פרק ה', הלכות אישות, ספר נשים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמְקַדֵּשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הָיָה אָסוּר בַּהֲנָיָה מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן חָמֵץ בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
א. בְּדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. בחפץ שנאסר בכל שימוש (ולא רק באכילה). כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב. שהם אסורים באכילה ובכל הנאה מדין תורה (ראה הלכות חמץ ומצה א,ב, הלכות מאכלות אסורות ט,א). וַאֲפִלּוּ הָיָה אָסוּר בַּהֲנָיָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן חָמֵץ בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית מִיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. שהחמץ אסור בהנאה מן התורה מחצות יום י"ד בניסן, שהוא סוף השעה השישית. ומדברי חכמים אסור ליהנות ממנו מתחילת השעה השישית (הלכות חמץ ומצה א,ח-ט). אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שלא קיבלה דבר שיכולה ליהנות ממנו.
ב. עָבַר וּמָכַר דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָיָה וְקִדֵּשׁ בְּדָמָיו – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה כָּמוֹהָ.
הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהַכֹּל מֵעֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג,יח). אֲבָל הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹר הַנִּסְקָל אָסוּר בַּהֲנָיָה – פִּרְשׁוֹ אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָיָה, שֶׁאֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב לְגַבֵּי הַשּׁוֹר.
ב. עָבַר וּמָכַר דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָיָה וְקִדֵּשׁ בְּדָמָיו. אף שהדבר אסור בכל שימוש, ובכלל זה במכירה, הכסף שניתן בתמורתו לא נאסר בהנאה, ויכול לקדש בו. שֶׁדְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה כָּמוֹהָ. האיסור נתפס אף בכסף שניתן תמורתה (הלכות עבודה זרה ז,ט).
בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. פסולת שבמעי בהמות שהוקרבו לעבודה זרה (הלכות עבודה זרה ז,ג). שׁוֹר הַנִּסְקָל. שור שנגמר דינו להיסקל, כגון שהמית אדם (הלכות נזקי ממון י,א), ובשרו אסור בהנאה אף אם נשחט (הלכות מאכלות אסורות ד,כב).
ג. הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אוֹ בְּמַיִם שֶׁמִּלְּאָן לַעֲשׂוֹתָן מֵי נִדָּה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
הַמְקַדֵּשׁ בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת: בְּשׁוֹגֵג – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְהוּא יְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַהֶקְדֵּשׁ וְיָבִיא אֲשָׁמוֹ כְּדִין כָּל מוֹעֵל בִּשְׁגָגָה; וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ בְּמֵזִיד – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
ג. בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. פירות שגדלו בשנת השמיטה, ויש איסור לסחור בהם (הלכות שמיטה ויובל ו,א). אוֹ בְּאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אוֹ בְּמַיִם שֶׁמִּלְּאָן לַעֲשׂוֹתָן מֵי נִדָּה. באפר משרפת פרה אדומה, או במים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה, כדי להזותם על טמא מת לטהר אותו מטומאתו. ואסור לקחת שכר על הזיית אפר הפרה על הטמאים, או על עירוב האפר במים. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מפני שניתן לקבל שכר בעבורם בדרכים מסוימות.
בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת. כסף או רכוש שהוקדש לבית המקדש. בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שלא ידע שהוא של הקדש, והדין הוא שמעל, וההקדש יצא לחולין, ונמצא מקדש ברכושו (הלכות מעילה ו,ג). כְּדִין כָּל מוֹעֵל בִּשְׁגָגָה. שם א,ג. בְּמֵזִיד אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שאין בזה מעילה, והרכוש נותר בבעלות ההקדש.
ד. קִדְּשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּעֲשֵׂר: "לַיי הוּא" (ויקרא כז,ל).
ד. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אחד המעשרות מפירות ארץ ישראל, שהבעלים אוכלים אותו בירושלים בטהרה, או פודים אותו בכסף ('מחללים') ואת תמורתו אוכלים שם (הלכות מעשר שני פרקים ב-ד). שֶׁאֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ שְׁאָר חֲפָצָיו עַד שֶׁיִּתְחַלֵּל. הפירות הם כשייכים לה', ואסור להשתמש בהם עד שייפדו וייהפכו לחולין (שם ג,יז).
ה. כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ מִקָּדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים, וְכֵן לֵוִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר עָנִי – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
ה. כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים וכו'. שנטל את החלק שקיבל לאכילה מן הקרבנות הקדושים קדושה חמורה או קלה (ראה הלכות מעשה הקרבנות י,יד ואילך), וקידש בו אישה. שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה בִּלְבַד. שלמטרה זו ניתנו לכהנים, ולא שיהיה כרכושם. בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וכו'. שכל אלה הם חלקים מן היבול הניתנים לכהנים, ללוויים ולעניים (לסדר הפרשתם ראה הלכות מתנות עניים ו,א-ו), והם נחשבים כרכוש המקבל לכל עניין.
ו. מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוֹ – הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ. לְפִיכָךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן, וְהִפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי אִמּוֹ, וְאִם קִדֵּשׁ בָּהֶן אִשָּׁה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ לַאֲכִילָה, יֵשׁ לוֹ לְמָכְרָן לְמִי שֶׁהֵן רְאוּיִין לוֹ.
אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתְרוּמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִגָּרְנוֹ – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ לְמָכְרָהּ וְאֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה, לְפִי שֶׁנּוֹתְנָהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.
ו. מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוֹ הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ. גם אם עדיין לא הופרשו תרומות ומעשרות מן התבואה, לכמה עניינים נחשב כאילו כבר הופרשו. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן. שקיבל ישראל פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות בירושה מסביו, שהיה כהן. הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה מֵאֲבִי אִמּוֹ. נידונים כתרומות ומעשרות שירש אותם מהסבא אחר שהופרשו, והם רכושו של הנכד. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ לַאֲכִילָה וכו'. למרות שהתרומה אסורה לישראל באכילה, יש לו זכות בה – שהרי יכול למכרה לכהנים.
בִּתְרוּמָה שֶׁהִפְרִישׁ מִגָּרְנוֹ. שצריך לתת אותה לכהנים. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ לְמָכְרָהּ וְאֵין לוֹ בָּהּ אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה… וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן. אסור לו למכור אותה לכהנים, והזכות היחידה שיש לו בתרומה היא היכולת לתת אותה לכהן מסוים ('טובת הנאה'), וזכות זו לא נחשבת כשוות כסף.
ז. הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּגָזֵל אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בְּחָמָס: אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
ז. בְּחָמָס. רכוש שנקנה בניגוד לרצון המוכר (הלכות מכירה י,ה). וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ. שייאוש הבעלים מהחזרת החפץ, מקנה במקרים מסוימים את החפץ לגזלן, למרות שחלה עליו חובה להשיב את דמי הגזלה (לאופן הקניין ראה הלכות גנבה ה,ג, הלכות גזלה ב,ג).
ח. הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח כְּלִי אוֹ אֹכֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: 'לָמָּה לֹא נָתַתָּה לָהּ דָּבָר זֶה, שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּה לָהּ' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ, וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה גָּזֵל, וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו, כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק.
ח. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ. בעל הבית אמר זאת כדי שלא יבייש את הלוקח, אך לא התכוון לכך באמת. בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו. שהוא קל ערך, ובעל הבית מוותר עליו ברצון.
ט. הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, וְחִלְּקָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ – הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
ט. הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ. שהיו שניים שותפים בסחורה. שׁוּמַת בֵּית דִּין. הערכת שווי על ידי בקיאים. שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. שאין רשאי לחלק רכוש משותף בלא הסכמה או שומה (ראה הלכות שלוחין ושותפין ה,ט).
י. גָּזַל אֶת הָאִשָּׁה אוֹ גָּנַב מִמֶּנָּה אוֹ חֲמָסָהּ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגָּזֵל וּבַגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ': אִם קָדַם בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין, וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם – אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה כְּשֶׁנָּתַן לָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם אָמְרָה: 'הִין' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
י. אִם קָדַם בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אם הייתה הסכמה מראש על נישואיהם, שתיקתה מתפרשת כהסכמה, שהרי היא עומדת להתקדש לו. וְאִם אָמְרָה הִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אמרה כן, ובכך הסכימה להתקדש בחפץ זה למרות שהיה שייך לה ונגזל ממנה.
יא. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן, וְאָמַר לָהּ: 'כִּנְסִי פִּקָּדוֹן זֶה', וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אֶת מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ': אִם אָמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ, וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ', וְשָׁתְקָה – אֵין זֶה כְּלוּם, שֶׁכָּל שְׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אֲבָל אִם אָמְרָה: 'הִין' אַחַר שֶׁנָּטְלָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
יא. כִּנְסִי פִּקָּדוֹן זֶה. קחי אותו לשמור עליו בעבורי. אִם אָמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שהרי לקחה את הפיקדון אחרי שאמר לה שהוא לשם קידושין, ומכך שלקחה מובן שהסכימה לקידושין. שֶׁכָּל שְׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אחרי שהכסף כבר נמצא אצלה, אין השתיקה מתפרשת כהסכמה.
יב. הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ' קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ, וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה: אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר: 'הִין'. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר שֶׁנָּטְלָה הַחוֹב שֶׁלָּהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ' – אֲפִלּוּ אָמְרָה: 'הִין' אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ מִמֶּנּוּ כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁלָּהּ נָטְלָה, וּכְבָר נִפְרַע חוֹבוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנָּטְלָה, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וּלְתָבְעוֹ בַּחוֹב פַּעַם אַחֶרֶת.
יב. חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ. שהיה חייב לה כסף. אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כדלעיל ה"י.
יג. הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה – אֲפִלּוּ הָיְתָה בִּשְׁטָר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּדִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה, וְאֵין כָּאן דָּבָר קַיָּם לֵהָנוֹת בּוֹ מֵעָתָּה, שֶׁכְּבָר הוֹצִיאָה אוֹתוֹ דִּינָר וְעָבְרָה הֲנָאָתוֹ.
יג. הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה. שוויתר לה על חוב שהייתה חייבת לו, ורוצה שתתקדש לו בתמורתו. שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר. שהייתה חייבת לו דינר. שֶׁהַמִּלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וכו'. ההלוואה נועדה כדי שישתמש הלווה בכסף, ולא נתן לה כל הנאה בכך שוויתר לה על החוב.
יד. הָיָה לוֹ אֶצְלָהּ מִלְוָה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ מִלְוָה, וְהֶחֱזִיר לָהּ אֶת הַמַּשְׁכּוֹן – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית בַּמַּשְׁכּוֹן מֵעָתָּה, וַהֲרֵי הִגִּיעָה הֲנָיָה לְיָדָהּ.
יד. מִלְוָה עַל הַמַּשְׁכּוֹן. שלוותה כסף ונתנה חפץ עירבון להחזרת החוב שלה.
טו. הַמְקַדֵּשׁ בַּהֲנָיַת מִלְוָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהִלְוָה אוֹתָהּ עַתָּה מָאתַיִם זוּז, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ בְּמִלְוָה זוֹ, שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם, וְאֵינִי תּוֹבְעָהּ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ הֲנָאָה מֵעָתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלְוָה זוֹ עַד סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתַי בַּהֲנָאַת מִלְוָה דְּבָרִים שֶׁאֵין רָאוּי לְשָׁמְעָן.
טו. בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ. שהכסף יהיה בידך לזמן מסוים, ולא אתבע אותך במשך אותו הזמן. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית. שהמלווה מרוויח דבר נוסף מן ההלוואה והוא הקידושין. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתַי בַּהֲנָאַת מִלְוָה דְּבָרִים שֶׁאֵין רָאוּי לְשָׁמְעָן. שאמרו בעניין פירושים שאינם נכונים (ראה בפסקים ושיטות).
טז. אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ וּבַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלִיךְ' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: 'בַּמִּלְוָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלִיךְ וּבִפְרוּטָה' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
טז. וּבַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלִיךְ. שאמחל לך על מה שאת חייבת לי. הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שהרי יש פרוטה שאינה מלווה, ונמצא שקיבלה ממנו דבר שהיא נהנית בו. וְכֵן אִם אָמַר לָהּ בַּמִּלְוָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלִיךְ וּבִפְרוּטָה. שאין זה משנה אם הזכיר קודם את החוב או את הפרוטה.
יז. הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה' בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
יז. בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. בכסף שאדם אחר חייב לי. ואם האיש והאישה והחייב נוכחים במעמד, עוברת זכות גביית החוב ממנו אליה (ראה הלכות מכירה ו,ח). הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. בזכות לגבות את החוב.
יח. קִדְּשָׁהּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בִּשְׁאֵלָה שֶׁהִשְׁאִילָהּ: אִם הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְהַשְּׁאֵלָה אוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה מֵהֶם קַיָּם בִּרְשׁוּתָהּ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
יח. קִדְּשָׁהּ בְּפִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בִּשְׁאֵלָה שֶׁהִשְׁאִילָהּ. שהפקיד או השאיל לה חפץ, ומקדשה בו.
יט. 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן', וְדִבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, וְהִנִּיחָהּ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֶלָּא אִם נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ; שֶׁהַהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ מִדְּבָרָיו הֲרֵי הִיא כְּמִלְוָה, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
יט. וְהִנִּיחָהּ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ. המושל לא גבה ממנה כסף, מחמת השתדלותו של האיש. שֶׁהַהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ מִדְּבָרָיו הֲרֵי הִיא כְּמִלְוָה. שיש כאן מעין שכר עבודה, ואם מוותר לה על התשלום נמצא שמקדש אותה במלווה (ראה בהלכה הבאה).
כ. 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּמְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ', וְעָשָׂה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לָהּ פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ; לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת – יִזְכֶּה בָּהּ הַפּוֹעֵל מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף: כָּל זְמַן שֶׁיַּעֲשֶׂה מִקְצָת מִן הַמְּלָאכָה, יִזְכֶּה בְּמִקְצָת מִן הַשָּׂכָר, וְנִמְצָא הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ מִלְוָה אֶצְלָהּ, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
כ. בִּמְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ. שאעשה בעבורך. לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת יִזְכֶּה בָּהּ הַפּוֹעֵל מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. על כל חלק של המלאכה הוא זכאי מיד לשכר, ההולך ומצטבר כחוב של המעסיק.
כא. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: 'תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה, וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ', וְנָתַן, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי עַל פִּיךְ' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לָהּ כְּלוּם, הֲרֵי נֶהֱנָת בִּרְצוֹנָהּ שֶׁנַּעֲשָׂה, וְנֶהֱנָה פְּלוֹנִי בִּגְלָלָהּ.
וְכֵן אִם אָמְרָה: 'תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לוֹ', וְנָתַן לוֹ, וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּרְצוֹנֵךְ' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.

כא. שֶׁנָּתַתִּי עַל פִּיךְ. שנתתי לפי ציווייך.

כב. אָמַר לָהּ: 'הֵא לָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה, וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי', וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ הַבָּאָה לָךְ בִּגְלָלִי' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ הַמְקַדֵּשׁ כְּלוּם.
אָמְרָה לוֹ: 'הֵא לְךָ דִּינָר זֶה מַתָּנָה, וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ', וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה': אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה, וּבַהֲנָאָה זוֹ תַּקְנֶה עַצְמָהּ לוֹ.
כב. אָדָם חָשׁוּב. אדם מכובד.
כג. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר, וַהֲרֵי זֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדֵךְ עַד שֶׁאֶתֵּן הַדִּינָר' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: לֹא הַדִּינָר הִגִּיעַ לְיָדָהּ, וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לִהְיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. הָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים, וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן.
כג. וְלֹא הַמַּשְׁכּוֹן נָתַן לִהְיוֹתוֹ שֶׁלָּהּ. שנתן אותו רק כדי להבטיח את תשלום התחייבותו. יֵשׁ לוֹ מִקְצָת קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן. שלעניינים מסוימים נחשב המשכון כשלו (ראה הלכות שכירות י,א).
כד. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירִיהוּ לִי' – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, בֵּין הֶחֱזִירָה בֵּין לֹא הֶחֱזִירָה: שֶׁאִם לֹא הֶחֱזִירַתּוּ – הֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאִם הֶחֱזִירָה – הֲרֵי לֹא נֶהֱנֵית, וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ כְּלוּם.
כה. נָתַן לָהּ אֲגֻדָּה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וְאָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזוֹ', וְקִבְּלָה אוֹתָהּ, אָמְרוּ לוֹ: 'וַהֲלֹא אֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה!', וְאָמַר: 'תִּתְקַדֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה זוּזִים הַמֻּחְבָּאִים בְּתוֹךְ הָאֲגֻדָּה': אִם אָמְרָה 'הִין' – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם שָׁתְקָה – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמָעוֹת אֵלּוּ, שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת לְיָדָהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת, וְתִהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק מִפְּנֵי הָאֲגֻדָּה, שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר.
כה. אֲגֻדָּה. צרור, חבילה. שֶׁהַשְּׁתִיקָה שֶׁלְּאַחַר מַתַּן מָעוֹת לְיָדָהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת. אינה נחשבת כהסכמה (לעיל הי"א). שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. כדלעיל ד,יט.
כו. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ': אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק, שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה תְּמָרָה אַחַת פְּרוּטָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת.
כו. בִּתְמָרָה. בפרי התמר. הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ. ובכל פעם נתן לה תמר נוסף. אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה. שאין התמרים מצטרפים זה לזה, שהרי נקט לשון קידושין בכל אחד מהם.
כז. אָמַר לָהּ: 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ': אִם יֵשׁ בְּכֻלָּם שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה: אִם יֵשׁ בָּאַחֲרוֹנָה שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק, שֶׁאוֹתָן תְּמָרִים שֶׁאָכְלָה הֲרֵי הֵן כְּמִלְוָה, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין אֶלָּא בִּתְמָרָה אַחֲרוֹנָה.
כז. אִם יֵשׁ בְּכֻלָּם שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת. שמלשונו מובן שנתכוון לקדשה בכולן יחד. אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָּפֵק. שמא שוות פרוטה במדינה אחרת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה. שאכלה מיד כל תמר שהגיע לידה. הֲרֵי הֵן כְּמִלְוָה. כחוב שחייבת לו, שבסוף מחל לה עליו. וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. לעיל הי"ג.
כח. אָמַר לָהּ: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּאֵלּוּ' – אִם יֵשׁ בְּכֻלָּן שָׁוֶה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת; אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלָּהּ הִיא אוֹכֶלֶת.
כח. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּאֵלּוּ. בתמרים הללו. שֶׁלָּהּ הִיא אוֹכֶלֶת. שמתחילה הצטרפו התמרים יחד, ומאחר שקיבלה אותם כקידושין הרי הם רכושה, ואינם כמלווה.
כט. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: 'הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּכוֹס זֶה': אִם הָיָה מָלֵא מַיִם – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ; וְאִם הָיָה מָלֵא יַיִן – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ; וְאִם הָיָה מָלֵא שֶׁמֶן – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ. לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה בַּשֶּׁמֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. וְאִם הָיָה בַּשֶּׁמֶן שָׁוֶה פְּרוּטָה – הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַכּוֹס.
כט. מַיִם… בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. הכוס והמים מצטרפים לשווה פרוטה. יַיִן… בּוֹ וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. רק בכוס עצמה, ולא ביין שבתוכה. שֶׁמֶן… בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ. בשמן ולא בכוס. וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַכּוֹס. אין מחשבים את ערכה של הכוס.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות אישות

*קידושי כסף*

הכלל: ניתן לקדש רק בדבר ממשי השווה פרוטה ונמצא בבעלות המקדש.
כסף הקידושין מחויב להיות מותר בהנאה (בשר בחלב/חמץ בפסח וכד' -לא שמישים לקידושין) (כמפורט בפרק).
פעמים שניתן לקדש אשה בהנאה בלבד כמפורט דוגמאות בפרק.

הרמב"ם מביא מגוון מקרים המחדדים את הכלל שטובת הנאה בין המקדש למתקדשת עקרונית כשרים לקידושין אך יש המון ניואנסים בדין זה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אישות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חתן ששכח את הטבעת-יכול לקדש בסמרטפון של חברו? ואח"כ יתן לכלה טבעת?

2.האם קיימת אפשרות שאישה תהיה מקודשת ע"י שתתן מתנה לאיש?

3.אמר לכלה "הרי את מקודשת לי" מיד אחרי שנתן לה טבעת ומרה כן– מקודשת?

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן