פרק ד', הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, ספר אהבה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הֵיכָן מַנִּיחִין הַתְּפִלִּין? שֶׁל רֹאשׁ — מַנִּיחִין אוֹתָן עַל הַקָּדְקֹד, שֶׁהוּא סוֹף הַשֵּׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַפָּנִים, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס בּוֹ. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן אוֹתָן בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בֵּין הָעֵינַיִם. וְיִהְיֶה הַקֶּשֶׁר בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף, שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגֹּלֶת.
א. הַשֵּׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַפָּנִים. השער שעל המצח. שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס בּוֹ. גולגולתו של תינוק רכה שם. בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף. בקצהו העליון של העורף, מקום שנפגש בגולגולת.
ב. וְשֶׁל יָד — קוֹשֵׁר אוֹתָהּ עַל שְׂמֹאלוֹ עַל הַקִּבּוֹרִית, וְהוּא הַבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ שֶׁבַּמַּרְפֵּק שֶׁבֵּין פֶּרֶק הַכָּתֵף וּבֵין פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ, שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּק מַרְפְּקוֹ לִצְלָעָיו — תִּהְיֶה תְּפִלָּה כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְנִמְצָא מְקַיֵּם: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים וכו' עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו,ו).
ב. הַבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ. השריר. כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּק מַרְפְּקוֹ לִצְלָעָיו. כשמצמיד ידו לגופו. תְּפִלָּה. תפילין של יד.
ג. הַמַּנִּיחַ תְּפִלָּה שֶׁל יָד עַל פַּס יָדוֹ, אוֹ שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְחוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה כָּאֱגוֹז — אֵין בָּהּ מִצְוָה כְּלָל. אִטֵּר מַנִּיחַ תְּפִלִּין בִּימִינוֹ, שֶׁהִיא לוֹ כִּשְׂמֹאל. וְאִם הָיָה שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו — מַנִּיחַ אוֹתָהּ בִּשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהִיא שְׂמֹאל כָּל אָדָם. וּמְקוֹם קְשִׁירַת הַתְּפִלִּין וּמְקוֹם הַנָּחָתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְמָדוּם.
ג. עַל פַּס יָדוֹ. על כף היד. דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. כך מניחים תפילין הכופרים בתורה שבעל פה. אִטֵּר. שמאלי. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת שבעל פה.
ד. תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד, וְשֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִצְווֹת, זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? עַל שֶׁל רֹאשׁ מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין', וְעַל שֶׁל יָד מְבָרֵךְ: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין'.
ד. תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד וכו'. ויכול להניח כל אחת מהן בנפרד, ללא צורך בשניה.
ה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִנִּיחַ אַחַת מֵהֶן. אֲבָל אִם הִנִּיחַ שְׁתֵּיהֶן — מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת, 'לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין', וְקוֹשֵׁר שֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ. וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ — חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד.
ה. אִם הִנִּיחַ שְׁתֵּיהֶן מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת. אף שהן שתי מצוות, עניינן אחד הוא (שו"ת הרמב"ם רפח).
ו. מִי שֶׁבֵּרֵךְ 'לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין' וְקָשַׁר תְּפִלִּין שֶׁל יָד — אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ לְהָשִׁיב שָׁלוֹם לְרַבּוֹ, עַד שֶׁיַּנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם סָח — הֲרֵי זוֹ עֲבֵרָה, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: 'עַל מִצְוַת תְּפִלִּין', וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ.
ו. לְסַפֵּר. לדבר. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה. הברכה הראשונה אינה עולה לו, משום שהפסיק בדיבור.
ז. תְּפִלִּין, כָּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֲפִלּוּ חָלַץ וְלָבַשׁ מֵאָה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלִּין שֶׁל יָד אַחַר הַנָּחָה עַל הַקִּבּוֹרִית קֹדֶם קְשִׁירָה, שֶׁקְּשִׁירָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן.
ז. כָּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן. כל פעם ופעם שמניחם. מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן. מברך על עשיית המצווה בסמוך למועד עשייתה (לעיקרון זה ראה הלכות ברכות יא,ב-ג ואילך). אַחַר הַנָּחָה עַל הַקִּבּוֹרִית. כדי להסמיך ככל האפשר את הברכה לעשייה. שֶׁקְּשִׁירָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן. הקשירה היא מעשה המצווה.
ח. כְּשֶׁחוֹלֵץ אָדָם תְּפִלָּיו לְהַצְנִיעָן בַּכְּלִי — לֹא יַנִּיחַ שֶׁל יָד מִלְּמַטָּה וְשֶׁל רֹאשׁ מִלְּמַעְלָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְלָבְשָׁן יִפְגַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה, וְנִמְצָא שֶׁמַּנִּיחָהּ וּמוֹצִיא שֶׁל יָד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם לְשֶׁל יָד, וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַנִּיחַ מִצְוָה וְלַעֲבֹר מִמֶּנָּה לְמִצְוָה אַחֶרֶת, אֶלָּא מִצְוָה שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ שֶׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה — בָּהּ הוּא מִתְעַסֵּק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שֶׁל יָד לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה וְיִלְבַּשׁ עַל הַסֵּדֶר.
ח. בַּכְּלִי. בנרתיק בו הם נשמרים. לֹא יַנִּיחַ וכו'. לא יניח אותם אחד על גבי השני כך שהתפילה של יד למטה. יִפְגַּע. ייתקל. שֶׁמַּנִּיחָהּ. עוזב אותה כדי להניח קודם תפילה של יד.
ט. כְּלִי שֶׁהֱכִינוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין וְהִנִּיחָן בּוֹ — נִתְקַדֵּשׁ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּדִבְרֵי חֹל. הֱכִינוֹ וְלֹא הִנִּיחַ בּוֹ, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ עֲרַאי וְלֹא הֱכִינוֹ — לֹא נִתְקַדֵּשׁ, וַהֲרֵי הוּא חֹל כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְאָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַתְּפִלִּין, בֵּין בָּרְצוּעָה בֵּין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ, אֲבָל תּוֹלֶה הוּא אֶת הַכִּיס שֶׁהַתְּפִלִּין מֻנָּחִין בּוֹ.
ט. שֶׁהֱכִינוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין. ייעד אותו לשמירת התפילין. וְאָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַתְּפִלִּין. על גבי וו או עמוד וכדומה, שאינו דרך כבוד.
י. זְמַן הַנָּחַת תְּפִלִּין — בַּיּוֹם, לֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות יג,י). "חֻקָּה" (שם) זוֹ — הִיא מִצְוַת תְּפִלִּין. וְכֵן שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ לְךָ לְאוֹת" (שם יג,ט, ושם: וְהָיָה), וְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הֵן עַצְמָן אוֹת. וּמֵאֵימָּתַי זְמַן הַנָּחָתָן? מִכְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֵהוּ, עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה.
י. מִיָּמִים יָמִימָה. לשון הכתוב: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה", והכתוב נדרש על מצוות תפילין. וְהָיוּ לְךָ לְאוֹת. התפילין משמשות אות בין ישראל לה'.
שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הֵן עַצְמָן אוֹת. עצם קדושת היום נחשבת לאות, ואין צורך בתפילין. מִכְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ… וְיַכִּירֵהוּ. כשיהיה די אור יום לשם כך.
יא. מִי שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וְחָשֵׁכָה וְהֵן עָלָיו, אֲפִלּוּ הֵן עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה — מֻתָּר. וְאֵין מוֹרִין דָּבָר זֶה בָּרַבִּים, אֶלָּא מְלַמְּדִין אֶת הַכֹּל שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ תְּפִלִּין עֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַחְלְצוּ אוֹתָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. וְכָל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה אַחַר שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה — עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו' (שמות יג,י).
יא. עוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁמַרְתָּ. ולשון זו של ציווי להישמר, נחשבת כאיסור לאו (ספר המצוות שורש ח).
יב. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ, וְחוֹלֵץ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁהֵן מִשְׁתַּמְּרִין בּוֹ — מַנִּיחָן שָׁם. וְאִם לֹא חָלַץ תְּפִלָּיו מִשֶּׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְשָׁמְרָן, וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן — מֻתָּר.
יב. מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן. מכסה אותם כדי שלא יראוהו הרבים. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְחוֹלֵץ. ולא הטריחוהו לחלצם בדרך, שמעיקר הדין יכול להישאר בתפיליו (כמבואר בהלכה הקודמת). בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. המצוי מחוץ לעיר. וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם. נכנסה השבת, שאינה זמן תפילין (לעיל ה"י), ואינו רוצה להשאיר את התפילין בבית המדרש, שאינם נשמרים שם; ואף אינו יכול לחלצם בבית המדרש ולטלטלם לביתו בשל השבת. וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה… מַנִּיחָן שָׁם. ואינו ממתין עד שיגיע לביתו, שברגע שיכול לחלצם במקום משומר, עליו לעשות כן. וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן מֻתָּר. שלא לחלצן אף לכתחילה, וכמו שנתבאר לגבי היושב בבית המדרש.
יג. כָּל הַפָּטוּר מִקְּרִיַּת שְׁמַע — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלָּיו — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בַּמִּצְווֹת. חוֹלֵי מֵעַיִם, וְכָל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת נְקָבָיו אֶלָּא בְּצַעַר — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. וְכָל הַטְּמֵאִין כֻּלָּן — חַיָּבִין בַּתְּפִלִּין כַּטְּהוֹרִין. מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו — פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, שֶׁהַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין אָסוּר לוֹ לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, וּלְוִיִּם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִין שִׁיר עַל הַדּוּכָן, וְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַעֲמָדָן בַּמִּקְדָּשׁ — פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין.
יג. כָּל הַפָּטוּר מִקְּרִיַּת שְׁמַע. הפטורים מבוארים בהלכות קריאת שמע ד,א-ג.
חוֹלֵי מֵעַיִם וכו'. שבעת הנחת תפילין יש לשמור על גוף נקי (לקמן הט"ו). כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. עבודת המקדש (ואם רצו, יכולים להניח של ראש, ראה הלכות כלי המקדש י,ו). וּלְוִיִּם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִין שִׁיר עַל הַדּוּכָן. מקום במקדש שהיו הלויים שרים עליו בעת הקרבת הקרבן (הלכות בית הבחירה ו,ו). בִּשְׁעַת מַעֲמָדָן בַּמִּקְדָּשׁ. נציגי ישראל הנוכחים בבית המקדש בשעת הקרבת הקרבנות (הלכות כלי המקדש ו,א). פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין. מפני עיסוקם במלאכת המקדש.
יד. חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, שֶׁקְּדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה מִקְּדֻשַּׁת הַצִּיץ, שֶׁהַצִּיץ אֵין בּוֹ אֶלָּא שֵׁם אֶחָד, וְאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן אֶחָד וְעֶשְׂרִים שֵׁם שֶׁל יוֹ"ד הֵ"א בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְמוֹתָן בְּשֶׁל יָד.
יד. לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו. לגעת בהם מדי פעם, כדי לזכור אותם (להשלכה בדיני שבת ראה הלכות שבת יט,כו). שֶׁהַצִּיץ אֵין בּוֹ אֶלָּא שֵׁם אֶחָד. על הציץ שחבש הכהן הגדול היה כתוב 'קדש לה" (שמות כח,לו). וְאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן. בפרשיות שבתפילין מופיע שם ה' עשרים ואחת פעמים.
טו. תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי, שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו. לְפִיכָךְ אָסוּר לִישַׁן בָּהֶן שֵׁנַת קֶבַע וְלֹא שֵׁנַת עֲרַאי, אֶלָּא אִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן סוּדָר וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה — יָשֵׁן בָּהֶן שֵׁנַת עֲרַאי. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְהוּא יוֹשֵׁב וְיָשֵׁן.  טז הָיוּ תְּפִלָּיו כְּרוּכִין בְּיָדוֹ — מֻתָּר לִישַׁן בָּהֶן אֲפִלּוּ שֵׁנַת קֶבַע.
וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּהֶן אֶלָּא אֲכִילַת עֲרַאי. אֲבָל אִם נִכְנַס לִסְעוּדַת קֶבַע — חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו, וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחֵם, וִיבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ וְהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן.
טז. כְּרוּכִין בְּיָדוֹ. הוא מחזיק בהם ואינו מניחם.
חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ. שאין זה מכובד לסעוד בעוד התפילין עליו. עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו. בסוף הסעודה למים אחרונים (ראה הלכות ברכות ו,א-ב).
יז. הָיָה לָבוּשׁ תְּפִלִּין וְהֻצְרַךְ לְבֵית הַכִּסֵּא — לֹא יַנִּיחַ תְּפִלָּיו בַּחוֹרִים הַסְּמוּכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִכָּנֵס, שֶׁמָּא יִטְּלוּם עוֹבְרֵי דְּרָכִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אֲפִלּוּ הֻצְרַךְ לְהַשְׁתִּין מַיִם — חוֹלֵץ תְּפִלָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְגוֹלְלָן בְּבִגְדוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה, וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא רְצוּעָה מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח, וְנִכְנָס וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו. וּכְשֶׁיֵּצֵא — מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלוֹבְשָׁן.
יז. בַּחוֹרִים. בחריצים שבכותל הסמוך לבית הכיסא. בְּרִחוּק. מבית הכסא. וְגוֹלְלָן בְּבִגְדוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה. עוטף את התפילין בבגדו כשם שגוללים ספר תורה.
יח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבֵית הַכִּסֵּא הַקָּבוּעַ, שֶׁאֵין נִיצוֹצוֹת נוֹתְזוֹת עָלָיו. אֲבָל בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי — לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן כְּשֶׁהֵן גְּלוּלִין, אֶלָּא חוֹלְצָן וְנוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ לְשָׁמְרָן. וְאֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִין אֲפִלּוּ בְּבֵית הַכִּסֵּא הַקָּבוּעַ אֶלָּא בִּישִׁיבָה. וְאִם הָיָה עָפָר תּוֹחֵחַ — אֲפִלּוּ בַּעֲמִידָה. הָיָה מָקוֹם קָשֶׁה — יַעֲמֹד בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּתְזוּ צִנּוֹרוֹת עָלָיו.
יח. הַקָּבוּעַ. המיועד לשם כך. שֶׁאֵין נִיצוֹצוֹת נוֹתְזוֹת עָלָיו. טיפות מי רגלים אינן ניתזות חזרה עליו. גְּלוּלִין. כפי שהתבאר בהלכה הקודמת. וְאֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִין. מן הגוף. אֶלָּא בִּישִׁיבָה. שאז האדם אינו חושש שילכלך את עצמו ומסיים את צרכיו. עָפָר תּוֹחֵחַ. עפר רך שאין טיפות ניתזות ממנו, והאדם אינו חושש שיתלכלך. יַעֲמֹד בִּמְקוֹם מִדְרוֹן. יטיל מימיו לכיוון הירידה.
יט. הָיָה לָבוּשׁ בִּתְפִלָּיו וְהֻצְרַךְ לְבֵית הַכִּסֵּא לְעֵת עֶרֶב, וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְלָבְשָׁן אַחַר שֶׁיֵּצֵא — לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן גְּלוּלִין בְּבִגְדוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּבֵית הַכִּסֵּא הַקָּבוּעַ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן בְּכֶלְיָן אִם הָיָה בּוֹ טֶפַח, אוֹ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח, וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ וְנִכְנָס. וְכֵן אִם הֻצְרַךְ בַּלַּיְלָה — מַנִּיחָן בִּכְלִי, וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ וְנִכְנָס.
יט. וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְלָבְשָׁן אַחַר שֶׁיֵּצֵא. אין די שהות ביום בכדי להניח את התפילין אחרי שיצא מבית הכיסא. לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן גְּלוּלִין בְּבִגְדו. שבכל מקרה לא יחזור להשתמש בהם אחר כך. וּמַנִּיחָן בְּכֶלְיָן אִם הָיָה בּוֹ טֶפַח. בחלל הכלי, שבכך התפילין נמצאות ברשות נפרדת. בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח. שכלי שאינו מיועד לשמירת התפילין הרי הוא נבדל מהם, ומשום כך חוצץ בינם לבין החוץ (ראה לקמן הכ"ד).
כ. שָׁכַח וְנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא וְהוּא לָבוּשׁ תְּפִלִּין — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמֹר עַמּוּד רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא וְחוֹלֵץ, וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס וְעוֹשֶׂה כָּל צְרָכָיו; שֶׁאִם יַפְסִיק בְּעַמּוּד רִאשׁוֹן, בֵּין בִּגְדוֹלִים בֵּין בִּקְטַנִּים — יָבוֹא לִידֵי חֳלָאִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סַכָּנָה גְּדוֹלָה.
כ. עַמּוּד רִאשׁוֹן. של צואה או מי רגליים.
כא. שָׁכַח וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּתְפִלָּיו — הֲרֵי זֶה לֹא יֶאֱחֹז לֹא בָּרְצוּעָה וְלֹא בַּקְּצִיצָה עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת.
כא. בַּקְּצִיצָה. גוף בית התפילין. עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו וְיִטְּלֵם. רק לאחר שיטול ידיו יסיר את התפילין. מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. ומן הסתם נגעו במקומות מטונפים.
כב. הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ: מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין לְבוּשִׁין — מֻתָּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין; וּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין שָׁם מִקְצָתָן עֲרֻמִּין וּמִקְצָתָן לְבוּשִׁין — אֵינוֹ חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵינוֹ מַנִּיחַ שָׁם תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה; מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין שָׁם עֲרֻמִּין — חוֹלֵץ תְּפִלָּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ.
כג. לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ שֶׁל קֶבֶר צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו, עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְלֹא יִלְבַּשׁ אָדָם תְּפִלִּין עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ וְיִלְבַּשׁ בְּגָדָיו. הַנּוֹשֵׂא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ — חוֹלֵץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשּׂוֹי. אֲפִלּוּ מִטְפַּחַת אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין, אֲבָל צוֹנֵף הוּא מִצְנַפְתּוֹ עַל תְּפִלָּיו.
כג. לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ. מפני קדושת התפילין (ראה הלכות קריאת שמע ג,ב. וכן הדין בכניסה עם ספר תורה לקמן י,ו; הלכות אבל יד,יג). וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. אף שאינו מצוי בבית הקברות. עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. בעוד שהוא רחוק, לפני שיתקרב ארבע אמות. עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשּׂוֹי. שכאשר נושא אדם משא על ראשו, יש בכך ביזיון לתפילין. אֲפִלּוּ מִטְפַּחַת. שהיא משא קל.
כד. בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה — אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ יַנִּיחֵם בִּכְלִי, וְיַנִּיחַ הַכְּלִי בִּכְלִי אַחֵר שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן. אֲבָל אִם הָיָה הַכְּלִי הַשֵּׁנִי מְזֻמָּן לָהֶן — אֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה כֵּלִים, כִּכְלִי אֶחָד הֵם חֲשׁוּבִין. וְאִם הִנִּיחָן כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי — מֻתָּר לוֹ לְהַנִּיחָן תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו בֵּין כַּר לְכֶסֶת שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרָן, וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה.
כד. בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. ראה גם לקמן י,ז. אִם הָיָה הַכְּלִי הַשֵּׁנִי מְזֻמָּן לָהֶן… כִּכְלִי אֶחָד הֵם חֲשׁוּבִין. אם גם הכלי השני מיועד לשמירת התפילין, אין זה כיסוי מספיק, שהכל נחשב ככיסוי אחד. וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה. שבאופן כזה אין איסור לשמש מיטתו.
כה. קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין — קְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה הִיא, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְעַל זְרוֹעוֹ הוּא עָנָו וְיָרֵא, וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בִּשְׂחוֹק וּבְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר בְּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, אֶלָּא מַפְנֶה לִבּוֹ לְדִבְרֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹתָן עָלָיו כָּל הַיּוֹם, שֶׁמִּצְוָתָן כָּךְ הִיא. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה אוֹ בְּלֹא צִיצִית אוֹ בְּלֹא תְּפִלִּין.
כה. רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. האמורא הבבלי רב (רבי אבא) שלמד תורה מרבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבינו הקדוש' (וראה הלכות דעות ב,ד).
כו. אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָתָן לְלָבְשָׁן כָּל הַיּוֹם — בִּשְׁעַת תְּפִלָּה יָתֵר מִן הַכֹּל. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין — כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין — עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי בְּאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת צִוָּה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְעַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְכָל הָרָגִיל בַּתְּפִלִּין — מַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ" (ישעיהו לח,טז).
כו. כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. שהרי קורא את הפרשיות שמצוות על התפילין אך בפועל אינו מקיים אותן. עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה. מבטל שמונה מצוות עשה. אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ. ודורשים: כאשר שם ה' מונח עליהם (בתפילין) — יזכו לחיים.

תקציר הפרק 

פרק ד הלכות תפילין מזוזה וספר תורה

הנחת התפילין וקדושתן

תפילין של ראש מניחים על סוף השיער מקדימה, כנגד בין העיניים, והקשר מאחור יהיה בגובה העורף מאחור. תפילין של יד קושרים על יד שמאל על הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע כך שיהיו כנגד הלב.
שמאלי מניח על יד ימין.
זמן ההנחה בבוקר הוא משעה שיכיר את חברו בריחוק ארבע אמות ועד השקיעה, בימות החול.
מברך רק ברכה 1⃣ בהנחת תפילין של ראש ושל יד (וכן נוהגים הספרדים, האשכנזים נוהגים לברך תמיד שתי ברכות, אחת לתפילין של יד ואחת לתפילין של ראש).

כלי שהניח בו את התפילין נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול.

אסור לאדם להסיח את דעתו מן התפילין. כמו כן אסור לישון עם התפילין אפילו שינת עראי, או לאכול בהם אכילת קבע. אסור להיכנס עם התפילין לבית הכסא אלא כשהם מכוסות.
יש להשתדל שיהיו התפילין עליו כל היום, אולם עיקר המצווה היא בשעת התפילה.

🗯🗯
הרס"ג מסביר שהתפילין נקראים תפילין על שם התפילה, משום שעיקר המצווה היא להניחם בשעת התפילה, כמו שהזכיר הרמב"ם בפרק.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר אהבה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. העושה תפילתו עגולה כאגוז –

א- הרי זו דרך המינות.
ב- אין בה מצוה כלל.
ג- סכנה, ואין בה מצוה.

[פרק ד', הלכה ג']

2. מי אינו פטור מהנחת תפילין?

א- הטמא.
ב- מי שקשה לו לשמור על נקביו.
ג- מי שאין דעתו מיושבת עליו.

[פרק ד', הלכה י"ג]

3. מהו הזמן שבו יש להשתדל בלבישת התפילין?

א- בשעת קריאת שמע.
ב- בשעת קריאת שמע ובשעת התפילה.
ג- כל היום.

[פרק ד', הלכה כה-כו]

תשובות
1-ב 2-א 3-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן