנתה הראשונה.

[ח] כָּל חַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת קֹדֶם כַּפָּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – אֵינָהּ מֵתָה, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. נִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אוֹ עָבְרָה שְׁנָתָהּ, הוֹאִיל וְהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה – הֲרֵי זוֹ תָּמוּת.

ח. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ אֵינָהּ מֵתָה. אין דינה למות (אלא במקרה שמשך אחת והקריבה מבלי להימלך שאז מתה אפילו אם נמצאה לפני כפרה, כדלעיל ה"ג).

[ט] הָיְתָה גְּנוּבָה אוֹ גְּזוּלָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה – אֵינָהּ מֵתָה, אֶלָּא תִּרְעֶה; לֹא שָׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ אֶלָּא אָבְדָה. הָיָה עִקַּר אֲבֵדָתָהּ בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה – אֵינָהּ מֵתָה, אֶלָּא תִּרְעֶה. [י] אָבְדָה מִמֶּנּוּ, לֹא מִן הָרוֹעֶה, אוֹ שֶׁאָבְדָה מִן הָרוֹעֶה וְאֵינָהּ אֲבוּדָה מִבַּעְלָהּ – אֵינָהּ מֵתָה, אֶלָּא רוֹעָה. [יא] וְכָל אֵלּוּ שֶׁרוֹעוֹת – רוֹעוֹת עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה.

ט. הָיָה עִקַּר אֲבֵדָתָהּ בַּלַּיְלָה. תחילת אבדתה בלילה, ומכיוון ששעה זו אינה ראויה לכפרה (להקרבת החטאת) האבדה בשעה זו אינה נחשבת אבדה (בבלי תמורה כב,ב).
י. הָרוֹעֶה. הממונה על שמירתה.
יא. וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. יכניסו את המעות לאחת הקופות ('שופרות') שבמקדש שמהן קונים עולות נדבה של ציבור (ראה הלכות שקלים ב,ב-ג).

[יב] הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִן הָרוֹעֶה, וְאַחֵר מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי זוֹ סָפֵק, לְפִיכָךְ תָּמוּת. [יג] הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אוֹ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה – הֲרֵי זוֹ אֲבוּדָה, שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. הָיְתָה בַּשָּׂדֶה אוֹ בָּאֲגַם – הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֲבֵדָה, שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, לְפִיכָךְ תָּמוּת מִסָּפֵק.

יב. וְאַחֵר מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. אדם אחד יודע היכן היא.
יג. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. במקום נסתר מהעין.

[יד] הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחַטַּאת הָעוֹף, אוֹ בְּחַטַּאת בְּהֵמָה שֶׁל אִשָּׁה, שֶׁאֵינָהּ בַּת סְמִיכָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
אָשָׁם וַדַּאי שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, שֶׁכָּל שֶׁבַּחַטָּאת תָּמוּת – בָּאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. [טו] וְכָל אָשָׁם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה, אִם הִקְרִיבוֹ עוֹלָה – כָּשֵׁר. וְלָמָּה לֹא יִקְרַב הוּא עַצְמוֹ עוֹלָה לְכַתְּחִלָּה? גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה.

יד. מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. ולא חוששים שמת ודין חטאתו למיתה (לדין דומה ראה הלכות גירושין ו,כח). בְּחַטַּאת הָעוֹף אוֹ בְּחַטַּאת בְּהֵמָה שֶׁל אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת סְמִיכָה. כיוון שכל איש צריך לסמוך בעזרה על קרבנות בהמה שהוא מביא (הלכות מעשה הקרבנות ג,ו), לא היו מקבלים קרבנות בהמה של אנשים ממדינת הים על ידי שליח. אבל קרבנות נשים ועופות שאינם טעונים סמיכה (שם הל' ז-ח) היו מקבלים על ידי שליח (ראה גם לקמן ו,ד).
אָשָׁם וַדַּאי. המובא על עברות מסוימות שעבר עליהם בוודאי. וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו. בבהמה אחרת. שֶׁכָּל שֶׁבַּחַטָּאת תָּמוּת בָּאָשָׁם יִרְעֶה. כל המקרים שדינם בחטאת מיתה, באשם דינם רעייה.
טו. שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה. שנעקר מייעודו הראשון להיות אשם, ונקבע שירעה עד שייפול בו מום. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה. ראה לעיל ה"ב.

[טז] הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ – תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. וְאִם הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ – יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְכֵן וְלָדָהּ. [יז] הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ, וְיָלְדָה זָכָר – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.

טז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ. אשם מובא מזכרי הכבשים בלבד. וְאִם הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ. וכבר אין צורך בדמי הראשונה להבאת האשם. וְכֵן וְלָדָהּ. ולד הנקבה שהופרשה לאשם ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.
יז. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ. עולת בהמה באה מזכרים בלבד, וכיוון שאי אפשר להקריבה ימכרוה ויביאו בדמיה עולה (הלכות מעשה הקרבנות טו,ה). יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה. הוולד התקדש מכוח אמו וכיוון שהיא אינה ראויה להקרבה, גם אותו לא מקריבים. וכשיפול בו מום יביא בדמיו עולת יחיד (ולא יפלו דמיו לנדבה).

[יח] אֲבָל הֶדְיוֹט שֶׁהִפְרִישׁ זָכָר לְחַטָּאתוֹ, וְנָשִׂיא שֶׁהִפְרִישׁ שְׂעִירָה לְחַטָּאתוֹ, וְכֹהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהִפְרִישׁ פָּרָה לְחַטָּאתוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ אֵין מִתְקַדְּשִׁין לֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְלֹא קְדֻשַּׁת דָּמִים, לְפִיכָךְ יִמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּמוּם.

יח. הֶדְיוֹט שֶׁהִפְרִישׁ זָכָר לְחַטָּאתוֹ. חטאת יחיד של כל אדם באה נקבה. וְנָשִׂיא שֶׁהִפְרִישׁ שְׂעִירָה לְחַטָּאתוֹ. חטאת יחיד של נשיא (מלך) באה מזכר. וְכֹהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהִפְרִישׁ פָּרָה לְחַטָּאתוֹ. במקום להביא פר כפי שהוא מחויב. הֲרֵי אֵלּוּ אֵין מִתְקַדְּשִׁין. כיוון שאינם ראויים לחטאת שלשמה הם הוקדשו לא חלה עליהם קדושה כלל (ראה גם הלכות תמורה א,כא). לֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף. קדושת קרבן שיש להקריבו על המזבח ואין לפדותו ללא מום. וְלֹא קְדֻשַּׁת דָּמִים. קדושת ממון המוקדש לבדק הבית. יִמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּמוּם. ואין על דמיהם קדושה כלל.

[יט] הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא אוֹ שֶׁחָטָא וַדַּאי, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה; מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם דָּווּי עַל עֲוֹנוֹתָיו, וְהוֹאִיל וְעַל סָפֵק הִפְרִישׁוֹ – גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲפִלּוּ הִפְרִישׁוֹ עַל פִּי עֵדִים וְהוּזְמוּ – יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ – הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יִשָּׂרֵף, כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הָאֲשָׁמוֹת.

יט. אָשָׁם תָּלוּי. המסתפק אם עבר עברה שחייבים עליה חטאת, מביא אשם תלוי (הלכות שגגות ח,א). וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא. ופטור. אוֹ שֶׁחָטָא וַדַּאי. וחייב חטאת ולא אשם. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ וכו'. אף שהתברר שלא היה מחויב כלל באשם, חלה קדושה על הבהמה מכיוון שהאדם שמקדיש אשם תלוי מתכוון להקדישו גם אם לא חטא בחטא זה, ככפרה על אחד מעוונותיו. אך אינו יכול להקריבו כאשם תלוי מכיוון שאינו מחויב בכך, ולכן יפלו דמיו לנדבה. אֲפִלּוּ הִפְרִישׁוֹ עַל פִּי עֵדִים וְהוּזְמוּ יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. גם כשחייבו אותו להפריש אשם בניגוד לדעתו, על סמך עדות, ונמצאו העדים דוברי שקר, חלה קדושה על האשם, שגם במקרה כזה כשמפריש מתכוון להפריש ככפרה על אחד מעוונותיו. הַדָּם יִשָּׁפֵךְ. לאמה ולא ייזרק על המזבח. וְהַבָּשָׂר יִשָּׂרֵף כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. לקמן יט,א. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הָאֲשָׁמוֹת. מכיוון שבשעת זריקת הדם היה מחויב באשם תלוי (שהרי עדיין היה מסופק אם חטא או לא), האשם כשר ובשרו נאכל.

[כ] אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן: אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כִּשְׁאָר הַחֻלִּין, וְאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל; וְאִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר; וְאִם מִשֶּׁנִּזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.

כ. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא וכו'. ההקדשה הייתה רק מתוך כוונה לכפר על החטא שנעשה, וכשהתברר שלא חטא, התבטלה ההקדשה לגמרי. וְאִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. כחולין שנשחטו בעזרה (לקמן יט,יא). וְאִם מִשֶּׁנִּזְרַק הַדָּם. נודע שלא חטא. הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. אף שהוא חולין שנשחטו בעזרה אין לקבור אותו מכיוון שנראה כקדשים שנפסלו (בבלי כריתות כד,ב).

[כא] מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי, וְהִפְרִישׁ שְׁנַיִם לְאַחֲרָיוּת – מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּוַּדַּאי שֶׁהוּא כֵּן.

כא. וְהִפְרִישׁ שְׁנַיִם לְאַחֲרָיוּת. שאם אחד יאבד יתכפר בשני. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּוַּדַּאי שֶׁהוּא כֵּן. בדומה לחטאת (לעיל ה"ה).

[כב] כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע וַאֲשַׁם נָזִיר, שֶׁהֵן בְּנֵי שָׁנָה וְאֵין לִדְמֵיהֶן קִצְבָּה. אָשָׁם תָּלוּי – בְּפֵרוּשׁ שֶׁהוּא מִן הַגְּדוֹלִים, וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. [כג] הוּזְלוּ אֵילִים, וְלֹא יִמָּצֵא אַיִל בִּשְׁתֵּי סְלָעִים – אֵין לוֹ תַּקָּנָה, אֶלָּא יִשְׁהֶה עַד שֶׁיּוּקְרוּ, וְיָבִיא בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל דָּמָיו וְנָתְנָה לוֹ קִצְבָּה.

כב. כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה (הלכות שגגות ט,א) ואשם תלוי (שם ח,א). בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם. כבש זכר כבש בשנתו השנייה (איל). וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. שיהיו שווים לפחות שני שקלים (סלעים). וְאֵין לִדְמֵיהֶן קִצְבָּה. אין סכום קצוב למחירם. אָשָׁם תָּלוּי בְּפֵרוּשׁ שֶׁהוּא מִן הַגְּדוֹלִים. נאמר בפירוש בתורה שהוא איל (ויקרא ה,יח). וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. שנאמר בו "בערכך" כפי שנאמר באשם מעילות שבו מפורש שהוא בכסף שקלים (פה"מ כריתות ו,ו).

[כד] הִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ, וְהָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם – כָּשֵׁר, שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי, וַעֲדַיִן לֹא נִרְאָה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁוֶה שְׁתַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו – אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ.
הָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה שְׁתַּיִם וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה סֶלַע – הֲרֵי זֶה פָּסוּל. חָזַר וְנַעֲשָׂה יָפֶה שְׁתַּיִם – יַחֲזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמוּם שֶׁנָּפַל וְעָבַר.

כד. וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. ששווי האשם נקבע בשעת הקרבתו. שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי וַעֲדַיִן לֹא נִרְאָה וכו'. מכיוון שמשעת ההפרשה לא היה האשם ראוי לקרבן, כאשר עולה מחירו והוא נעשה ראוי לקרבן הרי הוא כשר (ראה גם לעיל ג,כד). וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ. אף שהאשם הכפיל את מחירו לאחר שהוקדש והבעלים נהנים מהשבחתו, מותר להקריבו ולהתכפר בו.
שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אף שהאשם היה כשר ואחר כך נפסל ('נראה ונדחה'), מכיוון שהוא בעל חיים חי, אינו נפסל על ידי דחייתו (הלכות מעשה הקרבנות טו,ד). לְמוּם שֶׁנָּפַל וְעָבַר. בהמה שנפסלה מחמת מום ואחר כך התרפא המום שהיא כשרה.

[כה] הִפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶם שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

כה. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים. מחירו עלה או שהמוכר מכר לו בזול. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. כיוון שנקנה בכספי אשם ואי אפשר להקריבו (שהרי האיל האחר הוקרב).

[כו] הָיָה חַיָּב בְּאָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם, אוֹ בְּבֶן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה, אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים – פָּסוּל, וְתַעֲבֹר צוּרָתוֹ, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַפָּסוּל בַּחַטָּאת – פּוֹסֵל בָּאָשָׁם, חוּץ מִן הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

כו. מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים. בזמן שהבעלים עדיין לא ראויים להקריב את הקרבן (הלכות מעשה הקרבנות יח,ט), כגון: נזיר ומצורע שלא השלימו את טהרתם. וְתַעֲבֹר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. יש להמתין עד שיתקלקל ותשתנה צורתו ואז לשרפו. חוּץ מִן הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. שחטו לשם קרבן אחר או לשם מי שאינו בעליו. שֶׁהוּא כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן טו,א; ואילו חטאת ששחטה שלא לשמה, פסולה.

[כז] עוֹלַת נָזִיר, עוֹלַת יוֹלֶדֶת, עוֹלַת מְצֹרָע, שֶׁשְּׁחָטָן בְּנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, אוֹ מְחֻסְּרֵי זְמַן בַּבְּעָלִים – כְּשֵׁרִים, וּטְעוּנִין נְסָכִים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת נְדָבָה – אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת חוֹבָה, בֵּין עָלָת לַבְּעָלִים בֵּין שֶׁלֹּא עָלָת לָהֶם.

כז. עוֹלַת נָזִיר עוֹלַת יוֹלֶדֶת עוֹלַת מְצֹרָע. עולות חובה אלו מובאות דווקא מכבש בן שנתו (הלכות נזירות ח,א, הלכות מחוסרי כפרה א,ג), שלא כעולת נדבה הבאה מזכרי כל המינים בכל הגדלים. מְחֻסְּרֵי זְמַן בַּבְּעָלִים. לפני השלמת הנזירות או השלמת טהרת היולדת והמצורע. כְּשֵׁרִים. אמנם לא יצאו בהם ידי חובה (תוספתא זבחים א,ג). וּטְעוּנִין נְסָכִים. אף שלא הקריבו אותם כדין, לא נפטרו מנסכים המובאים עם כל עולת בהמה (הלכות מעשה הקרבנות ב,ב). כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת נְדָבָה. גיל הבהמה וחסרון זמן בבעלים. בֵּין עָלָת לַבְּעָלִים בֵּין שֶׁלֹּא עָלָת לָהֶם. בין במקרה שיצאו הבעלים ידי חובה בקרבן ובין כשלא יצאו.