א. כֵּיצַד דִּין וַלְדוֹת הַקֳּדָשִׁים? וְלַד שְׁלָמִים וּוְלַד תְּמוּרַת שְׁלָמִים – הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁלָמִים, וְהֵן עַצְמָן כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר. וְכֵן וְלַד הַתּוֹדָה וּוְלַד תְּמוּרָתָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ יִקְרְבוּ כְּתוֹדָה, אֶלָּא שֶׁאֵין טְעוּנִין לֶחֶם, שֶׁאֵין מְבִיאִין לֶחֶם אֶלָּא עִם הַתּוֹדָה עַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל זֶבַח הַתּוֹדָה" (ויקרא ז,יב) – עָלָיו, לֹא עַל וְלָדָהּ וְלֹא עַל תְּמוּרָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּוְּלָדוֹת עַצְמָן. אֲבָל וַלְדֵי וְלָדוֹת אֵינָן קְרֵבִין, שֶׁמִּתּוֹךְ מַעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁהוּא מַשְׁהֶה אוֹתָן כְּדֵי לְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים, וּלְפִיכָךְ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְלֹא יַקְרִיבֵן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּוְּלָדוֹת עַצְמָן. אֲבָל וַלְדֵי וְלָדוֹת אֵינָן קְרֵבִין, שֶׁמִּתּוֹךְ מַעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁהוּא מַשְׁהֶה אוֹתָן כְּדֵי לְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים, וּלְפִיכָךְ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְלֹא יַקְרִיבֵן.
ב. וְלַד הַחַטָּאת יָמוּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְלַד תְּמוּרָתָהּ.
ב. וְלַד הַחַטָּאת יָמוּת. ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ד,א. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְלַד תְּמוּרָתָהּ. שהרי גם אמו (תמורת חטאת) מתה (לעיל ג,א).
ג. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת וּמָצָא בָּהּ בֶּן אַרְבָּעָה חַי – הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל כִּבְשַׂר הַחַטָּאת, שֶׁוַּלְדֵי הַקֳּדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדֵשִׁין.
ג. וּמָצָא בָּהּ בֶּן אַרְבָּעָה חַי. עובר חי שעדיין לא הסתיימו חודשי העיבור שלו, והריהו נחשב כאחד מאבריה של אמו וניתר באכילה על ידי השחיטה שלה (ראה הלכות מאכלות אסורות ה,יד), ולכן אינו נחשב ולד חטאת שדינו למיתה. הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל כִּבְשַׂר הַחַטָּאת. ביום השחיטה ובלילה אחריו עד חצות, בעזרה, לזכרי הכהנים (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות א,יט). שֶׁוַּלְדֵי הַקֳּדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדֵשִׁין. ולכן חלה קדושת חטאת על העובר (בניגוד לבכור שנתקדש רק בלידתו כדלקמן הי"ג).
ד. וְלַד תְּמוּרַת הָאָשָׁם וּוְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. וְאִם יָלְדָה זָכָר אַחַר שֶׁהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ – הַוָּלָד עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ, וְיָלְדָה – תִּרְעֶה הִיא וּבְנָהּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי שְׁנֵיהֶן אֲשָׁמוֹ. וְאִם כְּבָר הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ – יִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין 'יִפְּלוּ לִנְדָבָה', הוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת לַשּׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה הֵם בִּשְׁקָלִים, וּבֵית דִּין מַקְרִיבִין בְּאוֹתָן הַמָּעוֹת עוֹלוֹת נְדָבָה, וְנִסְכֵּיהֶם מִשֶּׁל צִבּוּר, וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר 'הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה' אוֹ 'יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה' – הֲרֵי זוֹ טְעוּנָה סְמִיכָה, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִין 'יִפְּלוּ לִנְדָבָה', הוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת לַשּׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה הֵם בִּשְׁקָלִים, וּבֵית דִּין מַקְרִיבִין בְּאוֹתָן הַמָּעוֹת עוֹלוֹת נְדָבָה, וְנִסְכֵּיהֶם מִשֶּׁל צִבּוּר, וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנֹּאמַר 'הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה' אוֹ 'יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה' – הֲרֵי זוֹ טְעוּנָה סְמִיכָה, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ.
ד. וְלַד תְּמוּרַת הָאָשָׁם. אשם בא מן הזכרים בלבד, ולכן רק בתמורת אשם (כשהיא נקבה) ייתכן שיהיה ולד שיקרב למזבח. וְאִם יָלְדָה זָכָר אַחַר שֶׁהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ הַוָּלָד עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. כאשר נולד לפני שהקריב אשמו אין מקריבים את הוולד לעולה מחשש שיטעו ויקריבוהו אשם, ולכן דינו שיפלו דמיו לנדבה. אמנם לאחר הקרבת האשם שאין חשש שיקריבו את הוולד במקום האשם, מותר להקריבו עולה (ריק"ו). הִפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ וְיָלְדָה תִּרְעֶה הִיא וּבְנָהּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם וכו'. ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ד,טז.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מָקוֹם וכו'. הלכות מעשה הקרבנות ג,ז. שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת לַשּׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה הֵם בִּשְׁקָלִים. שש מתוך שלוש עשרה הקופות ('שופרות') שהיו במקדש היו מיועדות לעולות נדבה של ציבור (הלכות שקלים ב,ב-ג). הֲרֵי זוֹ טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. ככל עולת יחיד.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל מָקוֹם וכו'. הלכות מעשה הקרבנות ג,ז. שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת לַשּׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה הֵם בִּשְׁקָלִים. שש מתוך שלוש עשרה הקופות ('שופרות') שהיו במקדש היו מיועדות לעולות נדבה של ציבור (הלכות שקלים ב,ב-ג). הֲרֵי זוֹ טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. ככל עולת יחיד.
ה. וְלַד תְּמוּרַת הָעוֹלָה וּוְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ כָּעוֹלָה, וְהֵן עַצְמָן יִקְרְבוּ עוֹלָה. הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וְיָלְדָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּלְדָה זָכָר – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.
ה. וְלַד תְּמוּרַת הָעוֹלָה. עולת בהמה באה דווקא מן הזכרים, ולכן רק בתמורת עולה (כשהיא נקבה) ייתכן שיהיה ולד שיקרב למזבח. וּוְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם. בעולה לא גזרו שמא יגדל עדרים עדרים כיוון שהבעלים אינם נהנים מבשרה (לח"מ לעיל ה"א). הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ. ודינה שתרעה עד שייפול בה מום ויביא בדמיה זכר לעולה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. כיוון שהתקדש מכוח אמו ואותה אי אפשר להקריב, גם אותו לא מקריבים (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ד,יז).
ו. וְלַד הַמַּעֲשֵׂר וּוְלַד תְּמוּרַת הַמַּעֲשֵׂר, וּוְלַד תְּמוּרַת הַבְּכוֹר, וּוַלְדוֹת וַלְדוֹתֵיהֶן עַד סוֹף הָעוֹלָם – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקְרְבוּ, אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם: וַלְדוֹת תְּמוּרַת הַבְּכוֹר – לַכֹּהֵן, וּוַלְדוֹת מַעֲשֵׂר וּתְמוּרָתוֹ – לִבְעָלָיו.
ו. וַלְדוֹת תְּמוּרַת הַבְּכוֹר לַכֹּהֵן. כבכור עצמו (ראה לעיל ג,ב). וּוַלְדוֹת מַעֲשֵׂר וּתְמוּרָתוֹ לִבְעָלָיו. כמעשר עצמו.
ז. וְלַד תְּמוּרַת הַפֶּסַח – כִּתְמוּרַת הַפֶּסַח: אִם הָיְתָה אִמּוֹ קְרֵבָה שְׁלָמִים – וְלָדָהּ יִקְרַב שְׁלָמִים; וְאִם הָיָה דִּינָה שֶׁתִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים – אַף וְלָדָהּ נִמְכָּר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים.
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ וְיָלְדָה, אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ מְעֻבֶּרֶת – הִיא וּוְלָדָהּ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן פֶּסַח. וְאִם נִשְׁאֲרָה נְקֵבָה זוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח אוֹ שֶׁיָּלְדָה אַחַר הַפֶּסַח – תִּרְעֶה הִיא וּוְלָדָהּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן שְׁלָמִים.
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ וְיָלְדָה, אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ מְעֻבֶּרֶת – הִיא וּוְלָדָהּ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן פֶּסַח. וְאִם נִשְׁאֲרָה נְקֵבָה זוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח אוֹ שֶׁיָּלְדָה אַחַר הַפֶּסַח – תִּרְעֶה הִיא וּוְלָדָהּ עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהֶן מוּם, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן שְׁלָמִים.
ז. אִם הָיְתָה אִמּוֹ קְרֵבָה שְׁלָמִים. שהמיר בה אחר חצות יום י"ד בניסן שהוא תחילת זמן הקרבת הפסח. וְאִם הָיָה דִּינָה שֶׁתִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים. שהמיר בה קודם חצות לפני זמן הקרבת הפסח (לעיל ג,א).
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ. ופסח אינו בא אלא מן הזכרים, ודינה שתרעה עד שייפול בה מום ויביא בדמיה פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיה שלמים (הלכות קרבן פסח ד,ד). ודין ולדה כמוה.
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ. ופסח אינו בא אלא מן הזכרים, ודינה שתרעה עד שייפול בה מום ויביא בדמיה פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיה שלמים (הלכות קרבן פסח ד,ד). ודין ולדה כמוה.
ח. וַלְדוֹת הַקֳּדָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ דֹּפֶן, אוֹ שֶׁיָּלְדוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה – הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן קָרְבָּן הָרָאוּי לְהָבִיא בִּדְמֵי וָלָד שֶׁל זוֹ.
ח. דֶּרֶךְ דֹּפֶן אוֹ שֶׁיָּלְדוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה. שאינם ראויים למזבח וגופם לא מתקדש (הלכות איסורי מזבח ג,י), ולכן יכול לפדותם ללא מום.
ט. וְלַד בַּעֲלַת מוּם – הֲרֵי הוּא כִּוְלַד הַתְּמִימָה לְכָל דָּבָר, וְיִקְרַב בָּרָאוּי לוֹ.
ט. וְלַד בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי הוּא כִּוְלַד הַתְּמִימָה. כיוון שהאם הייתה ראויה מתחילה למזבח, הוולד שלה קרב (ומדובר בבהמה שהוקדשה לפני שנפל בה מום קבוע, אבל הוקדשה לאחר שהייתה בעלת מום קבוע הוולד ייפדה ויצא לחולין, הלכות איסורי מזבח א,יא).
י. קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ נֵפֶל אוֹ שִׁלְיָה – יִקָּבְרוּ, וַהֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה.
י. שִׁלְיָה. הקרום שבתוכו נמצא העובר. וַהֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. ככל הנקברים (הלכות פסולי המוקדשין יט,יג).
יא. הַמְשַׁנֶּה אֶת הַקֳּדָשִׁים מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּבְּכוֹר: "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז,כו) – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ עוֹלָה וְלֹא שְׁלָמִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. כֵּיצַד? אִם הִקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַהֵיכָל – לֹא יְשַׁנֶּה לְבֶדֶק הַמִּזְבֵּחַ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה.
יא. הַמְשַׁנֶּה אֶת הַקֳּדָשִׁים מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה. מקדיש הקדש לקדושה אחרת, ואסור לעשות כן אף על פי שלאחר שהוקדש לקדושה אחת לא מועילה ההקדשה שמקדיש לקדושה אחרת. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. המוקדשים לצרכי המקדש ותחזוקתו, ואם הקדישם לדבר מסוים בבדק הבית אינו יכול לשנותם לדבר אחר.
יב. כֵּיצַד מַעֲרִימִין עַל הַבְּכוֹר לְהַקְדִּישׁוֹ לַמִּזְבֵּחַ הֶקְדֵּשׁ אַחֵר? מַקְדִּישׁוֹ בַּבֶּטֶן קֹדֶם שֶׁיִּוָּלֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיי… לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" (ויקרא כז,כו) – מִשֶּׁיְּבֻכַּר אִי אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ, אֲבָל אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ בַּבֶּטֶן. לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לוֹמַר: 'מַה שֶּׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל מְבַכֶּרֶת זוֹ, אִם הוּא זָכָר – הֲרֵי זֶה עוֹלָה'. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר 'זִבְחֵי שְׁלָמִים', שֶׁאֵינוֹ מַפְקִיעַ אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ כְּדֵי לֵהָנוֹת בּוֹ. וְאִם אָמַר עִם יְצִיאַת רֹב רֹאשׁוֹ: 'יִהְיֶה עוֹלָה' – הֲרֵי זֶה בְּכוֹר, וְאֵינוֹ עוֹלָה.
יב. כֵּיצַד מַעֲרִימִין וכו'. באיזה אופן ניתן למצוא תחבולה מותרת להפקיע מהבכור את קדושת הבכור ולהעבירו לקדושה אחרת. יֵשׁ לוֹ לוֹמַר. מותר לו לומר. וְאִם אָמַר עִם יְצִיאַת רֹב רֹאשׁוֹ. יציאת רוב הראש נחשבת כלידה, ואחריה אי אפשר להקדיש את הבכור לקדושה אחרת.
יג. וְאֵין מַעֲרִימִין עַל בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ לְהַקְדִּישׁ עֻבָּרָהּ קְדֻשָּׁה אַחֶרֶת, אֶלָּא הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ, שֶׁוַּלְדוֹת הַקֳּדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדֵשִׁים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וַהֲרֵי כָּל עֻבָּר מֵהֶן כִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ בַּבֶּטֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בַּבְּכוֹר, שֶׁהַבְּכוֹר בִּיצִיאָתוֹ הוּא שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ.
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה, רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן, וְכָל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן טַעַם – תֵּן לוֹ טַעַם. הֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵבִין רֹב הַטְּעָמִים שֶׁל כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה.
יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י; כז,לג), כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר: "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו" (שם כז,טו). יָרְדָה תּוֹרָה לְסוֹף מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וּקְצָת יִצְרוֹ הָרַע, שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל אָדָם נוֹטֶה לְהַרְבּוֹת קִנְיָנוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר וְהִקְדִּישׁ, אֶפְשָׁר שֶׁחָזַר בּוֹ וְנִחַם, וְיִפְדֶּה בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ; אָמְרָה תּוֹרָה: אִם פָּדָה לְעַצְמוֹ – יוֹסִיף חֹמֶשׁ.
וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה קְדֻשַּׁת הַגּוּף, שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָהּ יַחֲלִיפָהּ בִּפְחוּתָה מִמֶּנָּה, וְאִם תִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהַחֲלִיף הָרַע בְּיָפֶה, יַחֲלִיף הַיָּפֶה בְּרָע וְיֹאמַר: טוֹב הוּא. לְפִיכָךְ סָתַם הַכָּתוּב בְּפָנָיו שֶׁלֹּא יַחֲלִיף, וּקְנָסוֹ אִם הֶחֱלִיף, וְאָמַר: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י; כז,לג).
וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים – כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וּלְתַקֵּן דֵּעוֹתָיו. וְרֹב דִּינֵי תּוֹרָה אֵינָן אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת, לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" וכו' (משלי כב,כ-כא).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
נִגְמַר סֵפֶר תְּשִׁיעִי בְּעֶזְרַת שַׁדַּי. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: הִלְכוֹת קָרְבַּן פֶּסַח – עֲשָׂרָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת חֲגִיגָה – שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים. הִלְכוֹת בְּכוֹרוֹת – שְׁמוֹנָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁגָגוֹת – חֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה – חֲמִשָּׁה פְּרָקִים. הִלְכוֹת תְּמוּרָה – אַרְבָּעָה פְּרָקִים.
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה גְּזֵרוֹת הֵן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה, רָאוּי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶן, וְכָל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִתֵּן טַעַם – תֵּן לוֹ טַעַם. הֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵבִין רֹב הַטְּעָמִים שֶׁל כָּל חֻקֵּי הַתּוֹרָה.
יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י; כז,לג), כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר: "וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו" (שם כז,טו). יָרְדָה תּוֹרָה לְסוֹף מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם וּקְצָת יִצְרוֹ הָרַע, שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל אָדָם נוֹטֶה לְהַרְבּוֹת קִנְיָנוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר וְהִקְדִּישׁ, אֶפְשָׁר שֶׁחָזַר בּוֹ וְנִחַם, וְיִפְדֶּה בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ; אָמְרָה תּוֹרָה: אִם פָּדָה לְעַצְמוֹ – יוֹסִיף חֹמֶשׁ.
וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה קְדֻשַּׁת הַגּוּף, שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָהּ יַחֲלִיפָהּ בִּפְחוּתָה מִמֶּנָּה, וְאִם תִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְהַחֲלִיף הָרַע בְּיָפֶה, יַחֲלִיף הַיָּפֶה בְּרָע וְיֹאמַר: טוֹב הוּא. לְפִיכָךְ סָתַם הַכָּתוּב בְּפָנָיו שֶׁלֹּא יַחֲלִיף, וּקְנָסוֹ אִם הֶחֱלִיף, וְאָמַר: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י; כז,לג).
וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים – כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וּלְתַקֵּן דֵּעוֹתָיו. וְרֹב דִּינֵי תּוֹרָה אֵינָן אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת, לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" וכו' (משלי כב,כ-כא).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
נִגְמַר סֵפֶר תְּשִׁיעִי בְּעֶזְרַת שַׁדַּי. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: הִלְכוֹת קָרְבַּן פֶּסַח – עֲשָׂרָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת חֲגִיגָה – שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים. הִלְכוֹת בְּכוֹרוֹת – שְׁמוֹנָה פְּרָקִים. הִלְכוֹת שְׁגָגוֹת – חֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּרָקִים. הִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה – חֲמִשָּׁה פְּרָקִים. הִלְכוֹת תְּמוּרָה – אַרְבָּעָה פְּרָקִים.
יג. אֶלָּא הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ. גם אם יקדישו אותו לקדושה אחרת הוא יישאר בקדושת אמו, כקדשים שנולדו, שהשינוי אינו משנה את קדושתם. שֶׁוַּלְדוֹת הַקֳּדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדֵשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ג.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה. הלכות מעילה ח,ח.
שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר וְאִם הַמַּקְדִּישׁ וכו'. טעם דין התמורה שנעשית קדושה, שווה לטעם שבגללו ציוותה התורה שמי שפודה את נכסיו מן ההקדש יוסיף חומש על שווים (הלכות ערכין וחרמין ד,ה).הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים. כינוי לתורה.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּסוֹף מְעִילָה. הלכות מעילה ח,ח.
שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר וְאִם הַמַּקְדִּישׁ וכו'. טעם דין התמורה שנעשית קדושה, שווה לטעם שבגללו ציוותה התורה שמי שפודה את נכסיו מן ההקדש יוסיף חומש על שווים (הלכות ערכין וחרמין ד,ה).הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים. כינוי לתורה.
שֶׁמִּתּוֹךְ מַעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁהוּא מַשְׁהֶה אוֹתָן כְּדֵי לְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים. ממעשי האיש שלא הקריב את הוולדות אלא עיכבם אצלו עד שנולדו מהם ולדות, נראה שהוא מעוניין שיהיו לו בהמות רבות של שלמים (שבשרם נאכל). ומכיוון שיש בכך איסור משום בל תאחר, קונסים אותו (פה"מ תמורה ג,א).