א. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה בְּעֶלֶם אֶחָד – חַיָּב חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אֲפִלּוּ עָשָׂה הַשָּׁלֹשׁ וְאַרְבָּעִים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ בְּעֶלֶם אֶחָד – מֵבִיא שָׁלֹשׁ וְאַרְבָּעִים חַטָּאוֹת. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שֵׁמוֹת הַרְבֵּה – חַיָּב עַל כָּל שֵׁם וָשֵׁם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָאִסּוּרִין כֻּלָּן בָּאִין כְּאַחַת, אוֹ אִסּוּר מוֹסִיף, אוֹ אִסּוּר כּוֹלֵל.
כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט בֶּהֱמַת קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה בְּשַׁבָּת לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת: מִשּׁוּם שׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ, וּמִשּׁוּם מְחַלֵּל שַׁבָּת, וּמִשּׁוּם עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בָּאוֹמֵר: בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבֵד אוֹתָהּ. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ – מִשֶּׁיִּשְׁחֹט בָּהּ מְעַט לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה תֵּאָסֵר, וְאֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שׁוֹחֵט בַּחוּץ עַד שֶׁיִּשְׁחֹט שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם, וְנִמְצָא כְּשֶׁגָּמַר הַשְּׁחִיטָה שָׁחַט בְּהֵמָה הָאֲסוּרָה לְקָרְבָּן, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שׁוֹחֵט בַּחוּץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת.
הָיְתָה חַטַּאת הָעוֹף, וְהָיָה חֲצִי קָנֶה שֶׁלָּהּ פָּגוּם, וְהוֹסִיף בּוֹ כָּל שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת.
הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָחִיו הַקַּיָּם כְּשֶׁהִיא נִדָּה – מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת: מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, וְהֵן שְׁנֵי אִסּוּרִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם נִדָּה, שֶׁהוּא אִסּוּר מוֹסִיף, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁנּוֹסַף בָּהּ אִסּוּר זֶה לְבַעְלָהּ, נוֹסַף לִיבָמָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
הַבָּא עַל אָבִיו – חַיָּב שְׁתַּיִם: מִשּׁוּם "עֶרְוַת אָבִיךָ… לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ז), וּמִשּׁוּם "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב" (שם יח,כב). וְכֵן הַבָּא עַל אֲחִי אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" (שם יח,יד).
הַבָּא עַל הַזְּכוּר וְהֵבִיא זְכוּר עָלָיו בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב" (ויקרא יח,כב) – הַשּׁוֹכֵב וְהַנִּשְׁכָּב שֵׁם אֶחָד הוּא. וְכֵן הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו בְּעֶלֶם אֶחָד – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. עָשׂוּ הַשּׁוֹכֵב וְהַנִּשְׁכָּב בִּבְהֵמָה וּזְכוּר כִּבְעִילָה אַחַת.
ב. יֵשׁ בּוֹעֵל בְּעִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת. כֵּיצַד? יַעֲקֹב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת מִזִּלְפָּה וּשְׁמָהּ תִּמְנָע, נָשָׂא לָבָן תִּמְנָע, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּשְׁמָהּ סֶרַח, וְאֵין לְלָבָן בַּת אֶלָּא רָחֵל לְבַדָּהּ. נִמְצֵאת סֶרַח בַּת בַּת יַעֲקֹב, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מֵאָבִיהָ, וְהֵן שְׁנֵי אִסּוּרִין הַבָּאִין כְּאַחַת.
נִשֵּׂאת סֶרַח לִרְאוּבֵן, וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁאָר בְּנֵי יַעֲקֹב, נוֹסַף בָּהּ אִסּוּר לְיַעֲקֹב, וַהֲרֵי הִיא כַּלָּתוֹ. מֵת רְאוּבֵן אוֹ גֵּרֵשׁ, וְנִשֵּׂאת סֶרַח זוֹ לַאֲחִי יַעֲקֹב מֵאִמּוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֲחֵי יַעֲקֹב, נוֹסַף לְיַעֲקֹב בָּהּ אִסּוּר אֵשֶׁת אָחִיו.
מֵת אוֹ גֵּרֵשׁ, וְנִשֵּׂאת סֶרַח זוֹ לְיִשְׁמָעֵאל, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֲחֵי יִשְׁמָעֵאל, נוֹסַף בָּהּ לְיַעֲקֹב אִסּוּר אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. מֵת יִשְׁמָעֵאל, וְנָפְלָה לְיִבּוּם לִפְנֵי יִצְחָק, וְעָבַר יִצְחָק וְיִבְּמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׁנִיָּה לוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֶחָיו, נוֹסַף בָּהּ אִסּוּר לְיַעֲקֹב מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁשְּׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאֶחָד.
אִם שָׁגַג יַעֲקֹב וּבָא עַל סֶרַח זוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה בְּחַיֵּי יִצְחָק בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב – הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת: מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ, וּמִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וּמִשּׁוּם כַּלָּתוֹ, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, וּמִשּׁוּם נִדָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. כָּל אֵלּוּ שֶׁתֵּאָסֵר זוֹ הָעֶרְוָה עֲלֵיהֶן בְּאִסּוּר מוֹסִיף – צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים מְצוּיִין בָּעוֹלָם כְּדֵי שֶׁתֵּאָסֵר עֲלֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ שֶׁתֵּאָסֵר עֲלֵיהֶן יִתּוֹסֵף אִסּוּר אַחֵר לָזֶה. אֲבָל אִם אֵינָן מְצוּיִין – אֵין אוֹמְרִין: הוֹאִיל וְאִלּוּ הָיוּ לָזֶה בָּנִים אוֹ אַחִים הָיְתָה נֶאֱסֶרֶת עֲלֵיהֶן, יִתּוֹסֵף בָּהּ אִסּוּר לַזָּקֵן, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם עַתָּה לֹא בֵּן וְלֹא אָח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
ד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים, וּבָא עַל אִמָּהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן, שֶׁהִיא אֵם אִמָּהּ שֶׁל שְׁנִיָּה, שֶׁהִיא אֵם אָבִיהָ שֶׁל שְׁלִישִׁית, אַף עַל פִּי שֶׁזְּקֵנָה זוֹ הִיא חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו, וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵן, וְאִסּוּר בַּת אַחַת הוּא – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאִשָּׁה וּבִתָּהּ וּבַת בְּנָהּ וּבַת בִּתָּהּ: "שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא" (ויקרא יח,יז) – הַכָּתוּב עָשָׂה שְׁלֹשָׁה גּוּפִין כְּגוּף אֶחָד, לְפִיכָךְ יֵחָשְׁבוּ הַשְּׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת כְּשֵׁם אֶחָד.
ה. אֲבָל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ – חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה" (ויקרא כ,יז), לְחַיֵּב עַל אֲחוֹתוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ וַאֲחוֹת אָבִיו. וְהֵיאַךְ הָיְתָה זֹאת? כְּגוֹן שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שְׁתֵּי בָּנוֹת, וּבָעַל אַחַת מִבְּנוֹתָיו וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, כְּשֶׁיָּבֹא הַמַּמְזֵר הַזֶּה עַל הַבַּת הַשֵּׁנִית, שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ הַמַּמְזֶרֶת, שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו מֵאִמּוֹ – חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
בָּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבֵד אוֹתָהּ. ונמצא שרק בגמר השחיטה הוא עובר על איסור עבודה זרה, ואיסור זה חל ביחד עם חילול השבת ואיסור שחיטת הקדשים בחוץ. מִשֶּׁיִּשְׁחֹט בָּהּ מְעַט לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה תֵּאָסֵר. שבעשיית מעשה כל שהוא בבהמה לשם עבודה זרה היא נאסרת והעושה כן מוגדר כעובד עבודה זרה, ואין צורך בשחיטת שני הסימנים או רובם (ראה הלכות עבודה זרה ח,א). שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם. מסימני השחיטה (הקנה והוושט), שזהו שיעור שחיטה בבהמה (הלכות שחיטה א,ט). שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שׁוֹחֵט בַּחוּץ. ונמצא שחייב שתי חטאות בלבד, על עבודה זרה ועל חילול שבת. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. יח,ו, שאין חייבים אלא על שחיטת חוץ של קדשים הראויים למזבח.
הָיְתָה חַטַּאת הָעוֹף. ושחטה חוץ לעזרה. וְהָיָה חֲצִי קָנֶה שֶׁלָּהּ פָּגוּם וְהוֹסִיף בּוֹ כָּל שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. ובהוספה זו נחשב כשוחט את העוף לענין שחיטת קדשים בחוץ, שכן העוף מותר בשחיטת רוב סימן אחד (או קנה או ושט- הלכות שחיטה א,ט-יא), ובאותו זמן חילל את השבת ועבר על איסור עבודה זרה.
וּמִשּׁוּם נִדָּה שֶׁהוּא אִסּוּר מוֹסִיף. שבאיסור נידה נוספת חומרה בצד מסוים, שהרי היא אסורה גם על הבעל עצמו, ולכן איסור זה נוסף על איסור אשת איש ואשת האח.
הַבָּא עַל אָבִיו… וְכֵן הַבָּא עַל אֲחִי אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם. שהם שני איסורים הבאים כאחת.
אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין. הבועל והנבעל, ובכל מעשה גוף אחר עשה את מעשה הבעילה. הַשּׁוֹכֵב וְהַנִּשְׁכָּב שֵׁם אֶחָד הוּא. שאלו הם שני צדדים של אותו המעשה האסור. אבל אם בא על ראובן והביא את שמעון עליו חייב שתי חטאות, שהרי יש כאן שני מעשים נפרדים (כדלקמן ה,ג).