פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם כְּלוּם, וְאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת – פָּטוּר, שֶׁאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת, וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם אָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל דָּבָר זֶה', וַאֲכָלוֹ – חַיָּב, וַאֲפִלּוּ הָיָה דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו זֶרַע חַרְדָּל אֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ.
א. שֶׁאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת. ולכן מפרשים אנו שכוונתו לכזית ומעלה (והשווה הלכות נדרים א,ה). וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שאף שאסור מן התורה לאכול גם שיעור מועט שלהם, מכל מקום אינו לוקה אלא אם כן אכל מהם כזית (ראה הלכות מאכלות אסורות יד,ב). ואף כאן איסור האכילה הוא אף בפחות מכזית, ואפילו בכלשהו, אך אינו לוקה (רדב"ז וכס"מ). וְאִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל דָּבָר זֶה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. משום שנשבע על אכילת דבר מסוים, ואכלו. זֶרַע חַרְדָּל אֶחָד. שהוא דבר קטן ופחות אף מחצי זית.
ב. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִטְעֹם כְּלוּם וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא – חַיָּב.
ב. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִטְעֹם כְּלוּם וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. שטעימה משמעה אפילו כלשהו.
ג. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם, וְשָׁתָה – חַיָּב, שֶׁשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מַלְקוּת אַחַת אִם הָיָה מֵזִיד, אוֹ חַטָּאת אַחַת אִם הָיָה שׁוֹגֵג.
ג. לְפִיכָךְ. משום ששתייה בכלל אכילה, אם ישתה ויאכל הרי כאילו אכל שתי אכילות בהעלם שבועה אחד (כדלקמן ה"ה; רדב"ז).
ד. נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַיּוֹם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל, שֶׁאֵין אֲכִילָה בִּכְלַל שְׁתִיָּה. וְכַמָּה יִשְׁתֶּה וְיִהְיֶה חַיָּב? יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית, כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין.
ד. כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין. כשאר איסורי שתייה, כגון שתיית יין לנזיר (הלכות נזירות ה,ב) או שתיית יין של גויים (הלכות מאכלות אסורות יא,ג).
ה. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם' וְאָכַל מִינִין הַרְבֵּה, אוֹ 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם' וְשָׁתָה מִינֵי מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ אָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם בָּשָׂר וּפַת וְקִטְנִית', וְאָכַל הַכֹּל – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת.
ה. אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. ואינו לוקה על כל מין בפני עצמו. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. שאם אכל מכולם כדי כזית אחד, מצטרפים להתחייב עליהם מלקות או קרבן, משום שנכללו בשבועה אחת.
ו. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה', וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּב שְׁתַּיִם, שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה הִיא, וְהוֹאִיל וּפֵרֵשׁ וְאָמַר 'וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה' – גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא כָּלַל הַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל הָאֲכִילָה, וְנִמְצָא כְּנִשְׁבָּע עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּלְפִיכָךְ חַיָּב שְׁתַּיִם.
ו. שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה הִיא. כדלעיל ה"ג.
ז. וְכֵן הָאוֹמֵר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּים וּפַת שְׂעוֹרִים וּפַת כֻּסְּמִין', וַאֲכָלָן – חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שֶׁלֹּא אָמַר 'פַּת' 'וּפַת' 'וּפַת' אֶלָּא לְחַלֵּק וּלְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
ז. שֶׁלֹּא אָמַר פַּת וּפַת וּפַת אֶלָּא לְחַלֵּק וּלְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אבל אם אמר: 'שבועה שלא אוכל פת חיטים ושעורים וכוסמין', אינו חייב אלא אחת.
ח. הָיָה חֲבֵרוֹ מְסָרֵב בּוֹ לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ: 'בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ', וְאָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ' – חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה כְּלוּם' אוֹ 'מַה שֶּׁאָמַרְתָּ', וּמִשֶּׁחָזַר וּפֵרֵט – גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה עַל כָּל מִין וָמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
לְפִיכָךְ אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּשִּׁעוּר מִמִּין אֶחָד. הוֹאִיל וְהֵן חֲלוּקִין לַחַטָּאוֹת – הֲרֵי הֵן כְּחֵלֶב וְדָם, שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
ח. מְסָרֵב. מפציר. וּמִשֶּׁחָזַר וּפֵרֵט גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה עַל כָּל מִין וָמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אבל אם לא אמר לו חברו כלום אלא הוא מעצמו אמר 'שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש', אינו חייב עד שיאכל מכולן (פה"מ שבועות ג,ד).
לְפִיכָךְ. משום שחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו. אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לשיעור אכילה המחייב. הוֹאִיל וְהֵן חֲלוּקִין לַחַטָּאוֹת. שחייב קרבן נפרד על כל אחד. הֲרֵי הֵן כְּחֵלֶב וְדָם שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. שאם אכל מעט חלב ומעט דם, אינו לוקה, משום שכל איסור עומד בפני עצמו ואינם מצטרפים זה לזה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. ד,טז.
ט. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ' אוֹ 'שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹתָהּ', כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת – חַיָּב. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה' – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כֻּלָּהּ. אָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה', וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
ט. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹתָהּ. מכיוון שאמר לשון אכילה בפני עצמה, כוונתו שלא לאכול אפילו כזית, ומה שסיים ואמר 'ככר זו' או 'אותה', כוונתו להבדילה מפת אחרת, אבל אין כוונתו לאסור על עצמו רק את אכילת כל הכיכר (כס"מ). שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כֻּלָּהּ. מכיוון שלא אמר לשון אכילה בפני עצמה אלא ייחד את איסור האכילה לכיכר, כוונתו לכיכר כולה. אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שאין השבועה השנייה חלה, משום שבשבועה הראשונה כבר נשבע על כזית, וכל שכן שלא יאכל את כולה, ובאופן כזה אין שבועה חלה על שבועה כדלקמן.
י. וְכֵן אִם אָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם', וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה.
אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה, וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּכָּר זוֹ, וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ – חַיָּב שְׁתַּיִם, שֶׁבְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ, וּכְשֶׁחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתָהּ – מִשֶּׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת יִתְחַיֵּב, וּכְשֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ – יִתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה.
י. שֶׁאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. כשם שאין איסור חל על איסור (ראה הלכות איסורי ביאה יז,ח, וראה לקמן הי"א), כך אין השבועה השנייה חלה על גבי הראשונה, שהרי בשבועה הראשונה כבר נשבע שלא יאכל היום כלום (אבל אם אכלה למחרת חייב משום שבועתו שלא יאכלנה, שהרי השבועה הראשונה כבר אינה בתוקפה וממילא חלה השבועה השנייה – כס"מ ורדב"ז).
יא. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים', וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הָעֲנָבִים – חַיָּב עַל הַתְּאֵנִים שְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי כָּלַל הַתְּאֵנִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה עִם הָעֲנָבִים שֶׁהָיוּ מֻתָּרִין, וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה עַל הָעֲנָבִים – חָלָה עַל הַתְּאֵנִים, וְנִתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
יא. וְנִתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת. ובמזיד לוקה שתיים ובשוגג מביא שני קרבנות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. יד,יח-יט; שלמרות שאין איסור חל על איסור, כאשר האיסור השני כולל בתוכו מלבד האיסור הראשון גם דברים נוספים שהיו מותרים, חל גם האיסור השני.
יב. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תִּשְׁעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֲשָׂרָה', בֵּין שֶׁאָכַל שְׁמוֹנָה בֵּין שֶׁאָכַל תִּשְׁעָה בֵּין שֶׁאָכַל עֲשָׂרָה – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
יב. אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שהשבועה השנייה והשלישית אינן חלות על השבועה הראשונה משום שאם אסור בשמונה כל שכן שאסור בתשעה ובעשרה, ואין שבועה חלה על שבועה.
יג. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֲשָׂרָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תִּשְׁעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנָה': אִם אָכַל עֲשָׂרָה – חַיָּב שָׁלֹשׁ, עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה אַחַת; וְכֵן אִם אָכַל תִּשְׁעָה – חַיָּב שְׁתַּיִם; אָכַל שְׁמוֹנָה – חַיָּב אַחַת.
יד. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים', וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאֶחָד, וְשָׁגַג וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ שָׁגַג וְאָכַל עֲנָבִים – אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר, וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר.
יד. וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאֶחָד. שלא יאכל יחד תאנים וענבים, ומתוך שחלה השבועה על הענבים חלה גם על התאנים (כדלעיל הי"א). אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר. שמאחר שהפריש קרבן על אכילת התאנים, אין היא מצטרפת לענבים שאכל כעת, ועל אף שאסור לו לאכלם, אינו חייב קרבן.
טו. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר, וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְתֵשַׁע, וְאָכַל עֶשֶׂר וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְחָזַר וְשָׁגַג וְאָכַל תֵּשַׁע – הֲרֵי זֶה כַּחֲצִי שִׁעוּר, וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר, שֶׁעִנְיַן שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה.
טו. שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר. כיכרות מסוימות. וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְתֵשַׁע. עשר אלו שנשבע עליהם קודם, ובנוסף עליהם תשע כיכרות מסוימות, ומתוך שחלה שבועה על התשע חלה גם על העשר על אף שכבר נשבע עליהם בשבועתו הקודמת (לח"מ).
טז. 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַגְּדוֹלָה אִם אָכַלְתִּי כִּכָּר זוֹ הַקְּטַנָּה', וְשָׁכַח תְּנַאי זֶה בְּעֵת שֶׁאָכַל הַקְּטַנָּה, וְאָכַל אַחַר כָּךְ הַגְּדוֹלָה בְּמֵזִיד – חַיָּב.
טז. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַגְּדוֹלָה אִם אָכַלְתִּי כִּכָּר זוֹ הַקְּטַנָּה. ונמצא שהכיכר הגדולה היא כיכר האיסור והכיכר הקטנה היא כיכר התנאי. וְאָכַל אַחַר כָּךְ הַגְּדוֹלָה בְּמֵזִיד חַיָּב. שהחיוב נובע ממצבו התודעתי בעת אכילת כיכר האיסור ולא בעת אכילת כיכר התנאי.
יז. אָכַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהוּא זוֹכֵר הַתְּנַאי וְיוֹדֵעַ שֶׁבַּאֲכִילָתָהּ תֵּאָסֵר הַגְּדוֹלָה, וְשָׁכַח וְאָכַל אֶת הַגְּדוֹלָה, וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרָה – פָּטוּר. אָכַל שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁגָגָה – פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד, בֵּין שֶׁאָכַל הַגְּדוֹלָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בָּאַחֲרוֹנָה – חַיָּב.
יז. וְשָׁכַח וְאָכַל אֶת הַגְּדוֹלָה וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרָה. כגון ששכח שאכל את כיכר התנאי. פָּטוּר. שהרי בשעת אכילת כיכר האיסור היה שוגג. אָכַל שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. שהרי גם במקרה זה אכל את כיכר האיסור בשוגג. בֵּין שֶׁאָכַל הַגְּדוֹלָה בַּתְּחִלָּה. ואם יאכל אחריה את הקטנה, שהיא כיכר התנאי, נמצא עובר על שבועתו למפרע. אוֹ בָּאַחֲרוֹנָה. וכבר אכל את הקטנה, שהיא כיכר התנאי, ואסור בגדולה. חַיָּב. מכיוון שהיה מזיד באכילת כיכר האיסור. אבל אם אכל את הכיכר הגדולה, שהיא כיכר האיסור, בהתחלה במזיד, ואחריה אכל את הכיכר הקטנה, שהיא כיכר התנאי, בשוגג, אינו חייב מלקות שהרי שגג באכילת הקטנה, ואינו חייב קרבן שהרי הזיד באכילת הגדולה (לח"מ).
יח. וְכֵן אִם תְּלָיָן זוֹ בָּזוֹ וְנִשְׁבַּע וְאָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל אַחַת מֵהֶן אִם אָכַלְתִּי הָאַחֶרֶת', וְשָׁכַח הַתְּנַאי וְאָכַל אַחַת מֵהֶן, וְאָכַל הַשְּׁנִיָּה בְּזָדוֹן – חַיָּב.
יח. וְשָׁכַח הַתְּנַאי וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאָכַל הַשְּׁנִיָּה בְּזָדוֹן חַיָּב. שהראשונה נעשתה כיכר התנאי, והשניה כיכר האיסור, והרי אכל את כיכר האיסור במזיד.
יט. הָרִאשׁוֹנָה בְּזָדוֹן וְהַשְּׁנִיָּה בִּשְׁגָגָה – פָּטוּר; שְׁתֵּיהֶם בִּשְׁגָגָה – פָּטוּר; שְׁתֵּיהֶן בְּזָדוֹן – חַיָּב.
כ. 'שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם', וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ: בְּשׁוֹגֵג – מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד; בְּמֵזִיד – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר.
כ. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. כדלעיל א,ג. בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה (הלכות סנהדרין יח,ב).
כא. וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אִם נִשְׁבַּע שֶׁאָכַל וְהוּא לֹא אָכַל, אוֹ שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא אָכַל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה? מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שְׁבוּעָתוֹ נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה – אֵינָהּ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מִשְּׁעַת שְׁבוּעָה.
כא. שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא אָכַל וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. ומה שאכל אינו נחשב מעשה מפני שאכל בהיתר גמור, אלא שאחר כך נשבע שלא אכל (רדב"ז).
כב. מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ' אוֹ 'שְׁבוּעָה שֶׁאִי אֹכַל לְךָ', אוֹ שֶׁהָיָה מְסָרֵב בּוֹ לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ וְהוּא נִמְנָע, וְנִשְׁבַּע וְאָמַר: 'שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ', וְכֵן הָאוֹמֵר: 'לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ' – כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין, וַהֲרֵי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֶצְלוֹ. וְאִם אָמַר כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵלּוּ, וְעָבַר וְאָכַל – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
כב. שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ. שלא אוכל משלך. שֶׁאִי. שאיני. מְסָרֵב. מפציר. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ. ובגלל שהפציר בו קודם לכן, משמע שכוונתו לומר 'שבועה אם אוכל לך' (כס"מ, והרדב"ז פירש שהסיבה שמפרשים כך היא מפני שנמנע בתחילה). לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ. מה שלא אוכל משלך לא יהיה אסור עלי בשבועה, ומכאן שכוונתו שמה שיאכל משלו יהיה אסור עליו בשבועה. אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שהרי אין שבועה חלה על שבועה.

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות שְׁבוּעוֹת

משמעות המילים
🔹מי שנשבע שלא יאכל היום כלום, ואכל פחות מכזית -פטור. שאין אכילה פחותה מכזית. ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה👈, ואכלו -חייב.
🔹מי שנשבע שלא יאכל היום, ושתה-חייב, ששתייה בכלל אכילה. (אבל לא להיפך)
🔹 משמעות מילות השבועה היא שקובעת לעניין מנין המלקות והשיעור המחייב אותם (כמפורט בפרק).
🔹 אין 'שבועה על שבועה' מלבד כשנוסף משהו בשבועה השניה.
🔹 שבועה לעתיד – אינו לוקה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבועות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נשבע שיאכל ולא אכל – האם חייב מלקות?

2.נשבע שלא יאכל שלשה שניים וצימוק אחד-חייב 3 קרבנות?

3.עבר על שבועתו שלא יאכל ולא ישתה – האם חייב 2 קרבנות?

תשובות
1-לא 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן