פרק ה', הלכות אבל, ספר שופטים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶן, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה, וּבִשְׁאָר שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל מִדִּבְרֵיהֶם: אָסוּר לְסַפֵּר, וּלְכַבֵּס, וְלִרְחֹץ, וְלָסוּךְ, וּלְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, וְלִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל, וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, וְלִקְרוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְלִזְקֹף אֶת הַמִּטָּה, וְלִפְרֹעַ אֶת רֹאשׁוֹ, וְלִשְׁאֹל שָׁלוֹם – הַכֹּל אַחַד עָשָׂר דָּבָר.
א. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה. שמנהגי האבלות ביום המיתה והקבורה הנם מן התורה (כדלעיל א,א). לְסַפֵּר. להסתפר. וְלִזְקֹף אֶת הַמִּטָּה. אלא צריך להפוך את כל המיטות בבית האבל (כדלקמן הי"ח). וְלִפְרֹעַ אֶת רֹאשׁוֹ. אלא צריך לכסות ראשו (כדלקמן הי"ט).
ב. וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בְּתִסְפֹּרֶת? שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר בְּנֵי אַהֲרֹן: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" (ויקרא י,ו) – מִכְּלָל שֶׁכָּל הַמִּתְאַבֵּל אָסוּר לְסַפֵּר שְׂעָרוֹ, אֶלָּא מְגַדֵּל פֶּרַע. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ, כָּךְ אָסוּר לְגַלֵּחַ שְׂעַר זְקָנוֹ וְכָל שֵׂעָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ. הָיָה מְגַלֵּחַ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת אָבִיו – מַשְׁלִים תִּגְלַחַת רֹאשׁוֹ, אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ. וְכֵן אָסוּר לְגַלֵּחַ שָׂפָה וְלִטֹּל צִפָּרְנָיו בִּכְלִי; אֲבָל בְּשִׁנָּיו, אוֹ שֶׁנָּטַל צִפֹּרֶן בְּצִפֹּרֶן – מֻתָּר.
ב. שֶׁהֲרֵי הִזְהִיר בְּנֵי אַהֲרֹן רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ. לאחר מיתת נדב ואביהוא, הזהיר ה' את אלעזר ואיתמר אחיהם שלא לנהוג בגידול השער, ומכאן למדו חכמים שהאבל מגדל את שערו ואינו מסתפר. וְכָל שֵׂעָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אפילו שער שבמקומות המכוסים. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ וְאֶחָד הַמִּתְגַּלֵּחַ. אסור לו להסיר שערו, בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים. שָׂפָה. שפם.
ג. וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר לְכַבֵּס בְּגָדָיו וְלִרְחֹץ גּוּפוֹ וְלָסוּךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: "הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן" (שמואל ב יד,ב), וּרְחִיצָה בִּכְלַל סִיכָה, שֶׁהָרְחִיצָה קוֹדֶמֶת לְסִיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ" (רות ג,ג). וּכְשֵׁם שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בְּכִבּוּס בְּגָדִים, כָּךְ אָסוּר לִלְבֹּשׁ כֵּלִים לְבָנִים חֲדָשִׁים וּמְגֹהָצִין.
ג. שֶׁנֶּאֱמַר הִתְאַבְּלִי נָא וכו'. יואב בן צרויה מצווה על האישה החכמה להתחזות לאשה אבלה, ומסיים הכתוב: "והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת". וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל. ומכאן נלמד שהאבל צריך ללבוש בגדים שאינם מכובסים. וּרְחִיצָה בִּכְלַל סִיכָה שֶׁהָרְחִיצָה קוֹדֶמֶת לְסִיכָה. אף על פי שהכתוב מדבר על סיכה בלבד, מכך שהסיכה היא השלב האחרון של הרחיצה, מובן שגם הרחיצה אסורה. כֵּלִים. בגדים. לְבָנִים חֲדָשִׁים וּמְגֹהָצִין. אבל בגדים צבעוניים אף אם הם חדשים ומגוהצים מותר לאבל ללבשם משום שאין חידושם וגיהוצם משפיע על מראיתם באופן משמעותי (ראה מאירי מועד קטן כג,א). וכן בגדים לבנים חדשים שאינם מגוהצים או בגדים לבנים ישנים אפילו מגוהצים מותר לאבל ללבשם. וּמְגֹהָצִין. בגדים שהוחלקו ויושרו מקמטים (ערוך ערך 'גהץ', רדב"ז). ויש מפרשים שמדובר בפעולת ניקיון חזקה יותר מכיבוס כגון במים חמים או בחומרי ניקוי חזקים (נימוקי יוסף מועד קטן יד,ב, וראה מאירי שם כג,א).
ד. אָסוּר לָסוּךְ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּכָל גּוּפוֹ; וְאִם לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה – מֻתָּר. וְכֵן אָסוּר בִּרְחִיצַת מִקְצָת גּוּפוֹ בְּחַמִּין; אֲבָל בְּצוֹנֵן – רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲבָל לֹא כָּל גּוּפוֹ.
ד. וְאִם לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה מֻתָּר. שלא אסרו אלא סיכה של תענוג. אֲבָל בְּצוֹנֵן רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. שאין זו רחיצה של תענוג.
ה. מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ" (שמואל ב יב,כד) – מִכְּלָל שֶׁהָיָה אָסוּר מִקֹּדֶם. וְכֵן לֹא יִשָּׂא אִשָּׁה, וְלֹא תִּנָּשֵׂא הָאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטָּתָן. וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
ה. שֶׁנֶּאֱמַר וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע וכו'. לאחר מיתת ילדם בסיום שבעת ימי האבל (ראה מאירי מועד קטן טו,א). וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. ואין חוששים שישמש עמה.
ו. מִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל: "וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ" (יחזקאל כד,יז) – מִכְּלָל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ – נוֹעֵל וְהוֹלֵךְ, וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בַּמְּדִינָה חוֹלֵץ מִנְעָלָיו.
ו. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּיחֶזְקֵאל וכו'. ראה לעיל ד,ט בביאור. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ נוֹעֵל וְהוֹלֵךְ. שלא ייפצעו רגליו (ראה גם הלכות תעניות ג,ד). וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בַּמְּדִינָה. כשנכנס לעיר. וְלֵילֵךְ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּסְחוֹרָה. לעבור מעיר לעיר לצורך מסחרו.
ז. רֶמֶז לָאָבֵל שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה – זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח,י): מַה חַג אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אַף אָבֵל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כָּךְ הוּא אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת בִּסְחוֹרָה, וְלֵילֵךְ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּסְחוֹרָה.
ח. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אִם הָיָה עָנִי – עוֹשֶׂה בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהָאִשָּׁה טֹוָה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ.
ח. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים. שהם תקפו של אבל (ירושלמי מועד קטן ג,ה). וְהָאִשָּׁה טֹוָה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. האישה הענייה מותרת בטווייה בפלך בביתה (ריטב"א מועד קטן כא,ב).
ט. שְׁנֵי אַחִים אוֹ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהֵן בַּחֲנוּת אַחַת, וְאֵרַע אֵבֶל לְאֶחָד מֵהֶן – נוֹעֲלִין כָּל הַחֲנוּת כָּל שִׁבְעָה.
י. אֲפִלּוּ הַדְּבָרִים הַמֻּתָּרִין לַעֲשׂוֹתָן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – אָסוּר לָאָבֵל לַעֲשׂוֹתָן בְּיָדוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים עוֹשִׂין לוֹ. כֵּיצַד? הָיוּ זֵיתָיו לַהֲפֹךְ, וְכַדָּיו לָגוּף, וּפִשְׁתָּנוֹ לַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה, וְצַמְרוֹ מִן הַיּוֹרָה – שׂוֹכֵר אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹתָן לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. וּמַרְבִּיצִין לוֹ שָׂדֵהוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם.
י. הַדְּבָרִים הַמֻּתָּרִין לַעֲשׂוֹתָן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. חול המועד אסור בעשיית מלאכה. אך מלאכות שאם לא יעשה אותן יפסיד הפסד מרובה, מותר לו לעשותן, ובלבד שלא יהיה בהן טרחה מרובה (ראה הלכות יום טוב ז,ב-ג). זֵיתָיו לַהֲפֹךְ. לפני הפקת השמן מניחים את הזיתים בערמה כדי לרככם וצריך להפך בהם מדי פעם כדי שלא יתקלקלו מחמת החום שנוצר בערמה. וְכַדָּיו לָגוּף. שצריך לסתום את פתח החביות לאחר נתינת היין או השמן בתוכן. וּפִשְׁתָּנוֹ לַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה. שצריך להוציא את הפשתן הגולמי המונח במי השרייה לצורך ריכוכו כדי שלא יירקב בהם. וְצַמְרוֹ מִן הַיּוֹרָה. שצריך להוציא את הצמר שהונח בקדרה הרותחת לצורך צביעתו, שאם יישאר שם זמן רב, יתקלקל. וּמַרְבִּיצִין. משקים השקיה מועטת. מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם. שקודם הזריעה משקים מעט את השדה, ואם לא ישקו אותה בעונה זו ויבואו ימי הגשמים לא תיזרע השדה כהוגן בשנה זו (רמב"ן תורת האדם ענין האבלות).
יא. הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין שֶׁלּוֹ וְהַקַּבְּלָנִין – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ כְּדַרְכָּן. אֲבָל הַחַמָּרִין וְהַגַּמָּלִין בַּבְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹ, וְהַסַּפָּנִין בַּסְּפִינָה שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ. וְאִם הָיוּ מֻחְכָּרִין אוֹ מֻשְׂכָּרִין מִקֹּדֶם לִזְמַן קָצוּב – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ.
יא. הָאֲרִיסִין. האריס מקבל את השדה מבעליה תמורת אחוזים מן היבול. וְהַחֲכִירִין. החוכר מקבל את השדה מבעליה תמורת סכום קבוע של יבול. וְהַקַּבְּלָנִין. הקבלן הנזכר כאן הוא המשלם דמי שכירות קבועים על השדה במעות (מאירי מועד קטן יא,ב, וראה ריטב"א שפירש באופן אחר). הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ כְּדַרְכָּן. משום שעבודתם של אלו בשדה היא לצורך עצמם ויש להם הפסד אם לא יעסקו בה, רשאים לעבוד בה גם כשבעליה נעשה אבל. אֲבָל הַחַמָּרִין וְהַגַּמָּלִין בַּבְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹ… הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ. כאשר לא שכרו אותם לזמן קצוב הרי זו כשכירות לימים, ואף שהם עושים לצורך עצמם, משום שבאפשרותם לשכור מאדם אחר ללא הפסד אינם רשאים לעבוד בבהמותיו או בספינתו של האבל. וְאִם הָיוּ מֻחְכָּרִין אוֹ מֻשְׂכָּרִין מִקֹּדֶם לִזְמַן קָצוּב הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ. שבשכירות לזמן קצוב, השוכרים יפסידו אם ישכרו מאחר, ומשום שהם עושים לצורך עצמם, מותר (ראה מאירי שם, וראה בראשונים שם שביארו דין זה באופנים אחרים).
יב. שְׂכִיר יוֹם – אֲפִלּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ.
יב. שְׂכִיר יוֹם. העובד עבור האבל בשדהו ומקבל שכר יומי. אֲפִלּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ. שהעבודה בשדה היא מפורסמת, וניכר שעושה מלאכה עבור האבל (רדב"ז ע"פ המשתמע מלקמן הי"ג).
יג. הָאָבֵל שֶׁהָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ, בֵּין בְּקַבְּלָנוּת בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּקַבְּלָנוּת – לֹא יַעֲשֶׂה. הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים – בְּבֵיתוֹ לֹא יַעֲשׂוּ, בְּבֵית אֲחֵרִים עוֹשִׂין.
יג. בֵּין בְּקַבְּלָנוּת. שמקבל שכר כולל עבור המלאכה. בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּקַבְּלָנוּת. שמקבל שכר יומי עבור עבודתו. לֹא יַעֲשֶׂה. שהרי האבל אסור במלאכה, ועליו לדחות את המלאכה לאחר ימי אבלו. בְּבֵית אֲחֵרִים עוֹשִׂין. משום שמדובר בדבר תלוש והמלאכה נעשית בצנעה, אין חשש שייחסו מלאכה זו לאבל.
יד. הָיָה לוֹ דִּין עִם אָדָם – אֵינוֹ תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וְאִם הָיָה דָּבָר אָבֵד – עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. כָּזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.
יד. דִּין עִם אָדָם. תביעה ממונית כלפי אדם אחר. וְאִם הָיָה דָּבָר אָבֵד. כגון שמתעתד הנתבע להפליג למדינה אחרת או שעדיו של התובע חולים ועלולים למות.
טו. מִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל: "הֵאָנֵק דֹּם" (יחזקאל כד,יז).
טו. הֵאָנֵק דֹּם. חכמים למדו מכתוב זה שעל האבל להיות דומם מלימוד תורה ומשאילת שלום (כדלקמן ה"כ).
טז. אָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַהֲלָכוֹת וּבַהַגָּדוֹת. וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ – מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן, אֶלָּא יִלְחֹשׁ לְאַחֵר בְּצִדּוֹ, וְזֶה שֶׁבְּצִדּוֹ אוֹמֵר לַתֻּרְגְּמָן, וְהַתֻּרְגְּמָן מַשְׁמִיעַ לָרַבִּים.
טז. וּבַהַגָּדוֹת. דברי אגדה. וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ. כגון שאין אחר שילמדם תורה או שיפסוק להם הלכות. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן. שלא ימנה אדם שישמיע דבריו לציבור, כרגיל בשעת דרשה. אֶלָּא יִלְחֹשׁ לְאַחֵר בְּצִדּוֹ וכו'. ועל ידי שינוי זה ניכר שהוא אבל.
יז. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הָאָבֵל יוֹשֵׁב עַל הַמִּטָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה" (שמואל ב יג,לא).
יז. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הָאָבֵל יוֹשֵׁב עַל הַמִּטָּה. הזקופה כדרכה, אלא על מיטה הפוכה. וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה. ופירשו חכמים שלא ישב על הארץ ממש אלא על מיטה כפויה הסמוכה לארץ (ראה בבלי מועד קטן כא,א; וראה לעיל ד,ט שישיבה על מיטה כפויה היא חובה רק ביום הראשון ובשאר הימים יכול לשבת על הארץ).
יח. וְחַיָּב לִכְפּוֹת אֶת הַמִּטָּה כָּל שִׁבְעָה. וְלֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה, אֶלָּא כָּל מִטּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא כּוֹפֶה; אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מִטּוֹת בַּעֲשָׂרָה בָּתִּים וּבְעֶשֶׂר עֲיָרוֹת – חַיָּב לִכְפּוֹת אֶת כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן – כֻּלָּן כּוֹפִין אֶת כָּל מִטּוֹתֵיהֶן. הַמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לְכֵלִים אוֹ לְמָעוֹת – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. דַּרְגָּשׁ – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, אֲבָל מַתִּיר אֶת קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְהָפְכָהּ – זוֹקְפָהּ וְדַיּוֹ. הָפַךְ כָּל מִטּוֹתָיו, וְהָיָה הוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מִטַּת אֲחֵרִים אוֹ עַל גַּבֵּי כִּסֵּא אוֹ עַל גַּבֵּי אָרוֹן אוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֶלָּא יִישַׁן עַל גַּבֵּי מִטָּה הַכְּפוּיָה.
יח. לִכְפּוֹת אֶת הַמִּטָּה. להפוך את המיטה, רגליה כלפי מעלה וצדה העליון כלפי מטה. אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מִטּוֹת בַּעֲשָׂרָה בָּתִּים וכו'. שאין חיוב כפיית המיטה דווקא בבית שמת בו המת, אלא בכל הבתים שברשות האבלים. הַמִּטָּה הַמְיֻחֶדֶת לְכֵלִים אוֹ לְמָעוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. שאין צורך לכפות אלא מיטה המיועדת לשינה או לישיבה. דַּרְגָּשׁ. מיטה קטנה. אֲבָל מַתִּיר אֶת קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. הקרביטים הם הלולאות שבהן מחזיקים וקושרים את מצע העור למסגרת של המיטה, ועל ידי התרת הלולאות מצע העור נשמט למטה. מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין מִמֶּנָּה שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְהָפְכָהּ. שיש לה שני עמודים משני צדי המיטה לצורך פרישת סדין עליה, ואין אפשרות להעמיד את המיטה הפוכה על עמודים אלו. זוֹקְפָהּ וְדַיּוֹ. משאירה זקופה ואינו צריך לכפותה. אֶלָּא יִישַׁן עַל גַּבֵּי מִטָּה הַכְּפוּיָה. במשך שבעת ימי האבלות, וזאת נוסף לחובת הישיבה על מיטה כפויה ביום האבלות הראשון (כדלעיל ד,ט, מרכה"מ, יד"פ). ויש מפרשים שגם חובת השינה היא רק ביום הראשון (רדב"ז).
יט. מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁאָסוּר בִּפְרִיעַת הָרֹאשׁ? שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל: "לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם" (יחזקאל כד,יז, ושם: וְלֹא) – מִכְּלָל שֶׁשְּׁאָר הָאֲבֵלִים חַיָּבִין בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. וְהַסּוּדָר שֶׁמְּכַסֶּה בּוֹ רֹאשׁוֹ – עוֹטֶה מִמִּקְצָתוֹ מְעַט עַל פִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (ויקרא יג,מה), וְתִרְגֵּם אֻנְקְלוֹס הַגֵּר: 'כַּאֲבֵלָא יִתְעַטַּף'.
יט. בִּפְרִיעַת הָרֹאשׁ. בגילוי הראש מכיסויו. לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם. שלא יעטוף את ראשו עד שפמו כדרכם של אבלים. מִכְּלָל שֶׁשְּׁאָר הָאֲבֵלִים חַיָּבִין בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. ראה לעיל ד,ט בביאור. וְהַסּוּדָר שֶׁמְּכַסֶּה בּוֹ רֹאשׁוֹ. שרגיל לכסות בו את ראשו בכל ימות השנה. שֶׁנֶּאֱמַר וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה. בהנהגת המצורע שנוהג כמנהגי האבל. כַּאֲבֵלָא. כאדם אבל. #איור evel_5_19 כותרת: עטיפת הראש#
כ. וּמִנַּיִן שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵאָנֵק דֹּם" (יחזקאל כד,יז). כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם, אֵינוֹ מַחֲזִיר לוֹ, אֶלָּא מוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא אָבֵל. וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה – מִי שֶׁשָּׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם. וּמִשִּׁבְעָה עַד שְׁלֹשִׁים – שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֲחֵרִים, אֲבָל אֲחֵרִים אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ, עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ עַד לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אִם בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם נֶאֱסַר הָאָבֵל, קַל וָחֹמֶר שֶׁהוּא אָסוּר לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים וְלִשְׂחֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּם" (שם). וְלֹא יֹאחַז תִּינוֹק בְּחֵיקוֹ, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי שְׂחוֹק. וְלֹא יִכָּנֵס לִמְקוֹם שִׂמְחָה, כְּגוֹן בָּתֵּי הַמִּשְׁתָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
כ. כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים. שהם תקפו של אבל (כדלעיל ה"ח). מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם. כגון שלא ידע שהוא אבל.

תקציר הפרק 

🤔 ומעכשיו… דממה! כשקשה לנו, אחד הדברים שאנחנו מחפשים הוא הסחות דעת, וכל מה שיביא אסקפיזם מבורך: גלישה בפייסבוק, קריאת חדשות, אפילו צפייה באיזה סרט מטופש… ובכל זאת, כאשר אדם מתמודד עם מוות של קרוב משפחה, ההלכה היא שאסור לו להסיח את הדעת אל התורה: "אלו דברים שהאבל אסור בהן, ביום הראשון מן התורה, ובשאר שבעת ימי האבל מדבריהם: …לקרות בדברי תורה" (הלכה א); ו"מניין שהאבל אסור בדברי תורה? שהרי נאמר ליחזקאל: 'האנק דום'" (הלכה טו). האבל צריך להיות דומם מלימוד התורה המשמח ולהתרכז באבלו, כי רק מתוך הכבוד לנפטר וההתמקדות בזכרו, יוכל בהמשך האבל לצאת אל השגרה! ❗

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אבל ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן