[א] שְׂאֹר וּדְבַשׁ אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ וכו' לַיי" וכו' (ויקרא ב,יא). וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם הִקְטִירָן עִם הַקָּרְבָּן אוֹ לְשֵׁם קָרְבָּן. וְאֶחָד הַמַּקְטִירָן עַצְמָן אוֹ הַמַּקְטִיר תַּעֲרֹבֶת שֶׁלָּהֶן – לוֹקֶה עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הִקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן נֶאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד.

א. שְׂאֹר. בצק חמוץ המחמיץ את העיסה, ובכלל איסור זה כל חמץ (סה"מ ל"ת צח). וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. אפילו אם מעט מהם התערב עם הקרבן נאסרת כל התערובת בהקרבה. ואם הקריב כזית מהתערובת לוקה (ריק"ו וראה לקמן ה"ב). וְאִם הִקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן נֶאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד. למרות שאיסור הקטרת שאור ואיסור הקטרת דבש הם שני איסורים שונים, הם נכתבו בתורה כשני פרטים של איסור אזהרה אחת (וראה גם לעיל ג,ז).

[ב] נָפַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא בַּקְּטֹרֶת – נִפְסְלָה, וְאִם הִקְטִיר מִמֶּנָּה בַּהֵיכָל – לוֹקֶה. וְאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת.

ב. נָפַל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא בַּקְּטֹרֶת נִפְסְלָה. ראה גם הלכות כלי המקדש ב,ח. וְאִם הִקְטִיר מִמֶּנָּה בַּהֵיכָל. על המזבח הפנימי שבו היו מקטירים קטורת בכל יום.

[ג] הֶעֱלָה שְׂאֹר אוֹ דְּבַשׁ בִּפְנֵי עַצְמָן לַמִּזְבֵּחַ לְשֵׁם עֵצִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב,יב) – לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשֵׁם עֵצִים.
אֲפִלּוּ הִקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַקְטָרָה בִּדְבַשׁ אוֹ בִּשְׂאֹר, הוֹאִיל וְהוּא מִן הַקָּרְבָּן – לוֹקֶה.

ג. לְשֵׁם עֵצִים. שמתכוון לשרפם כחומר בערה ולא כקרבן.

[ד] כֵּיצַד? הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם, אוֹ מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, אוֹ מִמּוֹתַר הָעֹמֶר, אוֹ מֵחַטַּאת הָעוֹף, אוֹ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, אוֹ מִלֹּג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, הַמַּעֲלֶה כַּזַּיִת מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ בְּחָמֵץ אוֹ בִּדְבַשׁ, בֵּין לַמִּזְבֵּחַ בֵּין לַכֶּבֶשׁ – לוֹקֶה; אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לְהַקְטָרָה, הוֹאִיל וְהֵן קְרוּיִין קָרְבָּן – חַיָּב עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיי" וכו' (ויקרא ב,יב).

ד. מִבְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אוֹ מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים. הבשר שנשאר מקרבנות אלו לאחר הקטרת אימוריהם ונאכל על ידי הכהנים או בעלי הקרבן. מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. הנשאר מן המנחה לאחר שהקטירו ממנה קומץ למזבח, שהיו אוכלים הכהנים. [הערה: בפה"מ מנקד הרמב"ם: שִׁירֵי.] מִמּוֹתַר הָעֹמֶר. הנשאר ממנחת העומר שהיו מקריבים בט"ז בניסן. מֵחַטַּאת הָעוֹף. בשר חטאת העוף שהיה נאכל לכהנים. מִלֶּחֶם הַפָּנִים. שהיו הכהנים אוכלים בכל שבת לאחר שהוקטרו בזיכי הלבונה שהיו מונחים על שולחן הזהב יחד עם הלחם (הלכות תמידין ומוספין ה,ג-ה). וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לחמים שהיו מביאים בחג השבועות עם שני כבשים, והיו נאכלים על ידי הכהנים (שם ח,יא). מִלֹּג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. בנוסף לקרבנות שמביא המצורע ביום טהרתו, הוא מביא לוג שמן שהיו מזים ממנו לפני ה' ונותנים על המצורע, ואת הנשאר מהשמן אוכלים הכהנים (הלכות מחוסרי כפרה ד,ב). אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. והיה מקום לחשוב שהעלתם למזבח אינה העלאת 'ריח ניחוח' האסורה (לעיל ה"ג). הוֹאִיל וְהֵן קְרוּיִין קָרְבָּן. שלכולם יש שייכות לקרבנות שקרבים על המזבח. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיי. פסוק זה עוסק בקרבן שתי הלחם (שעשוי מלחמי חמץ) והביכורים (שבאים משבעת המינים) שיש בהם שאור ודבש. קרבנות אלו מונפים לפני ה' אך אינם עולים על המזבח, ומכאן שגם בקרבנות שאינם עולים למזבח יש איסור לאו להעלותם עם שאור ודבש (וראה ריק"ו).

[ה] וְכֵן אָסוּר לְהַקְטִיר עַל הַמִּזְבֵּחַ דָּבָר מִכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה, כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לָאִשִּׁים – הֲרֵי שְׁאֵרִיתוֹ בְּ'בַל תַּקְטִירוּ'.

ה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חז"ל. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לָאִשִּׁים. כל קרבן שיש מצווה להקטיר את חלקו על המזבח. שְׁאֵרִיתוֹ בְּבַל תַּקְטִירוּ. בפסוק נאמר "לא תקטירו ממנו אשה ליי", ומכאן לומדים שאסור להקטיר כל דבר שחלק ממנו כבר הוקטר לאש המזבח (בבלי מנחות נז,ב).

[ו] הַמַּקְטִיר אֵבְרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לוֹקֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַקְרָבָתָהּ מִכְּלַל עֲשֵׂה; שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: 'מִן הַטְּהוֹרָה אֱכֹל' וּ'מִן הַטְּהוֹרָה הַקְרֵב' – הָא טְמֵאָה לֹא תֹּאכַל וְלֹא תַּקְרִיב: כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת הַטֻּמְאָה הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ, כָּךְ לוֹקֶה עַל הַקְרָבָתָהּ.
אֲבָל הַמַּקְרִיב אֵבְרֵי חַיָּה טְהוֹרָה – עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ" (ויקרא א,ב) – הָא מִן הַחַיָּה לֹא תַּקְרִיבוּ, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה.

ו. שֶׁאִסּוּר הַקְרָבָתָהּ מִכְּלַל עֲשֵׂה. איסור הקרבת בהמה טמאה לא נתפרש בתורה בלשון שלילה אלא נלמד ממשמעות לשון עשה, ובדרך כלל איסור כזה אינו נחשב כלאו אלא כמצוות עשה (ראה הלכות שבת כ,א, הלכות אישות א,ח ועוד). שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר מִן הַטְּהוֹרָה אֱכֹל וּמִן הַטְּהוֹרָה הַקְרֵב וכו'. כאן מתחיל ההסבר מדוע בכל אופן לוקה במקרה זה: איסור הקרבת טמאה נלמד באופן דומה לאיסור אכילת טמאה. כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת הַטֻּמְאָה הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מאכלות אסורות ב,א. ושם נתבאר שיש לימוד מיוחד לכך שלוקים באכילת הבהמות הטמאות אף שהאיסור נלמד מכלל עשה.

[ז] הַגּוֹנֵב אוֹ הַגּוֹזֵל וְהִקְרִיב – הַקָּרְבָּן פָּסוּל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא,ח), וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. וְאִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ הָיָה חַטָּאת שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת בְּשָׂרָהּ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת מִזְבֵּחַ אָמְרוּ שֶׁהַחַטָּאת הַגְּזוּלָה, אִם נוֹדְעָה לָרַבִּים – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵלוֹת. וְכֵן הָעוֹלָה.

ז. וְאִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר. שעל ידי הייאוש הבהמה עצמה נעשית שייכת לגנב ואינו חייב להשיב לבעלים אלא את שווייה, ולכן אין הקרבן נחשב גזול (הלכות גנבה ה,ג; וראה כס"מ ולח"מ מדוע אין צריך כאן שינוי רשות) הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר וַאֲפִלּוּ הָיָה חַטָּאת שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת בְּשָׂרָהּ. הקרבן כשר לא רק למזבח אלא גם לאכילת הכהנים (הר המוריה, וראה במפרשים הסברים נוספים). תַּקָּנַת מִזְבֵּחַ. תקנת חכמים מפני כבוד המזבח. נוֹדְעָה לָרַבִּים. רבים יודעים שהיא גזולה. וְכֵן הָעוֹלָה. גם היא אינה כשרה מפני תקנת המזבח.

[ח] הַגּוֹנֵב עוֹלַת חֲבֵרוֹ וְהִקְרִיבָהּ סְתָם – נִתְכַּפְּרוּ בָּהּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים.

ח. וְהִקְרִיבָהּ סְתָם. לשם עולה, אבל לא לשם בעלים מסוימים (ואם הקריבה לשם עצמו לא יצא ידי חובה, כשאר קרבנות גזולים).

[ט] אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּנְסָכִים לֹא מִן הַטֶּבֶל, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם לָעֹמֶר, וְלֹא מִן הַמְדֻמָּע; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָהּ.
וְאִם הֵבִיא – לֹא נִתְקַדְּשׁוּ לִהְיוֹתָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן, אֲבָל נִתְקַדְּשׁוּ לְהִפָּסֵל, וְיִהְיוּ כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ.

ט. אֵין מְבִיאִין וכו'. אסור להביא כקרבן דברים האסורים באכילה (בבלי פסחים מח,א). מְנָחוֹת וּנְסָכִים. באים מן הדגן ומן היין ויש בהם שמן. הַטֶּבֶל. שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות. הֶחָדָשׁ קֹדֶם לָעֹמֶר. אסור לאכול תבואה חדשה מחמשת מיני דגן, לפני הקרבת קרבן העומר בט"ז בניסן (הלכות מאכלות אסורות י,ב). הַמְדֻמָּע. חולין שהתערבה בהם תרומה. לכל התערובת הזו יש דין תרומה, והיא אסורה באכילה לישראל שאינו כהן (הלכות תרומות יג,ב). מֵעָרְלָה. פירות אילן בשלוש השנים הראשונות שלו האסורים בהנאה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. כרם ענבים שגידלו בו תבואה או ירקות, נאסרו פירות הגפן וגידולי התבואה או הירקות בהנאה (הלכות כלאיים ה,ז). מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה. מצווה שעשייתה כרוכה במעשה עברה (ויש איסור בהנאה מערלה וכלאי הכרם – הר המוריה).
וְאִם הֵבִיא. הכניסם לכלי שרת כדי לקדשם. אֲבָל נִתְקַדְּשׁוּ לְהִפָּסֵל וכו'. הכלי מקדשם להיות כקדשים, וכיוון שאינם ראוים להקרבה הם נפסלים מיד ויש לשרפם כשאר פסולי המוקדשין.

[י] כָּל הַמְּנָחוֹת – אֵין מְבִיאִין אוֹתָן מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לְכַתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן: "בִּכּוּרִים" (ויקרא כג,יז). וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. וּמְבִיאִין נְסָכִים מִן הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב.

י. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן בִּכּוּרִים. ומכאן שהם צריכים להיות הראשונים שיבואו מן הסולת של התבואה החדשה. וּמְבִיאִין נְסָכִים מִן הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב. כגון פירות או יינות ושמנים שהקצו אותם לסחורה (ראה הלכות יום טוב א,יח). ואף שאסורים באכילה התירו לנסכם כיוון שאין איסור בגופם אלא איסורם מחמת יום טוב (בבלי פסחים מח,א).

[יא] מִצְוַת עֲשֵׂה לִמְלֹחַ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב,יג). וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח, חוּץ מִן יֵין הַנְּסָכִים וְהַדָּם וְהָעֵצִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה, וְאֵין לוֹ מִקְרָא לִסְמֹךְ עָלָיו.
וּמִצְוָה לִמְלֹחַ הַבָּשָׂר יָפֶה יָפֶה, כְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר לְצָלִי, שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הָאֵבֶר וּמוֹלֵחַ. וְאִם מָלַח כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּגַרְגֵּר מֶלַח אֶחָד – כָּשֵׁר.

יא. יֵין הַנְּסָכִים. אבל את היין הבא כקרבן בפני עצמו מולחים (הלכות מעשה הקרבנות טז,יד). וְדָבָר זֶה קַבָּלָה וְאֵין לוֹ מִקְרָא לִסְמֹךְ עָלָיו. נלמד במסורת חכמים, ואין פסוק שממנו לומדים זאת.
כְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר לְצָלִי. שמולחים אותו כדי להוציא ממנו את הדם ואחר כך אפשר לצלותו מיד (הלכות מאכלות אסורות ו,יב, ריק"ו).

[יב] הִקְרִיב בְּלֹא מֶלַח כְּלָל – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא ב,יג). וְאַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה, הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר, וְהֻרְצָה, חוּץ מִן הַמִּנְחָה, שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בְּקֻמְצוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ" (שם).

יב. שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בְּקֻמְצוֹ. שאם לא מלח את הקומץ, המנחה פסולה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות פסולי המוקדשין יא,טז.

[יג] הַמֶּלַח שֶׁמּוֹלְחִין בּוֹ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת – מִשֶּׁל צִבּוּר, כְּמוֹ הָעֵצִים, וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא מֶלַח אוֹ עֵצִים לְקָרְבָּנוֹ מִבֵּיתוֹ. וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָיוּ נוֹתְנִין הַמֶּלַח: בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח, וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת הַקֳּדָשִׁים, וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ מוֹלְחִין הָאֵבָרִין, וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מוֹלְחִין הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְעוֹלַת הָעוֹף.

יג. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח. אחת מהלשכות בדרום עזרת ישראל (הלכות בית הבחירה ה,יז). בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת הַקֳּדָשִׁים. עורות חלק מן הקרבנות שייכים לכהנים, וכדי שלא יתקלקלו היו מולחים אותם. בלשכה זו היו מאחסנים את המלח למליחת עורות הקדשים, אך מליחתם בפועל נעשתה בלשכה סמוכה: לשכת הפרווה (ריק"ו ולח"מ ע"פ הרמב"ם שם). וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ מוֹלְחִין הָאֵבָרִין. של הקרבנות שאותם היו מקריבים על המזבח. וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מוֹלְחִין הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה. של המנחות. וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. מנחות הכהנים (שם ה"ט).