פרק ד', הלכות תלמוד תורה, ספר המדע
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין מְלַמְּדִין דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן, נָאֶה בְּמַעֲשָׂיו, אוֹ לְתָם. אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (משלי כו,ח), וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (שם ג,לה).
וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִין לוֹ – אֵין מִתְלַמְּדִין מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יי צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב,ז). אָמְרוּ חֲכָמִים: אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ יי צְבָאוֹת – תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו – אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ.
א. לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְּמַעֲשָׂיו. בעל מידות טובות ומעשים טובים. אוֹ לְתָם. שאין התנהגותו ידועה. זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס. שהיא דרך עבודתו של האליל הזה (הלכות עבודה זרה ג,ב). בְּמַרְגֵּמָה. מתפרש לפי דרשה זו, כמקום שבו נוהגים להשליך אבנים (מרקוליס). כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחֲלוּ. התורה היא נחלת החכמים, המהלכים בדרך הישר (ראה הלכות דעות א,ד-ה).
א. שו"ע יו"ד רמו,ז-ח. אֵין מְלַמְּדִין דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן וכו'. בערוה"ש ביאר שהתלמיד שאינו הגון שמדובר כאן הוא זה שלומד כדי לקנטר וכיוצא בזה, אך אם לומד לשם איזו פנייה, מותר ללמדו כיוון שבהמשך יבוא ללמוד לשמה (ראה לעיל ג,ה). מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וכו'. ויש מן האחרונים שכתב שאם אי אפשר להחזירו למוטב והוא דוחק ללמוד, אין לדחותו לגמרי אלא יש ללמדו (ראה שו"ע הרב ת"ת ד,ג, ד,יז ובקו"א שם ס"ק א).
וְכָל הָעָם צְרִיכִין לוֹ. לידיעותיו בתורה. דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ יי צְבָאוֹת. מבחינת התנהגותו.
ב. כֵּיצַד מְלַמְּדִין? הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ, וְהַתַּלְמִידִים לְפָנָיו מֻקָּפִין עֲטָרָה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן רוֹאִין אֶת הָרַב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע, אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכֹּל עַל הַכִּסְאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים, וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכֹּל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים וְהֵן יוֹשְׁבִין.
ב. מֻקָּפִין עֲטָרָה. בעיגול סביבו. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וכו'. בזמנים קדומים מאוד. וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ וכו'. מתקופה זו ואילך הנהיגו שיהיו הכל יושבים בזמן הלימוד שלא יתעייפו.
ב. שו"ע יו"ד רמו,ט. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע. כתב הרמ"א שדין זה נוהג רק בתלמידים שהגיעו לכלל סמיכה שרבם חולק להם כבוד.
ג. אִם הָיָה הָרַב מְלַמֵּד מִפִּיו לַתַּלְמִידִים – מְלַמֵּד. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל יְדֵי מְתַרְגֵּם – הַמְתַרְגֵּם עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים, וְהָרַב אוֹמֵר לַמְתַרְגֵּם, וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵן שׁוֹאֲלִין לַמְתַרְגֵּם, הוּא שׁוֹאֵל לָרַב, וְהָרַב מֵשִׁיב לַמְתַרְגֵּם, וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרַב קוֹלוֹ יָתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם, וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרַב יָתֵר מִקּוֹל הָרַב.
אֵין הַתֻּרְגְּמָן רַשַּׁאי לֹא לִפְחֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַתֻּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ. אָמַר הָרַב לַתֻּרְגְּמָן: 'כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי' אוֹ 'כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָארִי' – כְּשֶׁאוֹמֵר הַתֻּרְגְּמָן הַדְּבָרִים לָעָם, אוֹמְרָן בְּשֵׁם הֶחָכָם, וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אֲבִי הָרַב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ, וְאוֹמֵר: 'כָּךְ אָמַר רַבָּנָא פְּלוֹנִי', אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הֶחָכָם שְׁמוֹ, שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ.
ג. מְלַמֵּד מִפִּיו. בעצמו. מְלַמֵּד עַל יְדֵי מְתַרְגֵּם. שישמיע את דברי הרב בקול רם לרבים. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרַב קוֹלוֹ יָתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם. משום כבודו של המתרגם. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ וכו'. משום כבודו של הרב (בדומה לכך ראה הלכות תפילה יב,יא).

ג. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל יְדֵי מְתַרְגֵּם וכו'. דיני רב המלמד על ידי מתורגמן לא הובאו בשו"ע כי אינם שכיחים בימינו (רמ"א יו"ד רמו,ט).

לֹא לִפְחֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנּוֹת. את הדברים שאמר הרב, אלא צריך למסרם בדיוק כפי שנאמרו. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַתֻּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ. ואז מותר לתורגמן לשנות ולהוסיף, שהוא גדול מן החכם. אָמַר הָרַב לַתֻּרְגְּמָן כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי וכו'. והשמיט את שם רבו או אביו משום שאסור לו לקרוא להם בו (לקמן ה,ה, הלכות ממרים ו,ג), ולתורגמן מותר להזכיר את שמותם. רַבָּנָא. רבנו.

ג. אין התורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם היה תורגמן אביו שלחכם או רבו. אמר אברהם: דבר זה מקרה חדש. והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא (כ,ב) ושנה והוסיף, שהיה גדול ממנו.
ד. הָרַב שֶׁלִּמֵּד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים – לֹא יִכְעֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז, אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד: 'הֵבַנְתִּי' וְהוּא לֹא הֵבִין, אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז, יֹאמַר לוֹ: 'רַבִּי, תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ, וְדַעְתִּי קְצָרָה'.
ד. עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. שהרב מחויב ללמדם עד שיבינו את טעמי ההלכה היטב. וְדַעְתִּי קְצָרָה. אינה משיגה את העניין.
ד. שו"ע יו"ד רמו,י.
ה. לֹא יִהְיֶה הַתַּלְמִיד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרָיו שֶׁלָּמְדוּ מִפַּעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה וְהוּא לֹא לָמַד אֶלָּא אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאִם נִתְבַּיֵּשׁ מִדָּבָר זֶה, נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא אֵינוֹ לָמֵד כְּלוּם. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: אֵין הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים הַדָּבָר מִפְּנֵי עָמְקוֹ אוֹ מִפְּנֵי דַּעְתָּן שֶׁהִיא קְצָרָה. אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵן מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ – חַיָּב לִרְגֹּז עֲלֵיהֶן וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָן, וּבְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים: זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים.
לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לָרַב לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בִּפְנֵי הַתַּלְמִידִים, וְלֹא לִשְׂחֹק בִּפְנֵיהֶם, וְלֹא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בִּמְהֵרָה.
ה. בּוֹשׁ מֵחֲבֵרָיו וכו'. מתבייש מאחרים שלמדו מהר ממנו, ומפני כך לא יאמר שהוא לא הבין. נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא אֵינוֹ לָמֵד כְּלוּם. שמראה כאילו למד והבין, בעוד אין הדבר נכון. אֵין הַבַּיְשָׁן לָמֵד. אינו מצליח ללמוד, משום שמתבייש לשאול. וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. הכעסן אינו מצליח ללמד, משום שהתלמידים אומרים לו שהבינו כדי שלא יכעס עליהם, אף אם לא הבינו.
ה. שו"ע יו"ד רמו,יא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שלא ירגז הרב על התלמידים שלא הבינו. מִפְּנֵי עָמְקוֹ. שהנושא סבוך ומורכב. מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן. עוסקים בהם בלא היגיעה הראויה (ראה לעיל ג,יב). וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים. להוכיחם על התנהגותם. כְּדֵי לְחַדְּדָן. לגרום להם לדקדק בעיונם ולהבין היטב את הנלמד. זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. הטל עליהם אימה.
קַלּוּת רֹאשׁ. חוסר רצינות.
ו. אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס עַד שֶׁיֵּשֵׁב וְיָנוּחַ, וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב מֵעִנְיָן אַחֵר, אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָעִנְיָן שֶׁהֵן עוֹסְקִין בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. וְיֵשׁ לָרַב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבַמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה בִּפְנֵיהֶם כְּדֵי לְחַדְּדָן, וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם זוֹכְרִים הֵם מַה שֶּׁלִּמְּדָם אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאֹל אוֹתָן בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁאֵינָן עוֹסְקִין בּוֹ, כְּדֵי לְזָרְזָן.
ו. אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב וכו'. הכללים הללו נועדו בכדי שהשאלות תהיינה כעניין, והתשובות יינתנו במתינות ומתוך שיקול הדעת. לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים וכו'. לשאול אותם שאלות מטעות או לעשות מעשים הסותרים את מה שלמדו, כדי לבדוק אם הבינו כראוי. כְּדֵי לְזָרְזָן. לגרום להם ללמוד עניינים אחרים.
ו. שו"ע יו"ד רמו,יב.
ז. אֵין שׁוֹאֲלִין מֵעוֹמֵד, וְאֵין מְשִׁיבִין מֵעוֹמֵד, וְלֹא מִגָּבוֹהַּ, וְלֹא מֵרָחוֹק, וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְּקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרַב אֶלָּא בָּעִנְיָן, וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא מִיִּרְאָה. וְלֹא יִשְׁאַל בָּעִנְיָן יָתֵר מִשָּׁלֹשׁ הֲלָכוֹת.
ז. מֵעוֹמֵד. בעמידה. מֵאֲחוֹרֵי הַזְּקֵנִים. כששורה של חכמים מסתירה את הרב. אֶלָּא בָּעִנְיָן. שהם עוסקים בו.
ז. שו"ע יו"ד רמו,יג. אֵין שׁוֹאֲלִין מֵעוֹמֵד. ויש אומרים שכששואלים דבר הלכה צריך לעמוד (רמ"א; וראה ש"ך שתמה על דבריו וערוה"ש שהסבירם). וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרַב אֶלָּא בָּעִנְיָן. כלומר באותו עניין ממש שעסוקים בו ולא בדבר דומה, כגון אם עסוקים בהלכות שבת בעניין אחד לא ישאל בעניין אחר אף שגם הוא מהלכות שבת (ערוה"ש).
ח. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ: שָׁאַל אֶחָד בָּעִנְיָן וְשָׁאַל אֶחָד שֶׁלֹּא בָּעִנְיָן – נִזְקָקִין לָעִנְיָן; מַעֲשֶׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה – נִזְקָקִין לַמַּעֲשֶׂה; הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ – נִזְקָקִין לַהֲלָכָה; מִדְרָשׁ וְהַגָּדָה – נִזְקָקִין לַמִּדְרָשׁ; הַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר – נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר; קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה – נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר.
הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִים אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד – נִזְקָקִין לֶחָכָם; תַּלְמִיד וְעַם הָאָרֶץ – נִזְקָקִין לַתַּלְמִיד; שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים, שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים, שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ, שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת, שְׁתֵּי מַעֲשִׂים – הָרְשׁוּת בְּיַד הַתֻּרְגְּמָן מֵעַתָּה.
ח. נִזְקָקִין לָעִנְיָן. מתייחסים לשאלה זו, מכיוון ששאל בנושא הלימוד. נִזְקָקִין לַמַּעֲשֶׂה. הלכה למעשה, שחשיבותה גדולה מדבר שאינו למעשה. מִדְרָשׁ. דיוק בפסוקי התורה כדי להסיק מהם הלכות, שחשיבותו פחותה מזו של ההלכה, וגדולה משל האגדה. וְהַגָּדָה. דברי מוסר הנדרשים מן הפסוקים, או נלמדים ממשלים ומאורעות. קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה. דרכי השוואה המשמשות במדרשי חכמים. קל וחומר מתבסס על שיקול הגיוני, ואילו גזירה שווה על זהות מילולית במקראות.
ח. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ וכו'. שו"ע יו"ד רמו,יד-טו. שָׁאַל אֶחָד בָּעִנְיָן. ותלמיד השואל בהלכות פסח שלושים יום קודם לפסח נחשב כשואל בעניין (ט"ז). הַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר. ויש גורסים בדין זה: 'נזקקין להגדה' (ש"ך).
הָרְשׁוּת בְּיַד הַתֻּרְגְּמָן מֵעַתָּה. להחליט מה לשאול קודם, שהמתרגם הוא השואל את הרב עצמו (לעיל ה"ג).
אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד נִזְקָקִין לֶחָכָם. וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (רמ"א; ועיין בש"ך שפירט באלו עניינים יש להקדים את הכהן, ומתי יש להקדים את החכם שאינו כהן).
ט. אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְכָל הַמִּתְנַמְנֵם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ – חָכְמָתוֹ נַעֲשֵׂית קְרָעִים קְרָעִים, וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" (משלי כג,כא). וְאֵין מְשִׂיחִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ, אֵין אוֹמְרִין לוֹ 'רְפוּאָה' בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַדְּבָרִים. וּקְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת.
ט. חָכְמָתוֹ נַעֲשֵׂית קְרָעִים קְרָעִים. שאינו זוכר הלכה אחת שלמה. וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה. המתעצל וישן סופו שילבש בגדים קרועים. וּקְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. משום תדירות הלימוד בו, ולפיכך אין להפוך בית מדרש לבית כנסת (הלכות תפילה יא,יד; וראה שם ח,ג).
ט. שו"ע יו"ד רמו,טז-יז. אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וכו'. כתב הש"ך שמצד הדין שינת עראי בבית המדרש מותרת (כמובא בשו"ע או"ח קנא,ג), אך נמנעים מכך ממידת חסידות. והערוה"ש כתב ששינת עראי ואפילו נמנום בבית המדרש בשעת הדרשה והלימוד אסורים, ומה שהתיר באו"ח שינת עראי בבית המדרש היינו שלא בשעת הדרשה. אֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ וכו'. יש שכתבו שבימינו אומרים 'רפואה' הואיל ובלאו הכי אין נזהרים מלשוחח (דרישה, ערוה"ש). ואחרים כתבו שאין להקל בכך, הואיל ואם יתירו לומר 'רפואה' יבואו לשיחה בטלה (ט"ז).

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות תלמוד תורה

סדר הלימוד

לצורך לימוד תורה יש צורך שגם התלמיד וגם הרב יהיו הולכים בדרך טובה ואם לא- מחזירין אותן למוטב תחילה ואחר כך לומדים. סדר הלימוד שהרב באמצע והתלמידים סביבו, ואין לרב לכעוס על התלמידים שלא הבינו אא"כ התרשלו בלימודם. בעבר היה נהוג שהרב מלמד על ידי תורגמן המשמיע דברי הרב לרבים.
השואל את הרב שואל בדרך ארץ בעניין שהרב עוסק, אך הרב השואל את התלמידים כדי לבחון אותם יכול לשאול אותם מעניין אחר ואף להטעות אותם כדי לבחון אם הם זוכרים את מה שלמדו.
קדושת בית המדרש חמורה ולפיכך אין ישנים בו ומדברים בו רק בדברי תורה.

🗯מתוך הפרק:
לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֵבַנְתִּי, וְהוּא לֹא הֵבִין, אֵלָא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל, אַפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְאִם כָּעַס עָלָיו רִבּוֹ, וְרָגַז–יֹאמַר לוֹ: רִבִּי, תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ; וְדַעְתִּי קְצָרָה. (הלכה ד)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. כל השונה לתלמיד שאינו הגון –

א. כאילו זורק אבן למרקוליס.
ב. כאילו פוער עצמו לבעל פעור.
ג. כאילו עובד עבודה זרה.
ד. הרי זה משובח.

[פרק ד', הלכה א']

2. כיצד ראוי לשבת בזמן לימוד התורה?

א. הרב עומד, והתלמידים יושבים.
ב. הרב יושב, והתלמידים עומדים.
ג. הרב יושב על כסא, והתלמידים יושבים על הארץ.
ד. כולם יושבים על הארץ או על הכסאות.

[פרק ד', הלכה ב']

3. מה יעשה הרב שלימד, והתלמידים לא הבינו?

א. יכעס וירגז עליהן.
ב. יחזור פעם נוספת.
ג. יחזור וישנה אפילו כמה פעמים.
ד. יסלק את התלמידים מבית המדרש.

[פרק ד', הלכה ד']

4. מה יעשה הרב שתלמידיו מתרשלים בלימוד התורה?

א. ירגז עליהם ויכלימם בדברים.
ב. יחזור פעם נוספת.
ג. יחזור וישנה אפילו כמה פעמים.
ד. יסלק את התלמידים מבית המדרש.

[פרק ד', הלכה ה']

5. מה קורה למי שמתנמנם בבית המדרש?

א. חכמתו מסתלקת הימנו.
ב. משכח תלמודו.
ג. חכמתו נעשית קרעים קרעים.
ד. ייסורין באין עליו.

[פרק ד', הלכה ט']

תשובות
1-א 2-ד 3-ג 4-א 5-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן