פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁמַּפְסִידִין אֶת הַשְּׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְשָׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ – אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים, וַהֲרֵי זוֹ קְרוֹבָה לִסְפֵק נְבֵלָה. וְהָאוֹכֵל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

א. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. דריסה, שהייה, חלדה, הגרמה ועיקור (כמפורט לעיל ג,א-יז). וַהֲרֵי זוֹ קְרוֹבָה לִסְפֵק נְבֵלָה. שיש סיכוי גדול ששחיטתו הייתה פסולה והבהמה נתנבלה.
ב. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בְּפָנֵינוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, וַהֲרֵי שְׁחִיטָה זוֹ שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שְׁחִיטָה נְכוֹנָה וּגְמוּרָה – אָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה; הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דְּבָרִים הַמַּפְסִידִין, אֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד אֶת הַשְּׁחִיטָה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׁהֶה אוֹ יִדְרֹס אוֹ יִשְׁחֹט בְּסַכִּין פְּגוּמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ בְּלֹא כַּוָּנָתוֹ.
ב. נְכוֹנָה וּגְמוּרָה. שאנו רואים שנחתך רוב הקנה ורוב הוושט. שֶׁיַּשְׁהֶה אוֹ יִדְרֹס. לעיל ג,ב, ג,יא. יִשְׁחֹט בְּסַכִּין פְּגוּמָה לעיל א,יד. וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. פסולים שאי אפשר להבחין בהם לאחר השחיטה.
ג. יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְכַתְּחִלָּה, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט בִּפְנֵי חָכָם פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל וְזָרִיז. וְאִם שָׁחַט תְּחִלָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ד. הַיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, וְשָׁחַט בִּפְנֵי חָכָם עַד שֶׁנַּעֲשָׂה רָגִיל – הוּא הַנִּקְרָא מֻמְחֶה. וְכָל הַמֻּמְחִין שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן; וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים, אִם הָיוּ מֻמְחִין – הֲרֵי אֵלּוּ שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה.

ה. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְשִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן. לְפִיכָךְ אִם שָׁחֲטוּ בִּפְנֵי הַיּוֹדֵעַ, וְרָאָה אוֹתָן שֶׁשָּׁחֲטוּ כַּהֹגֶן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

ה. חֵרֵשׁ. שאינו שומע ואינו מדבר (הלכות אישות ב,כו). וְקָטָן. קודם שנעשה בן שלוש עשרה והביא סימני בגרות (שם ב,י). יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן. ישחטו שלא כדין וינבלו את הבהמה (ראה גם לקמן יב,ד). שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. כיוון שאין צורך בכוונה לשחיטה אלא רק במעשה כשר (לעיל ב,יא-יב).
ו. מִי שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אֶצְלֵנוּ, שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ – שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ; אִם נִמְצָא יוֹדֵעַ עִקְּרֵי הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ו. שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אֶצְלֵנוּ. איננו מכירים אדם זה ואת יכולת השחיטה שלו.
ז. הֲרֵי שֶׁרָאִינוּ יִשְׂרְאֵלִי מֵרָחוֹק שֶׁשָּׁחַט וְהָלַךְ לוֹ, וְלֹא יָדַעְנוּ אִם יוֹדֵעַ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְכֵן הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'צֵא וּשְׁחֹט לִי', וּמָצָא הַבְּהֵמָה שְׁחוּטָה וְאֵין יָדוּעַ אִם שְׁלוּחוֹ שְׁחָטָהּ אוֹ אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מֻמְחִין הֵן.
ז. שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מֻמְחִין הֵן. פעולת השחיטה דורשת מומחיות, ולכן יש להניח שרוב העוסקים בה הם שוחטים מומחים.
ח. אָבַד לוֹ גְּדִי אוֹ תַּרְנְגוֹל וּמְצָאוֹ שָׁחוּט בַּבַּיִת – מֻתָּר, שֶׁרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מֻמְחִין הֵן. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק – אָסוּר, שֶׁמָּא נִתְנַבֵּל וּלְפִיכָךְ הֻשְׁלַךְ. וְכֵן אִם מְצָאוֹ בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת – אָסוּר.
ח. נִתְנַבֵּל. נעשה נבלה על ידי שחיטה פסולה.
ט. מֻמְחֶה שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וַהֲרֵי הוּא מֵבִין וְשׁוֹמֵעַ וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט.
ט. שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק. נעשה אילם. וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה. שפוי ומבין. מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. אך מדבר. הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט. שאינו נחשב חרש.
י. הַסּוּמָה לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ. וְאִם שָׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
יא. נָכְרִי שֶׁשָּׁחַט, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין יָפָה, וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן – שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה, וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" (שמות לד,טו) – מֵאַחַר שֶׁהִזְהִיר שֶׁמָּא יֹאכַל מִזִּבְחוֹ, אַתָּה לָמֵד שֶׁזִּבְחוֹ אָסוּר, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה.
יא. נָכְרִי שֶׁשָּׁחַט. ראה גם לעיל ב,כב.
יב. וְגָדֵר גָּדוֹל גָּדְרוּ בַּדָּבָר, שֶׁאֲפִלּוּ גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – שְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה.
יב. וְגָדֵר גָּדוֹל גָּדְרוּ. גזרת חכמים שתכליתה להרחיק ממצב כזה.
יג. הִתְחִיל הַגּוֹי לִשְׁחֹט מִעוּט הַסִּימָנִין וְגָמַר יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהִתְחִיל יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הַגּוֹי – פְּסוּלָה; יֶשְׁנָהּ לַשְּׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם שָׁחַט הַגּוֹי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ נְבֵלָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט חֲצִי הַגַּרְגֶּרֶת בִּלְבַד, וְגָמַר יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה.
יג. יֶשְׁנָהּ לַשְּׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. השחיטה היא פעולה רצופה מתחילתה ועד סופה, וכל שלב בה הוא חלק מרצף זה (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין א,יח). שָּׁחַט חֲצִי הַגַּרְגֶּרֶת. חצי מקנה הנשימה, שחתך כזה לא מנבל את הבהמה (לעיל ג,ו-ז).

יד. יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהָיָה מֻמְחֶה – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְצָרִיךְ יִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר לִבְדֹּק אֶת הַסַּכִּין וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנָּה לִמְשֻׁמָּד זֶה לִשְׁחֹט בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵחַ לִבְדֹּק. וְאִם הָיָה מְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ מִין, וְהוּא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי וּשְׁחִיטָתוֹ נְבֵלָה.

יד. מְשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה מִן הָעֲבֵרוֹת. מי שעובר עבירה מסוימת באופן קבוע ובכוונה. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵחַ לִבְדֹּק. כיוון שהוא מזלזל במצווה אחת, סביר שהוא מזלזל אף במצווה זו. מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. ברבים, ונחשב כעובד עבודה זרה (בבלי שבת ל,טו). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה. ג,ז-ח. ושם הבחין בין הסוגים השונים, והגדיר את המינים בפני עצמם, ואת הכופרים בתורה בפני עצמם, ואת הכופר במשה רבנו כלל בכלל האפיקורסין.

טו. מִי שֶׁהוּא פָּסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁל תּוֹרָה – הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אִם הָיָה מֻמְחֶה, שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ דָּבָר מֻתָּר וְאוֹכֵל דָּבָר אָסוּר, שֶׁזּוֹ הִיא חֲזָקָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים מֵהֶן.

טו. פָּסוּל לְעֵדוּת וכו'. אדם שעובר על עברות שחייבים עליהן מלקות מן התורה, ולכן נפסל לעדות (הלכות עדות י,ג). שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ דָּבָר מֻתָּר. אם יש לו אפשרות לעשות דבר בהיתר לא יבחר בדרך האיסור (ראה גם הלכות תמורה ב,ג). חֲזָקָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. ראה גם הלכות עדות יא,ז.
טז. אֵלּוּ הַצְּדוֹקִיִּין וְהַבַּיְתּוֹסִיִּין וְתַלְמִידֵיהֶן וְכָל הַטּוֹעִין אַחֲרֵיהֶן שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שְׁחִיטָתָן אֲסוּרָה. וְאִם שָׁחֲטוּ בְּפָנֵינוּ – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁחִיטָתָן אֶלָּא שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ, וְהֵן אֵינָן מַאֲמִינִין בְּתוֹרַת שְׁחִיטָה, לְפִיכָךְ אֵינָן נֶאֱמָנִין לוֹמַר: 'לֹא קִלְקַלְנוּ'.
טז. הַצְּדוֹקִיִּין וְהַבַּיְתּוֹסִיִּין. תלמידי צדוק ובייתוס, שהאמינו רק בתורה שבכתב ולא במסורת חז"ל.
יז. כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא נִצְטַוּוּ בִּשְׁחִיטַת הַחֻלִּין, אֶלָּא הָיוּ נוֹחֲרִין אוֹ שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין כִּשְׁאָר הַגּוֹיִם. וְנִצְטַוּוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לִשְׁחֹט, לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא שְׁלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וכו' וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ… וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיי" (ויקרא יז,ג-ה). אֲבָל הָרוֹצֶה לִנְחֹר וְלֶאֱכֹל בַּמִּדְבָּר הָיָה נוֹחֵר.
יז. נוֹחֲרִין. הורגים שלא בשחיטה.
יח. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בִּלְבַד בְּעֵת הֶתֵּר הַנְּחִירָה.
וְנִצְטַוּוּ שָׁם שֶׁכְּשֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ תֵּאָסֵר הַנְּחִירָה, וְלֹא יֹאכְלוּ חֻלִּין אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה, וְיִשְׁחֲטוּ בְּכָל מָקוֹם לְעוֹלָם חוּץ לָעֲזָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יַרְחִיב יי אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ וכו' וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יי לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב,כ-כא), וְזוֹ הִיא הַמִּצְוָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, לִשְׁחֹט וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל.
יח. וּמִצְוָה זוֹ. שהרוצה לשחוט לא ישחט חולין אלא רק שלמים.
וְנִצְטַוּוּ שָׁם. במדבר.

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות שחיטה 🔪

השוחט

ישראלי שאינו יודע חמישה דברים שפוסלים את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שלמדנו אתמול, ושחט בינו לבין עצמו–אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים. והרי זו קרובה לספק נבילה; והאוכל ממנה, מכין אותו מכת מרדות.
ויש לשוחט להתלמד עם חכם ולשחוט לפניו מספר פעמים עד שייעשה למומחה.
המומחים שוחטים לכתחילה בינם לבין עצמם. וגם נשים ועבדים אם היו מומחים, הרי אלו שוחטים לכתחילה.
אין לאכול משחיטת גוי אפילו הכיר את 5 הכללים וכו.

עוד מביא הרמב"ם היום:
כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין, כשאר הגויים…ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחוט אלא שלמים (קרבן)..ומצוה זו אינה נוהגת לדורות, אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה…ונצטוו שם, שכשייכנסו לארץ, תיאסר עליהם הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה…וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך יאכל

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שחיטה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שחיטת גוי פסולה משום שאנו חוששים שהוא עובד ע"ז?

2.כשנכנסו לארץ התחייבו בשחיטת קדשים במקדש בלבד?

3.האם מחלל שבת כשר לשחוט?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן