פרק ד', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַפֶּסַח אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו, וְאִם שְׁחָטוֹ בְּמַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – פָּסוּל. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, וְאָמַר לָהֶן לְאַחַר זְמַן: 'אוֹתוֹ הַפֶּסַח שֶׁשָּׁחַטְתִּי עֲלֵיכֶם, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שְׁחַטְתִּיו': אִם הָיָה נֶאֱמָן לָהֶן – סוֹמְכִין עַל דְּבָרָיו; וְאִם לָאו – שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, וְהָרוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְיָבִיא פֶּסַח בַּשֵּׁנִי.
א. כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. טו,א-ג, וראה גם שם הי"א. לְשֵׁם פֶּסַח. ואסור שישחטוהו לשם קרבן אחר. וּלְשֵׁם בְּעָלָיו. בני החבורה המנויים עליו. וְאָמַר לָהֶן לְאַחַר זְמַן וכו'. מדובר שיכול היה לומר להם לפני כן ולא אמר, ולכן נאמנותו מוטלת בספק. אבל אם אמר להם מיד כשראה אותם – נאמן, שלא נחשדו ישראל לשקר בכך ולאסור את המותר (ראה הלכות פסולי המוקדשין יט,טו; וראה גם הלכות תפילין א,יח, הלכות מעשר יב,יח, הלכות מטמאי משכב ומושב יג,ח).
ב. בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁנִּטְמָא וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם זְרִיקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵמוּרִין טְהוֹרִין – לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם, שֶׁאֵין הַפֶּסַח בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה, וְאִם זָרַק – לֹא הֻרְצָה. וְאִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁנִּזְרַק הַדָּם – הֻרְצָה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל שִׁגְגַת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַזָּדוֹן. נִטְמְאוּ מִקְצָת הָאֵבָרִין – שׂוֹרֵף אֶת הַטְּמֵאִין וְאוֹכֵל אֶת הַטְּהוֹרִין. נִטְמְאוּ הָאֵמוּרִין וְהַבָּשָׂר קַיָּם – זוֹרֵק אֶת הַדָּם, וְהַבָּשָׂר נֶאֱכָל לָעֶרֶב.
נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט – לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם, וְאִם זָרַק הַדָּם – לֹא הֻרְצָה, לְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּפֶסַח שֵׁנִי, שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף אֶלָּא אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ.
ב. בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁנִּטְמָא. ונאסר באכילה. לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם שֶׁאֵין הַפֶּסַח בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה וכו'. אף שבשאר קרבנות מותר לזרוק את הדם אם נטמא הבשר והאמורים טהורים (הלכות פסולי המוקדשין א,לד), בפסח הדין שונה, שמטרתו של הפסח היא אכילת בשרו (פה"מ פסחים ז,ה, וראה לקמן ז,ח). וְאִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. אם זרק את הדם בשוגג מבלי לדעת שהבשר נטמא. הֻרְצָה. הציץ מכפר בדיעבד על הזריקה, ונחשב שהקרבן הוקרב בכשרות. ואף שאסורים לאכול את בשר הפסח מפני שנטמא, פטורים מפסח שני, שדינו כאילו נטמא הבשר אחרי זריקת הדם (ריק"ו). נִטְמְאוּ מִקְצָת הָאֵבָרִין. אך נותרו איברים טהורים שניתנים לאכילה. נִטְמְאוּ הָאֵמוּרִין וְהַבָּשָׂר קַיָּם זוֹרֵק אֶת הַדָּם וכו'. אם נטמאו רק החלבים המוקרבים למזבח ולא הבשר, הדין הוא כבכל הקרבנות, והקרבן כשר.
נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט. ונפסלו בכך מאכילת הפסח. לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם וכו'. שאין לקרבן זה בעלים הראויים לאוכלו (ומדובר שכל הבעלים נטמאו – ראה לקמן ה"ג). שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף אֶלָּא אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם. הציץ מכפר על טומאת האדם רק אם נטמא באופן של טומאת התהום – טומאת מת נסתרת, שלא היה אדם בעולם היודע עליה (הלכות נזירות ו,יח-יט, פה"מ פסחים ז,ז). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. ד,ו.
ג. הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ מֵתוּ אוֹ מָשְׁכוּ אֶת יְדֵיהֶן, אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ אוֹ מֵתוּ קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם – מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁתַּעֲבֹר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – יִשָּׂרֵף מִיָּד; בַּדָּם אוֹ בַּבְּעָלִים – תַּעֲבֹר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף.
לְפִיכָךְ, אִם שְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ וְנִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי – הֲרֵי זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיִּשָּׂרֵף אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים? בְּשֶׁנִּטְמְאוּ כָּל בְּנֵי חֲבוּרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ מִקְצָתָן – זָכוּ טְהוֹרִין בְּחֶלְקָן שֶׁל טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמְאוּ מִקְצָתָן אַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל, זָכוּ הַטְּהוֹרִין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ. אֲבָל אִם הִתְחִילוּ כֻּלָּן וְנִטְמְאוּ מִקְצָתָן – לֹא זָכוּ טְהוֹרִין בְּחֶלְקָן שֶׁל טְמֵאִין, אֶלָּא הַטְּהוֹרִים אוֹכְלִין חֶלְקָם, וְחֵלֶק הַטְּמֵאִין יִשָּׂרֵף. וְהוּא הַדִּין אִם מֵתוּ מִקְצָתָן.
נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּפְנֵי הַכֹּל, כְּדֵי לְבַיְּשָׁן, כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֲרוּ בּוֹ. וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ אוֹתָן וְיֵאָמֵר: מֵעֲצֵי מַעֲרָכָה גָּנְבוּ. לְפִיכָךְ, אִם שְׂרָפוּהוּ בְּקָנִים וּבְקַשׁ, וְרָצוּ לִשְׂרֹף מִשֶּׁל עַצְמָן – שׂוֹרְפִין. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְכֵן הַנּוֹתָר – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן, אֲבָל לֹא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, שֶׁלֹּא יַשְׁאִירוּ מֵהֶן אֶצְלָם וְיִמְעֲלוּ בָּהֶן.
ג. הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם. ונפסל ונאסר באכילה, כדין כל בשר קדשים קלים שיצא מחוץ לחומת ירושלים (הלכות מעשה הקרבנות יא,ו). יִשָּׂרֵף מִיָּד. מבלי צורך להמתין, שמצוות עשה לשרוף את הקדשים שנפסלו (הלכות פסולי המוקדשין יט,א). שֶׁתַּעֲבֹר צוּרָתוֹ. יש להמתין עד שהבשר יתקלקל ולא יהיה ראוי לאכילה ואז לשרוף אותו. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ יִשָּׂרֵף מִיָּד. שאם בשר הקרבן נפסל מחמת תקלות שארעו בגופו (כגון יוצא או טמא), מדובר בפסול חמור, ומשום כך ניתן לשרוף את הבשר מיד. בַּדָּם אוֹ בַּבְּעָלִים תַּעֲבֹר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. כאשר נפסל הקרבן מחמת דבר חיצוני לו (בעלים או טומאת הדם), אז הפסול קל יותר, ולכן צריך להמתין לקלקול הבשר ורק אז לשרפו (ריק"ו).
אִם שְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶן. שהפסח נשחט מעיקרו שלא לאוכליו, ונחשב שפסולו בגופו.
בְּשֶׁנִּטְמְאוּ כָּל בְּנֵי חֲבוּרָה. ואין אף אחד שמותר לאכול בפסח מלבדם (שאין הפסח נאכל שלא למנויו, לעיל ב,א). זָכוּ טְהוֹרִין בְּחֶלְקָן שֶׁל טְמֵאִין. באכילת הבשר שהיה מיועד להם. זָכוּ הַטְּהוֹרִין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ. הואיל ועוד לא קיבלו את מנתם, כשמחלקים ביניהם ייקחו גם את החלק שהיה ראוי לטמאים. אֲבָל אִם הִתְחִילוּ כֻּלָּן וְנִטְמְאוּ מִקְצָתָן וכו'. במקרה זה אין מחלקים לטהורים את חלק הטמאים, שכל אחד כבר זכה בחלקו (ריק"ו).שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּפְנֵי הַכֹּל. מקום בהר הבית שבו שורפים חלק מן הקדשים שאירע להם פסול (הלכות מעשה הקרבנות ז,ד). בִּפְנֵי הַכֹּל כְּדֵי לְבַיְּשָׁן כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֲרוּ בּוֹ. שמן הסתם התרשלו בשמירתו מן הטומאה, ולפיכך תיקנו שישרפוהו במקום שהרבים רואים כדי שילמדו להיזהר להבא. וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ וכו'. הם חייבים לשרוף את הקרבן שנטמא בעצי המערכה דווקא, ולא מעצי חולין שהביאו משלהם, שמא יחזירו לביתם את העצים שנותרו אחרי השרפה, ועלולים הרואים לחשוב שהם גונבים מעצי המערכה. אִם שְׂרָפוּהוּ בְּקָנִים וּבְקַשׁ וכו'. שאין משתמשים בהם לעצי המערכה, אלא בגזרי עצים משובחים (ראה הלכות איסורי מזבח ז,ג), ןלכן אין בהם בעיה של חשד. נִטְמָא מִעוּטוֹ וְכֵן הַנּוֹתָר שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. ראה גם הלכות פסולי המוקדשין יט,ז. אֲבָל לֹא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה וכו'. אף שהותר להשתמש בעצים לשרפת פסולי המוקדשים, לא התירו לקחת מהם לחצרותיהם שמא ימעלו במה שנשאר.

ד. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח. וְאִם לֹא נָפַל בָּהּ מוּם עַד שֶׁהִקְרִיב פִּסְחוֹ – יָבִיא בַּדָּמִים שְׁלָמִים.
ד. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים. הפסולים לקרבן הפסח, שצריך להיות זכר ובתוך שנתו הראשונה (לעיל א,א). יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר. אף שאינם ראויים לפסח, כיוון שהם תמימים התקדשו בקדושת הגוף (הלכות תמורה א,כא), ולכן ממתינים עד שייפול בהם מום ואז פודים אותם והם יוצאים לחולין, ובדמיהם מביא קרבן (הלכות איסורי מזבח ב,י). וְאִם לֹא נָפַל בָּהּ מוּם עַד שֶׁהִקְרִיב פִּסְחוֹ יָבִיא בַּדָּמִים שְׁלָמִים. שקרבן פסח שנדחה או נותר קרב שלמים. והבהמה הפסולה עצמה לא קרבה כשלמים (אף שעקרונית נקבה או בן שנתיים כשרים לכך), משום שמלכתחילה לא היו ראויים לקרבן שלשמו הופרשו ולכן אין להקריבם (ריק"ו).
ה. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת – לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם הַפֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה עִם אָבִיו עָלָיו – יְבִיאֶנּוּ לְשֵׁם פֶּסַח.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁמֵּת אָבִיו אַחַר חֲצוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל אִם מֵת אָבִיו קֹדֶם חֲצוֹת – הֲרֵי זֶה נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְיָבִיא פֶּסַח זֶה בַּשֵּׁנִי.
ה. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת. ולא היו מנויים אחרים על הפסח. לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו וכו'. שלא נותרו לפסח זה מנויים, ודינו כמותר הפסח.
בְּשֶׁמֵּת אָבִיו אַחַר חֲצוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר. שחלה עליו חובת הפסח החל מחצות היום, לפני מות האב. הֲרֵי זֶה נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן. שבזמן שחלה החובה לא היה ראוי לאכילת קדשים, ולכן נדחה לפסח שני. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,ט.
ו. מִי שֶׁאָבַד פִּסְחוֹ, וּמְצָאוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ פֶּסַח אַחֵר, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין – יַקְרִיב אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לְשֵׁם פֶּסַח, וְהַשֵּׁנִי יִקְרַב שְׁלָמִים. מְצָאוֹ אַחַר שֶׁשָּׁחַט פִּסְחוֹ – הֲרֵי זֶה יַקְרִיב שְׁלָמִים. וְכֵן אִם הֵמִיר בְּזֶה הַנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה – הֲרֵי תְּמוּרָה זוֹ תִּקְרַב שְׁלָמִים.
אֲבָל אִם מְצָאוֹ קֹדֶם שְׁחִיטַת זֶה שֶׁהִפְרִישׁ, הוֹאִיל וְזֶה הַנִּמְצָא רָאוּי לְהַקְרִיבוֹ פֶּסַח וְרָאוּי לְהַקְרִיבוֹ שְׁלָמִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אִם הֵמִיר בְּזֶה הַנִּמְצָא, בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו בֵּין אַחַר שְׁחִיטָה – אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה, אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים.
ו. וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין. וראויים להקרבה. וְהַשֵּׁנִי יִקְרַב שְׁלָמִים. יקריב את הבהמה עצמה לשלמים. וְכֵן אִם הֵמִיר בְּזֶה הַנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה. הממיר הוא המקדיש בהמת חולין תמורת בהמת קודש. והדין הוא שבהמת ההקדש נשארת בקדושתה ובהמת החולין (התמורה) נעשית קודש ודינה כדין הקרבן המקורי. אם המיר בהמת חולין בקרבן הפסח שאבד ונמצא אחר שנשחט, דין התמורה להיקרב לשלמים כשם שבהמת הפסח הזו קרבה שלמים.
הוֹאִיל וְזֶה הַנִּמְצָא רָאוּי לְהַקְרִיבוֹ פֶּסַח וְרָאוּי לְהַקְרִיבוֹ שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הקודמת. אִם הֵמִיר בְּזֶה הַנִּמְצָא בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו בֵּין אַחַר שְׁחִיטָה אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה. מכיוון שהבהמה הנמצאת שהמירו בה הייתה ראויה בתחילה לפסח, תמורתו אינה קרבה ודינה כדין תמורת פסח קודם חצות שתרעה עד שייפול בה מום ויביא בדמיה שלמים (הלכות תמורה ג,א; אבל אם הייתה נדחית לגמרי מפסח והיה דינה ליקרב שלמים, ממילא תמורתה הייתה קרבה בעצמה שלמים כמבואר בפסקה הקודמת).
ז. פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת הַפֶּסַח – הֲרֵי הֵן כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר: טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּפֶּסַח.
ז. פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ. הכבש מעל גיל שנה, וכבר אין להביאו כפסח אך מקריבים אותו כשלמים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת הַפֶּסַח. כדינים שנזכרו בהלכות הקודמות. טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק. יש צורך שהבעלים יסמכו את ידיהם על ראש הקרבן (הלכות מעשה הקרבנות ג,ו), ומביאים נסכי יין שמן וסולת עם הקרבן (שם ב,ב), וכן מפרישים מנות מיוחדות ממנו לכהנים ומניפים אותם (שם ט,ו). וכל דינים אלה נוהגים בקרבן שלמים, ולא בפסח.
ח. פֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים – יִקְרְבוּ כֻּלָּן שְׁלָמִים. נִתְעָרֵב בִּזְבָחִים אֲחֵרִים – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.
נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת – יִרְעוּ הַכֹּל עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר בַּעַל מוּם, וְיָבִיא בְּהֵמָה שֶׁהִיא יָפָה כַּיָּפָה שֶׁבַּתַּעֲרֹבֶת, וְיֹאמַר: 'כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הַפֶּסַח – תָּחוּל קְדֻשָּׁתוֹ עַל זוֹ', וְיַקְרִיבֶנָּה שְׁלָמִים.
ח. פֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים. שאבדה הבהמה בין בהמות אחרות, ולא ניתן להכיר איזו מהן היא קרבן הפסח. יִקְרְבוּ כֻּלָּן שְׁלָמִים. שאף הפסח קרב לשלמים אחר זמנו, ונמצא שדין אחד לכולם. נִתְעָרֵב בִּזְבָחִים אֲחֵרִים. ואלו שונים באופן הקרבתם מן השלמים. וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים וכו'. מוכר כל אחד מהם בנפרד, ומביא במחיר של היקר מביניהם את הזבח שנתחייב בו, וכן במחיר זה קרבן שלמים עבור הפסח שהתערב בהם. וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר. ההפרש בין מחיר מכירת הבהמה הזולה לקניית הבהמה היקרה, מוטל על הבעלים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ו,ו.
נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת. והבכור כשהוא תם קרב למזבח ונאכל לכהנים, ואם הוא בעל מום נאכל כבשר חולין ללא פדיון, והוא רכוש הכהנים (הלכות בכורות א,ב-ג). וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר בַּעַל מוּם. מחמירים בבשר כל בהמות התערובת כדיני בכור בעל מום, שאסור לשחטו ולמכרו בשוק ואסור לשקול את בשרו במשקל כדרך ששוקלים בשר רגיל (הלכות איסורי מזבח א,יב). כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הַפֶּסַח תָּחוּל קְדֻשָּׁתוֹ עַל זוֹ. מחלל את קדושת קרבן הפסח, אך את קדושת הבכור אינו מחלל שהוא נאכל ללא פדיון ואין אפשרות לחלל את קדושתו (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ו,יב).
ט. הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר וְנִתְגַּיֵּר, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחְרֵר וְנִשְׁתַּחְרֵר, עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֵבִיא – הֲרֵי זֶה מַקְרִיבוֹ לְשֵׁם פֶּסַח, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.
ט. עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר. בעוד שהיה גוי, ואינו מחויב בפסח. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחְרֵר וְנִשְׁתַּחְרֵר. שהיה עבד והשתחרר, וכעת מחויב כבן חורין. עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֵבִיא. שהיה קטן, והביא שתי שערות אחרי גיל שלוש עשרה, שהם סימני גדלות (הלכות אישות ב,י), וכעת מחויב כגדול. שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. אף שישנו כלל לגבי דברים המוקדשים, שדבר שהיה ראוי להקרבה ונדחה בשל פסול מסוים, הרי הוא נפסל לגמרי אף אם סיבת הפסול כבר אינה קיימת ('נראה ונדחה אינו חוזר ונראה'). ועל פי כלל זה אמורה הייתה הבהמה להידחות מהקרבה. אולם כלל זה אינו חל בבהמות בעודן בחייהן, ולכן אינן נפסלות (וראה עוד הלכות מעשה הקרבנות טו,ד ובביאור שם). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. ג,כג ועוד.
י. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְהוֹתִירוּ – הַמּוֹתָר יָבֹא שְׁלָמִים. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ – הֲרֵי הַמָּעוֹת שֶׁיִּקַּח מֵהֶן בְּחֶלְקָן חֻלִּין. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ וְזֶה הִפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ, וְלָקַח מִמֶּנּוּ הַמָּעוֹת וּמִנָּהוּ עַל פִּסְחוֹ – הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִקְדִּישׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת פִּסְחֵיהֶן וְאֶת חֲגִיגָתָן וְאֶת מְעוֹת פִּסְחֵיהֶן וַחֲגִיגָתָן.
י. הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְהוֹתִירוּ. הקדיש סכום מסוים, ולבסוף קנה את הקרבן במחיר נמוך יותר, ונשאר בידו כסף עודף. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. צירף אותם להיות מנויים על בהמה שהקדיש. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ וכו'. אף שגם הבהמה וגם המעות הקדש, ואין הקדש מתחלל על הקדש אלא על חולין, כאן הכסף יוצא לחולין כי ברור שהכסף והבהמה הוקדשו מלכתחילה על מנת שהקדושה תחול בסופו של דבר רק על הבהמה, והכסף יצא לחולין.
יא. עֵצִים שֶׁל צְלִיַּת הַפֶּסַח – כַּפֶּסַח. וְכֵן מַצָּה וּמָרוֹר, הוֹאִיל וְהֵן מַכְשִׁירֵי הַפֶּסַח – הֲרֵי הֵן כַּפֶּסַח. וְאִם לָקַח מִמְּעוֹת הַפֶּסַח מִמִּי שֶׁמִּנָּה אוֹתָן עִמּוֹ, כְּדֵי לְמַנּוֹתָן עִמּוֹ בְּמַצָּה וּמָרוֹר, אוֹ לִהְיוֹת לוֹ חֵלֶק בָּעֵצִים שֶׁצּוֹלֶה בָּהֶן – הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין.

יא. עֵצִים שֶׁל צְלִיַּת הַפֶּסַח כַּפֶּסַח. ומותר לקנותם מן המעות שהפריש לקרבן הפסח, אם נותרו לו (מל"מ). וְכֵן מַצָּה וּמָרוֹר הוֹאִיל וְהֵן מַכְשִׁירֵי הַפֶּסַח. שמצווה לאכול את הפסח על מצות ומרורים (לקמן ח,א-ב), ולכן מותר לקנותם מן המעות שהפריש לפסח. וְאִם לָקַח מִמְּעוֹת הַפֶּסַח מִמִּי שֶׁמִּנָּה אוֹתָן עִמּוֹ… הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין. אם קיבל כסף מן המנויים עבור המצות המרור והעצים, מן המעות שהם הפרישו לפסח, דין הכסף אצלו כחולין, כדין הממנה על הפסח עצמו.

תקציר הפרק 

פרק ד' הלכות קרבן פסח

קרבן פסח שנפסל

🔹הקרבן כשר אם לאחר השחיטה נטמאו האימורים (איברים פנימיים שעולים למזבח) ולא הבשר.
🔹הקרבן פסול אם נשחט במחשבת פיגול (קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן) או נטמא הבשר או אם נטמאו או מתו כל בני החבורה או שהקרבן יצא מירושלים או שהקרבן נתערב בקרבנות אחרים.

🔹ישנם מקרים שהפסח משתנה להיקרב בתור קרבן שלמים:
אם אביו מת, אבד הקרבן ונמצא, עברה שנתו של הקרבן, נתערב הקרבן בשלמים, שארית הכסף שנשאר מהחבורה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קרבן פסח ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נטמא ונודע לו קודם זריקה האם זורקים את דם הפסח?

2.פסח שנטמא ביד'-האם יש חובה לשורפו מיד?

3.הפריש נקבה לפסחו-מותר למוכרה?

תשובות
1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן