פרק ד', הלכות רוצח ושמירת הנפש, ספר נזיקין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמִּתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה – פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַגָּלוּת, לְפִי שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן – פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין.
א. וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין. בדרך כלל רוצח אינו חייב בתשלומים על האדם שהרג כיוון שנענש בעונש מוות, ואף במקרה שפטור ממיתה פטור מן התשלומים (ראה הלכות חובל ד,ה, אמנם במקרה שלא התכוון כלל להרוג אלא להכות את זה והיכה את חברו אף על פי שהרגו חייב בתשלומים, שם ה"ו). שֶׁאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,י. לְפִיכָךְ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְתוֹךְ עֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר. שלא נתכוון להרוג דווקא את ההרוג.
ב. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וּמֵת; אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וּמֵת – פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין, וְאֵינוֹ גּוֹלֶה, שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה.
אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת… פָּטוּר. כיוון שהתכוון להכות באופן שאין בו כדי להמית. שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ… וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת פָּטוּר. אף שהתכוון להרוג באופן הראוי להמית, כיוון שבפועל הרג באופן שאינו ראוי, פטור. וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה. אלא רק ההורג בשוגג.
ג. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹמְדִין אוֹתוֹ: אִם אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים – נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד, וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
וְאִם אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹסְרִין אֶת הַמַּכֶּה בְּבֵית הַסֹּהַר מִיַּד, וּמַמְתִּינִים לָזֶה: אִם מֵת – יֵהָרֵג הַמַּכֶּה; וְאִם הֵקֵל וְנִתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה, וְהָלַךְ בַּשּׁוּק עַל רַגְלָיו כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִים – מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר.
ג. אוֹמְדִין אוֹתוֹ. אם עשוי למות מחמת המכה. נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. משלם את חמשת התשלומים שמשלם אדם החובל בחברו: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (הלכות חובל א,א). וַאֲפִלּוּ חָלָה הַמֻּכֶּה וְהִכְבִּיד וּמֵת מֵחֲמַת הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. כיוון שבתחילה פטרו אותו ממיתה, שוב לא חוזרים בהם (ראה בבלי סנהדרין עח,ב).
וְאִם הֵקֵל. החולי. מְשַׁלֵּם הַמַּכֶּה חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְנִפְטָר. ובמקרה זה כיוון שהבריא לגמרי גם אם מת אחר כך, פטור ממיתה וחייב בתשלומים.
ד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "עַל מִשְׁעַנְתּוֹ" (שמות כא,יט) – אֵינוֹ שֶׁיְּהַלֵּךְ וְהוּא נִשְׁעָן עַל הַמַּטֶּה אוֹ עַל אַחֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הַנּוֹטֶה לָמוּת יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת. לֹא נֶאֱמַר "מִשְׁעַנְתּוֹ" אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת כֹּחוֹ, וְלֹא יִהְיֶה צָרִיךְ כֹּחַ אַחֵר לְהִשָּׁעֵן עָלָיו.
ד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. בפסוק נאמר: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא", ומכאן שכאשר המוכה הולך על משענתו, פוטרים את המכה ממיתה ומחייבים אותו ממון. שֶׁיִּהְיֶה מְהַלֵּךְ עַל מִשְׁעֶנֶת כֹּחוֹ. שיסתמך על כוחו בלבד כאדם בריא. שהרי עד שמבריא לגמרי, גם אם מצבו משתפר אין לשחרר את המכה, שכן אם ימות המוכה יהיה המכה חייב מיתה (כמבואר בהלכה הבאה).
ה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת – הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
ה. וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. אך לא הבריא לגמרי. וְאֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֹמֶד שֵׁנִי כְּשֶׁהֵקֵל. לאחר שהקל מחוליו אין בוחנים שוב אם ראוי למות מחמת מצבו. ואף אם הגיע לשלבי החלמה שהוציאו אותו מכלל סכנה, אם מצבו ישוב וידרדר וימות, חייב מיתה. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. על פי האומד הראשון יש ביסוס לומר שמת מחמת המכה, ושינוי המצב אינו מפקיע את האומד הזה.
ו. הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת וּמֵת, בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין שֶׁהִכּוּהוּ כְּאַחַת – כֻּלָּן פְּטוּרִין מִמִּיתַת בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" (ויקרא כד,יז) – עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד שֶׁהָרַג כָּל הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא הַדִּין לִדְחָפוּהוּ שְׁנַיִם, אוֹ שֶׁכְּבָשׁוּהוּ שְׁנַיִם לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶם וְהָרַג – כֻּלָּן פְּטוּרִין.
ו. הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת וּמֵת. כולם גרמו למיתתו. שֶׁהָיוּ רַבִּים יוֹשְׁבִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶם וְהָרַג. כולם ירו בו יחד את החץ (שלל דוד, יד"פ).
ז. זָרְקוּ בּוֹ עֲשָׂרָה אֶבֶן זֶה אַחַר זֶה וְכָל אַחַת מֵהֶן אֵין בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, וּמֵת – הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו.
רוֹצֵחַ שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא מֵהֶם – כֻּלָּן פְּטוּרִים. וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּרוֹצְחִים אֲחֵרִים שֶׁנִּגְמַר דִּינָם – כֻּלָּם פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו; וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּם.
ז. וְזָרַק אֶחָד אֶבֶן בָּאַחֲרוֹנָה וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית וּמֵת הֲרֵי זֶה הָאַחֲרוֹן נֶהֱרָג עָלָיו. שאף שהראשונים חבלו בו, הוא לבדו הרגו.
שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. דנו אותו למיתה בבית דין. כֻּלָּם פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה. שהרי לא יודעים מי האחד שלא נגמר דינו, ואין אפשרות לגמור את דינו. שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. הלכות סנהדרין יד,ז. וְאוֹסְרִין אֶת כֻּלָּם. שהרי כולם רוצחים, ומכיוון שאי אפשר להרגם אוסרים אותם באופן המבואר בהלכה הבאה (ערוה"ש סעיף לד).
ח. הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת וְלֹא הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת, אֶלָּא רָאָהוּ הָאֶחָד אַחַר הָאֶחָד, אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בַּבְּדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת – כָּל אֵלּוּ הָרַצְחָנִין כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתָם "לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ" (ישעיהו ל,כ) עַד שֶׁיֵּצְרוּ מְעֵיהֶן, וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתָם שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסָם נִבְקַעַת מִכֹּבֶד הַחֹלִי.

ח. וְלֹא הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאַחַת וכו'. ולכן עדותם אינה מצטרפת ואין לדון על פיהם (הלכות עדות ד,א). אוֹ שֶׁהָרַג בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה. העובר עברה שיש בה עונש מיתה אינו נהרג בבית דין אלא אם כן הזהירו ('התרו') בו לפני מעשה שיש במעשה זה חיוב מיתה (הלכות סנהדרין יב,ב). במקרה של רצח ללא התראה, על אף שיש עדים ובוודאות הוא הרוצח, אינו נהרג בבית דין. שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בַּבְּדִיקוֹת וְלֹא הֻכְחֲשׁוּ בַּחֲקִירוֹת. העדים נמצאו דוברי אמת בעיקר עדותם אך נמצאו סתירות בעניינים חיצוניים הקשורים לעדותם (ראה הלכות עדות א,ה-ו), ולכן אי אפשר לדון את הרוצח למיתה. כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה. מכניסים אותם לצינוק. וּמַאֲכִילִין אוֹתָם לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ. מעט מאוד אוכל ושתייה.

ט. וְאֵין עוֹשִׂין דָּבָר זֶה לִשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין, אֶלָּא אִם נִתְחַיֵּב מִיתָה – מְמִיתִין אוֹתוֹ; וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין בָּהֶם הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֲרָיוֹת אוֹ חִלּוּל שַׁבָּת, אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים; שֶׁאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת הֵן מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה, הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר, וְאֵין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה, וְלֹא יַצִּילוּ אוֹתוֹ מִן הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ" וכו' (משלי כח,יז).
צֵא וּלְמַד מֵאַחְאָב עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב" (מלכים א כא,כה), וּכְשֶׁנִּסְדְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו וּזְכֻיּוֹתָיו לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, לֹא נִמְצָא לוֹ עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא דְּמֵי נָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי יי" (מלכים א כב,כא; דברי הימים ב יח,כ; ושם: וַיֵּצֵא… וַיַּעֲמֹד) – זוֹ רוּחַ נָבוֹת, וְנֶאֱמַר לָהּ: "תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל" (מלכים א כב,כב; דברי הימים ב יח,כא), וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ, אֶלָּא סִבֵּב, קַל וָחֹמֶר לַהוֹרֵג בְּיָדוֹ.
ט. רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב. לא היה מלך רשע כמותו. לֹא נִמְצָא לוֹ עָוֹן שֶׁחִיְּבוֹ כְּלָיָה וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר אַחֵר שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגְדּוֹ. כנגד כל שאר עוונותיו נמצאו זכויות שהצילו אותו מכליה (ראה בבלי סנהדרין קב,ב). שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֵא הָרוּחַ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי יי זוֹ רוּחַ נָבוֹת וכו'. רוחו של נבות קיבלה רשות להטעות ארבע מאות נביאים ("תפתה וגם תוכל") ולגרום להם להתנבאות לשקר שאחאב ינצח את ארם, ובגללם הוא יצא למלחמה ושם מת. וַהֲרֵי הוּא הָרָשָׁע לֹא הָרַג בְּיָדוֹ אֶלָּא סִבֵּב. איזבל שלחה איגרת בשם אחאב אל יושבי עיר נבות שיעלילו עליו עלילה בעדות שקר ויוציאו אותו להורג (ראה מלכים א פרק כא).
י. הַמִּינִין, וְהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ אָכַל נְבֵלָה אוֹ לָבַשׁ שַׁעַטְנֵז לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מִין, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין, וְהֵן שֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל – מִצְוָה לְהָרְגָן. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן בְּסַיִף בְּפַרְהֶסְיָה – הוֹרֵג; וְאִם לָאו – יָבֹא עֲלֵיהֶן בַּעֲלִילוֹת עַד שֶׁיְּסַבֵּב הֲרִיגָתָן.
כֵּיצַד? רָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַבְּאֵר, וְהַסֻּלָּם בַּבְּאֵר – קוֹדֵם וּמְסַלֵּק הַסֻּלָּם, וְאוֹמֵר לוֹ: 'הֲרֵינִי טָרוּד לְהוֹרִיד בְּנִי מִן הַגַּג וְאַחֲזִירֶנּוּ לְךָ', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
י. הַמִּינִין וְהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל. ראה גם הלכות תשובה ג,ז. אוֹ הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לְהַכְעִיס. ראה גם שם ה"ט (שם הם מכונים 'משומדים', אך כאן הם נכללים בכינוי הכללי 'מין'). וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְהֵן שֶׁכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה. ראה שם ה"ח. מִצְוָה לְהָרְגָן אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהָרְגָן. מפני שהם מצֵרים לישראל ומסיתים את העם מאחרי ה' (הלכות עבודה זרה י,א).
קוֹדֵם וּמְסַלֵּק הַסֻּלָּם. מקדים לסלק את הסולם לפני שהוא יעלה.
יא. אֲבָל הַגּוֹיִם שֶׁאֵין בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיהֶם מִלְחָמָה, וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – אֵין מְסַבְּבִין לָהֶן הַמִּיתָה. וְאָסוּר לְהַצִּילָן אִם נָטוּ לָמוּת, כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁנָּפַל לַיָּם – אֵינוֹ מַעֲלֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט,טז) – אֵין זֶה רֵעֵהוּ.
יא. וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה מִיִּשְׂרָאֵל. ואסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל מפני שמזיקה את בעלי השדות (הלכות נזקי ממון ה,ב). ומדובר כגון שפרוץ בכך (ראה הלכה הבאה).
יב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת הָעוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ וְשׁוֹנֶה בּוֹ תָּמִיד, כְּגוֹן הָרוֹעִים בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּקְרוּ בְּגָזֵל וְהֵם הוֹלְכִים בְּאִוַּלְתָּן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל בַּעַל עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד, אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָיַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן – מִצְוָה לְהַצִּילוֹ, וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ.

יב. שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּרִשְׁעוֹ תָּמִיד אֶלָּא עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת לַהֲנָיַת עַצְמוֹ. מדי פעם באופן מזדמן. לְתֵאָבוֹן. מחמת תאוותו ולא כמרד. וְאָסוּר לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ. אסור לעמוד מנגד אם הוא נוטה למות ויש בידו להצילו (ראה לעיל א,יד).

תקציר הפרק 

🤔 מה חמור יותר, שפיכות דמים או עבודה זרה? (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד')
מבין שלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – הרצח הוא החמור מכולם, כפי שכותב הרמב"ם בחריפות: "אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים; שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם לקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין" (הלכה ט), ה' יצילנו 😧

🤷‍ הבוקר שבו הכנסת רעדה
בסתיו של שנת תשי"ח זרק אדם בשם משה דואק רימון רסס לתוך מליאת הכנסת מתוך מצוקה אישית. מהפיצוץ נפצעו ראש הממשלה דוד בן גוריון, שר הדתות משה שפירא ושרים אחרים. למזלם של כל הנוגעים בדבר, איש מהם לא נהרג. מה היה דינו של זורק הרימון אם מזימתו הייתה מצליחה והוא היה שופך דם? – כפי שראינו במהלך הלימוד היומי, כל הריגה מכוונת מוגדרת כרצח וכעוון חמור, אכן, "הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן – פטור ממיתת בית דין", שכן לא התכוון להרוג דווקא את האדם שנהרג (הלכה א) 💣

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ד' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.עשרה שביצעו לינץ' – האם כולם פטורים ממיתה בית דין?

2.רוצח ודאי שלא ניתן להרשיעו בבית דין גורמים למותו בכלא?

3.האם רצח בעקיפין חמור מעבודה זרה?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן