פרק ד', הלכות קידוש החודש, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הִיא הַשָּׁנָה שֶׁמּוֹסִיפִין בָּהּ חֹדֶשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין לְעוֹלָם אֶלָּא אֲדָר, וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנֵי אֲדָרִין: אֲדָר רִאשׁוֹן וַאֲדָר שֵׁנִי. וּמִפְּנֵי מָה מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ זֶה? מִפְּנֵי זְמַן הָאָבִיב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח בְּאוֹתוֹ זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז,א) – שֶׁיִּהְיֶה חֹדֶשׁ זֶה בִּזְמַן הָאָבִיב. וְלוּלֵי הוֹסָפַת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, הָיָה הַפֶּסַח בָּא פְּעָמִים בִּימוֹת הַחַמָּה וּפְעָמִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
א. הִיא הַשָּׁנָה שֶׁמּוֹסִיפִין בָּהּ חֹדֶשׁ. כדי להשלים את הפער שבין שנת החמה לשנת הלבנה (לעיל א,ב). וְאֵין מוֹסִיפִין לְעוֹלָם אֶלָּא אֲדָר. שהוא החודש הסמוך לזמן האביב. ועוד, שהוא החודש האחרון בשנה המקראית (בדומה לעיבור חודש שנעשה בסוף החודש – ראה מכילתא בא פ"ב). זְמַן הָאָבִיב. עונת האביב שבין ימות החמה והגשמים, ובזמן זה מתחילה התבואה להבשיל (יד"פ). ויש מפרשים שהכוונה לתקופת ניסן, דהיינו יום השוויון כמבואר בהלכה הבאה (שקל הקודש). שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וכו'. המשך הפסוק: "ועשית פסח לה' אלהיך", ומכאן שיש להקפיד על זמנו של החודש כדי שחג הפסח יחול בזמן האביב. פְּעָמִים בִּימוֹת הַחַמָּה וּפְעָמִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. כיוון ששנת הלבנה קצרה משנת החמה, הפער שיצטבר יגרום לכך שהחודשים יחולו בעונות שונות של השנה (בדומה ללוח המוסלמי).
ב. עַל שְׁלֹשָׁה סִימָנִין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה: עַל הַתְּקוּפָה, וְעַל הָאָבִיב, וְעַל פֵּרוֹת הָאִילָן. כֵּיצַד? בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין וְיוֹדְעִים: אִם תִּהְיֶה תְּקוּפַת נִיסָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה – מְעַבְּרִין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה, וְיַעֲשׂוּ אוֹתוֹ נִיסָן אֲדָר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח בִּזְמַן הָאָבִיב. וְעַל סִימָן זֶה סוֹמְכִין וּמְעַבְּרִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִימָן אַחֵר.
ב. עַל שְׁלֹשָׁה סִימָנִין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. שלושה מדדים שונים לכך שעדיין לא הגיעה עונת האביב (יד"פ; ולפי שקל הקודש שהובא לעיל אין אלו סימנים לעונת האביב אלא שלוש סיבות נפרדות). עַל הַתְּקוּפָה וְעַל הָאָבִיב וְעַל פֵּרוֹת הָאִילָן. שלושת הסימנים הללו יבוארו בסמוך. תְּקוּפַת נִיסָן. יום השוויון האביבי (לדרכי חישוב התקופה ראה לקמן פרקים ט-י, ובמיוחד לקמן י,ו). וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִימָן אַחֵר. שאין צורך לבדוק את שאר הסימנים (ראה בהלכה הסמוכה).
ג. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ הָאָבִיב, אֶלָּא עֲדַיִן אָפֵל הוּא, וְלֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁדַּרְכָּן לִצְמֹחַ בִּזְמַן הַפֶּסַח – סוֹמְכִין עַל שְׁנֵי סִימָנִין אֵלּוּ, וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקוּפָה קֹדֶם לְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן – הֲרֵי הֵן מְעַבְּרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָבִיב מָצוּי לְהַקְרִיב מִמֶּנּוּ עֹמֶר הַתְּנוּפָה בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת צוֹמְחִין כְּדֶרֶךְ כָּל זְמַן הָאָבִיב.
ג. הָאָבִיב. השעורה, שהיא התבואה הראשונה שמבשילה. אָפֵל הוּא. מאחֵר להבשיל. סוֹמְכִין עַל שְׁנֵי סִימָנִין אֵלּוּ. אם נראו שניהם. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָבִיב מָצוּי לְהַקְרִיב מִמֶּנּוּ עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שיש צורך בשעורה לקרבן העומר, שזמנו בשישה עשר בניסן (הלכות תמידין ומוספין ז,ג ואילך). וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּירוֹת צוֹמְחִין כְּדֶרֶךְ כָּל זְמַן הָאָבִיב. שאחד המאפיינים של עונת האביב הוא צמיחת הפירות.
ד. וְעַל שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ סוֹמְכִין בָּאָבִיב: עַל אֶרֶץ יְהוּדָה, וְעַל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְעַל הַגָּלִיל. אִם הִגִּיעַ הָאָבִיב בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת מֵאֵלּוּ וּבְאַחַת לֹא הִגִּיעַ – אֵין מְעַבְּרִין. וְאִם הִגִּיעַ בְּאַחַת מֵהֶן וְלֹא הִגִּיעַ בִּשְׁתַּיִם – מְעַבְּרִין, אִם עֲדַיִן לֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן הָעִקָּר שֶׁמְּעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּדֵי לִהְיוֹת הַשָּׁנִים שְׁנֵי הַחַמָּה.
ד. שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. שלושה מחוזות בארץ ישראל (חלוקה זו משמשת לעניינים נוספים: ראה הלכות אישות יג,טז, הלכות שמיטה ז,ט). סוֹמְכִין בָּאָבִיב. לצורך הבדיקה אם כבר הבשילה השעורה. שֶׁהֵן הָעִקָּר… לִהְיוֹת הַשָּׁנִים שְׁנֵי הַחַמָּה. התקופה, האביב והפירות הן הסיבות הנובעות במישרין מהצורך להתאים את החודשים לעונות השנה (ויש סיבות נוספות המפורטות לקמן).
ה. וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ, וְאֵלּוּ הֵן: מִפְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁאֵינָן מְתֻקָּנִין, וְאֵין הָעָם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת – מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיתַקְּנוּ הַדְּרָכִים; וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, וְנִמְצְאוּ הַנְּהָרוֹת מַפְסִיקִין וּמוֹנְעִין אֶת הָעָם אוֹ מְסַכְּנִין בְּעַצְמָן וּמֵתִים – מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיְּתַקְּנוּ הַגְּשָׁרִים; וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְּסָחִים שֶׁאָבְדוּ בַּגְּשָׁמִים, וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לִצְלוֹת אֶת פִּסְחֵיהֶן – מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּבְנוּ הַתַּנּוּרִים וְיִיבְשׁוּ; וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם – מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לְהַגִּיעַ.
ה. מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. של רבים מישראל בעלייה לרגל וחגיגת הפסח בירושלים, אף שאין בסיבות אלו צורך מבחינת התאמת ניסן לזמן האביב. הַדְּרָכִים שֶׁאֵינָן מְתֻקָּנִין. שהתקלקלו בגשמים ואינם נוחים להליכה. לַעֲלוֹת. לרגל לחג הפסח. מַפְסִיקִין וּמוֹנְעִין אֶת הָעָם אוֹ מְסַכְּנִין בְּעַצְמָן וּמֵתִים. חוסמים את המעבר בפני הרבים, ולחילופין האנשים מסכנים עצמם לעבור את הנהר ולבסוף נסחפים ומתים. תַּנּוּרֵי פְּסָחִים שֶׁאָבְדוּ בַּגְּשָׁמִים. שהיו התנורים שבהם צלו את קרבן הפסח עשויים חרס, ומתקלקלים בריבוי הגשמים. וְיִיבְשׁוּ. יתייבשו ויהיו מוכנים לצורך צליית קרבן הפסח. גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם. תושבי הגולה שיצאו לדרך לכיוון ירושלים, אך התעכבו ולא יספיקו להגיע עד הפסח.
ו. אֲבָל אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְלֹא מִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן; וְלֹא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רֹב הַקָּהָל אוֹ רֹב הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים – אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִטַּהֵר וְיַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה, אֶלָּא יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה. וְאִם עִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה – הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת.
ו. אֲבָל אֵין מְעַבְּרִין… מִפְּנֵי הַצִּנָּה. הקור, שאין הדבר מונע את חגיגת הרגל. וְלֹא מִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן. שעוד לא יצאו לדרכם לירושלים. וְלֹא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה וכו'. שאמנם אין להקריב בטומאה (ראה הלכות ביאת מקדש ד,א), אך לגבי הפסח יש דין מיוחד שאם רוב הציבור או הכהנים טמאים בטומאת מת, עושים אותו בטומאה (הלכות קרבן פסח ז,א, הלכות ביאת המקדש ד,יב), ולכן אין מעברים את השנה כדי לעשותו בטהרה. וְאִם עִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. אבל לא משאר הסיבות.
ז. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּלָל, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה שֶׁצְּרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן, וְאֵלּוּ הֵן: מִפְּנֵי הַגְּדָיִים וְהַטְּלָיִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ אוֹ שֶׁהֵן מְעַט, וּמִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ – אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִיל אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַגְּדָיִים וְהַטְּלָיִים מְצוּיִין לַפְּסָחִים וְהַגּוֹזָלוֹת מְצוּיִין לָרְאִיָּה אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן הָעוֹף, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה.
ז. סַעַד לַשָּׁנָה שֶׁצְּרִיכָה עִבּוּר. סיוע וחיזוק לצורך בעיבור השנה, כמבואר בהלכה הבאה. שֶׁהֵן מְעַט. שיש כמות מעטה שלהם. הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ. גוזלי התורים שלא הצמיחו נוצות. הַגְּדָיִים וְהַטְּלָיִים מְצוּיִין לַפְּסָחִים. לצורך קרבן הפסח, שכשרים לו רק גדיים וטלאים עד גיל שנה (הלכות קרבן פסח א,א). לָרְאִיָּה. לצורך קרבן הראייה, שחייב כל אדם להביא קרבן עולה למקדש בעלותו לרגל (הלכות חגיגה א,א).
ח. כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה? אוֹמְרִין: 'שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה שֶׁמָּשְׁכָה' אוֹ 'מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ'; 'וְעוֹד, שֶׁהַגְּדָיִים קְטַנִּים וְהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים'.
ח. אוֹמְרִין שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר וכו'. כך כותבים באיגרות הנשלחות על ידי הנשיא לכל ישראל (לקמן הי"ז). הַתְּקוּפָה שֶׁמָּשְׁכָה. תקופת טבת שנמשכה ולא תסתיים לפני הפסח. וְעוֹד שֶׁהַגְּדָיִים קְטַנִּים וְהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים. ועל ידי עיבור השנה תיפתר גם בעיה זו.
ט. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בַּמְזֻמָּנִין לָהּ. כֵּיצַד? יֹאמַר רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מִן הַסַּנְהֶדְרִין: 'הֱיוּ מְזֻמָּנִין לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁנַּחֲשֹׁב וְנִרְאֶה וְנֵדַע אִם שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה'. וְאוֹתָן שֶׁזֻּמְּנוּ בִּלְבַד הֵן שֶׁמְּעַבְּרִין אוֹתָהּ. וּבְכַמָּה מְעַבְּרִין אוֹתָהּ? מַתְחִילִין בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִין מִכְּלַל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה מִמִּי שֶׁסָּמְכוּ אוֹתָן. אָמְרוּ שְׁנַיִם: 'לֹא נֵשֵׁב וְלֹא נִרְאֶה אִם צְרִיכָה עִבּוּר אִם לָאו', וְאֶחָד אָמַר: 'נֵשֵׁב וְנִבְדֹּק' – בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אָמְרוּ שְׁנַיִם: 'נֵשֵׁב וְנִרְאֶה' וְאֶחָד אוֹמֵר: 'לֹא נֵשֵׁב' – מוֹסִיפִין שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִין, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר.
ט. בַּמְזֻמָּנִין לָהּ. שנתבקשו במיוחד לבוא לדיון על עיבור השנה, ומזמינים מראש שבעה דיינים (לקמן ה"י). רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. נשיא הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד (לקמן ה"י, הלכות סנהדרין א,ג). מַתְחִילִין בִּשְׁלֹשָׁה. לקבוע אם יש צורך לדון בעיבור השנה. מִמִּי שֶׁסָּמְכוּ אוֹתָן. שנסמכו להיות דיינים כמבואר בהלכות סנהדרין פרק ד, שכן אין מעברים את השנה אלא בדיינים סמוכים (שם ה,ז, וראה לקמן ה,א). לֹא נֵשֵׁב וְלֹא נִרְאֶה. אין צורך בבדיקה זו. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. מול השניים והוכרע הדבר שאין צורך לדון בעיבור. וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. בהרכב של חמישה.
י. שְׁנַיִם אוֹמְרִין 'צְרִיכָה עִבּוּר' וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין 'אֵינָהּ צְרִיכָה' – בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין 'צְרִיכָה' וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין 'אֵינָהּ צְרִיכָה' – מוֹסִיפִין שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִין לָהּ, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה: אִם גָּמְרוּ כֻּלָּם לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר – עוֹשִׂין כְּמַה שֶּׁגָּמְרוּ; וְאִם נֶחְלְקוּ – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, בֵּין לְעַבֵּר בֵּין שֶׁלֹּא לְעַבֵּר. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא רֹאשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, מִכְּלַל הַשִּׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה לְעַבֵּר – הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַנָּשִׂיא עִמָּהֶם אוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וּבְעִבּוּר הַשָּׁנָה מַתְחִילִין מִן הַצַּד, וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל.
י. בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִעוּטָן. לעומת השלושה, והוכרע שאין מעברים אותה השנה. וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. משום חשיבותו של עיבור השנה (ראה גם הלכות סנהדרין ה,ז). גָּמְרוּ. החליטו. אוֹ שֶׁיִּרְצֶה. שיסכים לקביעת עיבור השנה, אף על פי שלא השתתף בדיונים (ראה עוד לקמן הי"ב). וּבְעִבּוּר הַשָּׁנָה מַתְחִילִין מִן הַצַּד וכו'. נותנים רשות דיבור בתחילה לזוטר שבין הדיינים, שמקום מושבו בקצה (ראה הלכות סנהדרין י,ו), והוא גם המכריז על עיבור השנה (ירושלמי ראש השנה ב,ה). וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. ראש בית הדין, והוא המכריז על קידוש החודש (לעיל ב,ח).
יא. אֵין מוֹשִׁיבִין לְעִבּוּר הַשָּׁנָה לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל: מֶלֶךְ – מִפְּנֵי חֵילוֹתָיו וּמִלְחֲמוֹתָיו, שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ נוֹטָה בִּשְׁבִילָן לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר; וְכֹהֵן גָּדוֹל – מִפְּנֵי הַצִּנָּה, שֶׁמָּא לֹא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ נוֹטָה לְעַבֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא תִּשְׁרֵי בִּימֵי הַקֹּר, וְהוּא טוֹבֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ טְבִילוֹת.
יא. אֵין מוֹשִׁיבִין לְעִבּוּר הַשָּׁנָה. בין הדיינים שדנים בעיבור השנה. שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ נוֹטָה. שהוא עשוי לנטות בדעתו ולהכריע בעניין העיבור משום תועלת שיש לו בדבר. מִפְּנֵי הַצִּנָּה וכו'. שאם תעובר השנה יתאחר יום הכיפורים אל ימי הקור, ויהיו המים שבהם יטבול קרים. חָמֵשׁ טְבִילוֹת. כמבואר בהלכות עבודת יום הכיפורים ב,ב-ג.
יב. הָיָה רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, וְהוּא הַנִּקְרָא נָשִׂיא, בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה – אֵין מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אֶלָּא עַל תְּנַאי אִם יִרְצֶה הַנָּשִׂיא. בָּא וְרָצָה – הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת; לֹא רָצָה – אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" (דברים יב,ה); וְאִם עִבְּרוּהָ בַּגָּלִיל – מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא בַּיּוֹם; וְאִם עִבְּרוּהָ בַּלַּיְלָה – אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת.
יב. בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. ואינו יכול להצטרף לדיוני העיבור. בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ. בנחלת שבט יהודה, שירושלים ומקום בית המקדש נמצאים בתחומה. לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ. ודרשו מכאן שבסמוך למקומו של ה' ('לשכנו'), דהיינו בארץ יהודה הסמוכה לירושלים – שם יש לדון בענייני הלכה ('תדרשו'). וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא בַּיּוֹם. בדומה לקידוש החודש, כמבואר לעיל ב,ח.
יג. יֵשׁ לְבֵית דִּין לְחַשֵּׁב וְלֵידַע אֵי זוֹ שָׁנָה תִּהְיֶה מְעֻבֶּרֶת בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁנִים, אֲבָל אֵין אוֹמְרִין: 'שָׁנָה פְּלוֹנִית מְעֻבֶּרֶת', אֶלָּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא שֶׁאוֹמְרִין: 'שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת', וְדָבָר זֶה מִפְּנֵי הַדֹּחַק. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק – אֵין מוֹדִיעִין שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא בַּאֲדָר הוּא שֶׁאוֹמְרִין: 'שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת', וְחֹדֶשׁ הַבָּא אֵינוֹ נִיסָן אֶלָּא אֲדָר שֵׁנִי. אָמְרוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה: 'שָׁנָה זוֹ שֶׁתִּכָּנֵס מְעֻבֶּרֶת' – אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת בַּאֲמִירָה זוֹ.
יג. יֵשׁ לְבֵית דִּין. מותר להם. אֵין אוֹמְרִין שָׁנָה פְּלוֹנִית מְעֻבֶּרֶת. אין מכריזים על עיבור השנה ברבים. וְדָבָר זֶה מִפְּנֵי הַדֹּחַק. היתר זה הוא רק כאשר לא יוכלו לומר זאת בזמן יותר מאוחר. בַּאֲדָר הוּא שֶׁאוֹמְרִין. זהו הזמן הראוי להודיע בו לכתחילה על העיבור, שאז היו רגילים לעברו משום שיכולים לראות אם יש צורך לעבר מפני האביב או הפירות וכיוצא (יד רמ"ה סנהדרין יב,א, וכדלעיל הל' ג-ח). וכמו כן אם יקדימו להודיע יותר מדי עלולים לשכוח את העיבור, ויבואו לידי תקלה של אכילת חמץ בפסח (רש"י סנהדרין יב,א).
יד. הִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים בַּאֲדָר וְלֹא עִבְּרוּ עֲדַיִן הַשָּׁנָה – לֹא יְעַבְּרוּ אוֹתָהּ כְּלָל, שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם רָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס נִיסָן וְלֹא עִבְּרוּ, אֵינָן יְכוֹלִים לְעַבֵּר. וְאִם עִבְּרוּהָ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר – הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. בָּאוּ עֵדִים אַחַר שֶׁעִבְּרוּהָ וְהֵעִידוּ עַל הַיָּרֵחַ – הֲרֵי אֵלּוּ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, וִיהִי רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי. וְאִלּוּ קִדְּשׁוּהוּ קֹדֶם שֶׁיְּעַבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה – שׁוּב לֹא הָיוּ מְעַבְּרִין, שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּנִיסָן.
יד. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם רָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. אם תתאפשר הראייה ויבואו עדים. וְאִם עִבְּרוּהָ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת וכו'. כיוון שכל זמן שלא קידשו את החודש, עדיין הוא חודש אדר.
טו. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת רְעָבוֹן, שֶׁהַכֹּל רָצִין לְבֵית הַגְּרָנוֹת לֶאֱכֹל וְלִחְיוֹת, וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף לָהֶם זְמַן לְאִסּוּר הֶחָדָשׁ. וְאֵין מְעַבְּרִין בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁיַּד הַכֹּל שׁוֹלֶטֶת עַל הַסְּפִיחִים, וְלֹא יִמְצְאוּ לְקָרְבַּן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּרְגִילִין הָיוּ לְעַבֵּר בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית.
טו. בִּשְׁנַת רְעָבוֹן. כשאין התבואה מצויה. שֶׁהַכֹּל רָצִין לְבֵית הַגְּרָנוֹת לֶאֱכֹל וְלִחְיוֹת. דחוקים ומצפים לאכילת היבול של השנה החדשה, המצוי במחסני התבואה. וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף לָהֶם זְמַן לְאִסּוּר הֶחָדָשׁ. שאסור לקצור ולאכול את תבואת השנה החדשה עד אחר הקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן (הלכות תמידין ומוספין ז,יג, הלכות מאכלות אסורות י,ב). ואם יוסיפו חודש לשנה, יידחה זמן ההיתר בחודש נוסף. וְאֵין מְעַבְּרִין בַּשְּׁבִיעִית. בשנת השמיטה, שבה אסור לעבד ולזרוע את השדות. שֶׁיַּד הַכֹּל שׁוֹלֶטֶת עַל הַסְּפִיחִים. שהתבואה הצומחת מאליה בשביעית ('ספיחין') הריהי מופקרת לכול, ואם יידחה זמן ההקרבה עלול שלא להישאר מהם די לקרבן. וּרְגִילִין הָיוּ לְעַבֵּר בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית. כדי להוסיף זמן לעבודת האדמה לפני השמיטה (רש"י סנהדרין יב,א).
טז. יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁנַת רְעָבוֹן וּבַשְּׁבִיעִית – שֶׁלֹּא יְעַבְּרוּ בָּהֶן מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ; אֲבָל אִם הָיְתָה הַשָּׁנָה רְאוּיָה לְהִתְעַבֵּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן – מְעַבְּרִין לְעוֹלָם בְּכָל זְמַן.
טז. מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. של חגיגת הפסח בירושלים, כמבואר לעיל ה"ה. רְאוּיָה לְהִתְעַבֵּר וכו'. כמבואר לעיל הל' ב-ד. מְעַבְּרִין לְעוֹלָם בְּכָל זְמַן. כיוון שיש ציווי לחגוג את הפסח בזמן האביב (לעיל ה"א), אין בשיקולים הללו בכדי לדחותו.
יז. כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַשָּׁנָה – כּוֹתְבִין אִגְּרוֹת לְכָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, וּמוֹדִיעִים אוֹתָם שֶׁעִבְּרוּהָ וּמִפְּנֵי מָה עִבְּרוּהָ, וְעַל לְשׁוֹן הַנָּשִׂיא נִכְתָּבוֹת, וְאוֹמֵר לָהֶן שֶׁ'הִסְכַּמְתִּי אֲנִי וַחֲבֵרַי וְהוֹסַפְנוּ עַל שָׁנָה זוֹ כָּךְ וְכָךְ'. רָצוּ – תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, רָצוּ – שְׁלֹשִׁים יוֹם; שֶׁחֹדֶשׁ הָעִבּוּר – הָרְשׁוּת לְבֵית דִּין לְהוֹסִיפוֹ מָלֵא אוֹ חָסֵר, לָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתָם. אֲבָל הֵם – לְפִי הָרְאִיָּה הֵן עוֹשִׂים, אִם מָלֵא אִם חָסֵר.
יז. וּמִפְּנֵי מָה. מאיזו סיבה. וְעַל לְשׁוֹן הַנָּשִׂיא. בשמו. רָצוּ… לָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתָם. שבית הדין מחשבים אם החודש הנוסף יהיה מלא או חסר, ועל פי חישובם כותבים באיגרות ששולחים למרחקים. אֲבָל הֵם לְפִי הָרְאִיָּה הֵן עוֹשִׂים. שכן קביעת החודש בפועל נעשית על פי הראייה, ולכן יש להמתין ליום ראש החודש עצמו, ואין בהכרזתם באיגרות הללו בכדי לקבוע את החודש (יד"פ).

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות קידוש החודש

עיבור השנה

חג הפסח צריך לחוּל בזמן האביב שנאמר "שמור את חודש האביב". ולפיכך יש להוסיף חודש אחד בכל כמה שנים, שאלמלא כן יצא חג הפסח בחורף או בקיץ.
אם ראו בי"ד שתקופת ניסן מתחילה רק בט"ז ניסן או לאחר מכן, מעברים את השנה. זהו הסימן המובהק ביותר, ומעברים על פיו, גם כשלא מתקיימים שאר הסימנים;

סיבות נוספות לעיבור השנה:
האביב (הבשלת השעורה) וצמיחת פירות האילן. וכן כשהעיבור יאפשר לעלות לרגל.

ראש בית הדין הגדול (ה"נשיא") מזמן מראש את שבעה מדייני הסנהדרין שעתידים לדון בעיבור השנה, והם בלבד רשאים לעבר את השנה לפי שלבי הדיון המפורטים בפרק.

מלך וכהן גדול – אינם יושבים לעיבור השנה, משום שהמלך עלול להטות דעתו עבור חייליו ומלחמותיו, והכהן הגדול עלול להטות דעתו שלא לעבר שנה כדי שלא יחול יום הכפורים (שבו עליו לטבול חמש טבילות) בימי הקור.

אין מעברים אלא ביום. עיברו בלילה – אינה מעוברת.

אחר שעיברו בי"ד את החודש, כותבים איגרות לכל המקומות הרחוקים ומודיעים להם שעיברו את השנה, ומפני איזו סיבה עיברוה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זמנים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.התארך החורף ובני גולה אינם יכולים לעלות-מותר לעבר את השנה כדי שיספיקו?

2.בעיבור השנה יש מקום לשיקול דעת לכן מתחילים מהדיין הזוטר יותר?

3.האם ניתן לעבר שנת שמיטה?

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן