פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מִן הָעִסָּה לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו,כ). וְרֵאשִׁית זוֹ אֵין לָהּ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כַּשְּׂעוֹרָה – פָּטַר אֶת הָעִסָּה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָּתוֹ חַלָּה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת.
א. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם – מַפְרִישׁ מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִלּוּ מִדְּפוּסִין הַרְבֵּה.
א. עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת. שישאיר קצת מהעיסה לעצמו, כיוון שחלה קרויה 'ראשית', ואם לא נשאר אחריה דבר אינה ראשית (פה"מ חלה א,ט; וראה גם הלכות תרומות ג,ה).
א. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם מַפְרִישׁ מִן הַחַמָּה וכו'. הקונה מן האופה שלא הפריש חלה, מפריש ממאפה טרי שנאפה היום על מאפה שנאפה אתמול, ואף מסוגי לחמים שונים שנאפו בתבניות שונות. ולעניין הפרשת תרומות ומעשרות לא יכול לעשר מסוג אחד על השני מחשש שהקמח נלקח מאנשים שונים (ראה הלכות מעשר יד,ה ובביאור שם), אך בהפרשת חלה אין בעיה מכיוון שחיוב חלה חל אצל האופה עצמו בזמן שמכין את העיסה ולא אצל בעלי הקמח.
ב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁמַּפְרִישִׁין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן הָעִסָּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח,ד) – תֵּן לוֹ דָּבָר הָרָאוּי לִתֵּן מַתָּנָה. וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק – מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה; לְפִי שֶׁעִסָּתוֹ מְרֻבָּה, יֵשׁ בְּשִׁעוּר זֶה כְּדֵי מַתָּנָה.
ב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תקנת חכמים. אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן הָעִסָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה לַכֹּהֵן. שאחוז כזה מתוך השיעור המינימלי החייב בחלה הוא שיעור שיש בו כדי מתנה (פה"מ חלה ב,ז). וְהַנַּחְתּוֹם. האופה.
ג. הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְרֻבָּה – מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בְּעִסַּת בַּעַל הַבַּיִת. וְהַנַּחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה קְטַנָּה – אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים, שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בְּעִסַּת הַנַּחְתּוֹם.
ג. שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בְּעִסַּת בַּעַל הַבַּיִת. חכמים תיקנו שיעור אחיד לכל בעלי בתים.
ד. נִטְמֵאת הָעִסָּה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס – מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְאִם טִמְּאָהּ בְּזָדוֹן – מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוֹטֵא נִשְׂכָּר. וְחַלָּה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לַכֹּהֵן לְהַסָּקָה כִּתְרוּמָה טְמֵאָה.
ד. מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. שיעור מועט, מפני שהיא עומדת לשרפה ויש להמעיט בדברי קודש טמאים (פה"מ חלה ב,ז). כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוֹטֵא נִשְׂכָּר. שלא ירוויח מכך שטימא את העיסה. לְהַסָּקָה. ליהנות בשרפתה (הלכות תרומות ב,יד).
ה. אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו,יט), וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּבֹאֲכֶם" (שם טו,יח) – בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. לְפִיכָךְ חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה, אֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמָה.
ה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמָה. הלכות תרומות א,כו.
ו. פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ פְּטוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה" (במדבר טו,יח) – שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִין, בֵּין עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בֵּין עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ.
ו. שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. ועשה מהם עיסה בארץ (רדב"ז). חַיָּבִין בַּחַלָּה. מהתורה, שהולכים אחר המקום שבו נעשתה העיסה, ולא אחר המקום שבו צמחה התבואה. פְּטוּרִין. מהתורה, וחייבים מדברי חכמים כמבואר בהלכות הבאות.
ז. מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאֵין מְבִיאִין חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים מִשָּׁם. וְאִם הֵבִיא – מַנִּיחַ אוֹתָהּ עַד עֶרֶב הַפֶּסַח, וְתִשָּׂרֵף כַּתְּרוּמָה.
ז. וְאֵין מְבִיאִין חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים מִשָּׁם. ראה הלכות תרומות ב,יז, לעיל ב,א. וְאִם הֵבִיא מַנִּיחַ אוֹתָהּ עַד עֶרֶב הַפֶּסַח וְתִשָּׂרֵף. שאי אפשר לאכול את החלה שכן נטמאה בטומאת ארץ העמים (ראה הלכה הבאה בביאור), ואי אפשר לשרוף אותה שלא יחשבו ששורפים חלה שלא נטמאה (שהחלה לא נטמאה בטומאה ניכרת וידועה לכול), ולכן ממתינים עד ערב פסח ושורפים אותה עם שאר החמץ (הלכות תרומות שם, פה"מ חלה ד,י).
ח. שְׁלֹשָׁה דִּינִין לַחַלָּה בְּשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת: כָּל הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב – מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אַחַת כַּשִּׁעוּר, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים.
וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא הֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהִיא מִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה – מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת, הָאַחַת נִשְׂרֶפֶת וְהָאַחַת נֶאֱכֶלֶת. וּמִפְּנֵי מָה מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת? מִפְּנֵי שֶׁהַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאָה, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדְּשָׁה אוֹתָהּ הָאָרֶץ בִּימֵי עֶזְרָא, וּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה בָּטְלָה מִשֶּׁגָּלוּ. וְהוֹאִיל וְהִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ.
וּמַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תְּרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, שֶׁהֲרֵי נִשְׂרְפָה הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטְמֵאת טֻמְאָה יְדוּעָה לַכֹּל. וְזוֹ הַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר, אֶלָּא כָּל שֶׁרוֹצֶה מַפְרִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵיהֶם.
וְכָל הָאָרֶץ שֶׁמֵּאֲמָנָה וְלַחוּץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר הָאֲרָצוֹת – מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת: אַחַת לִשְׂרֵפָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: רָאִינוּ תְּרוּמָה טְמֵאָה נֶאֱכֶלֶת, וְאַחַת לַאֲכִילָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהוֹאִיל וְזוֹ וָזוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, מוּטָב לְרַבּוֹת בַּנֶּאֱכֶלֶת. לְפִיכָךְ שֶׁל שְׂרֵפָה אֵין לָהּ שִׁעוּר, אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, וְשֶׁל אֲכִילָה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. וְזוֹ שֶׁלָּאֲכִילָה מֻתֶּרֶת לְזָבִים וּלְזָבוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לִשְׁאָר טְמֵאִים.
ח. כָּל הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל. השטח של ארץ ישראל שהחזיקו בו בני הגולה שעלו מבבל וקידשו את הארץ קדושה שעומדת לעולם.
וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וכו'. החלקים שכבשו ישראל כשנכנסו לארץ בתחילה ולא הוחזקו שוב על ידי עולי בבל. והקדושה של חלקים אלו בטלה כשגלו מן הארץ (לביאור נרחב ופירוט הגבולות של עולי מצרים ובבל ראה הלכות תרומות א,ה-ח). שֶׁהַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַדְּשָׁה אוֹתָהּ הָאָרֶץ בִּימֵי עֶזְרָא. שחכמים גזרו טומאה על חוץ לארץ ('טומאת ארץ העמים', הלכות טומאת מת פרק יא), ובכלל זה גם על השטח שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל (ד"א, וראה שם שיש חולקים על עניין זה, וראה מל"מ טומאת מת יא,ו). מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה. כדין עיסה טמאה (לעיל ה"ד), ובהפרשה זו מקיים מצוות חלה.
וּמַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה וכו'. תיקנו חכמים להפריש חלה נוספת, כדי שאנשים לא יחשבו שמותר לשרוף תרומה (ובכלל זה חלה) טהורה, שכן דין טומאת ארץ העמים אינו ידוע לכול.
מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת וכו'. לקמן הל' י-יא מבואר שחלת חוץ לארץ נאכלת לכהן שטהור מטומאת קרי. ההלכה שלנו עוסקת במקרה שבעל העיסה אינו רוצה לחפש כהן כזה, שאז צריך לשרוף את החלה כדי שלא יאמרו שחלה נאכלת בטומאה, ומפריש חלה נוספת לאכילה כדי שמצוות אכילת חלה לא תשתכח, וחלה זו מותרת באכילה לכל הכהנים אפילו זבים וזבות, כיוון שכבר יצא ידי חובתו בחלה הראשונה.
ט. בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם עִסָּה טְהוֹרָה, מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת – מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה וְיֵשׁ לָהּ שָׁם עִקָּר מִן הַתּוֹרָה. וּמִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לַכֹּהֵן לַאֲכִילָה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם.
ט. מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת. שאין אפר פרה אדומה ואי אפשר להיטהר מטומאת מת, וממילא כולם בחזקת טמאים (ראה רדב"ז). וְיֵשׁ לָהּ שָׁם עִקָּר מִן הַתּוֹרָה. שבזמן שכל ישראל עליה, חייבים בחלה מן התורה. וּמִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לַכֹּהֵן לַאֲכִילָה… כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם. אף שכיום הטומאה ידועה לכול ולא יבואו לומר 'ראינו תרומה טהורה נשרפת', מכל מקום נשאר הדין כפי שהיה במקור.
י. חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה, הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם – אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, וְהֵן בַּעֲלֵי קְרָיִין וְזָבִים וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִים. אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִים בְּמַגַּע הַטֻּמְאוֹת, אֲפִלּוּ טְמֵאֵי מֵת – מֻתָּרִין לְאָכְלָהּ.
לְפִיכָךְ, אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן קָטָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, וְרָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת – מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי אוֹ לִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָת נִדָּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה לָאֵשׁ.
יא. וְכֵן אִם יֵשׁ שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זַרְעוֹ אוֹ מִזִּיבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טְמֵא מֵת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
כָּל הַמַּפְרִישׁ חַלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה: 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה', בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ עַל הַטְּמֵאָה. לְפִיכָךְ אֵין הָאִישׁ הֶעָרֹם מַפְרִישׁ חַלָּה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ. אֲבָל הָאִשָּׁה הָעֲרֻמָּה שֶׁיָּשְׁבָה וְכָל פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע – מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלָּה.
יא. כֹּהֵן גָּדוֹל. בוגר, שעלול לראות קרי. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. אף שהטהרה אינה נשלמת כל עוד לא החשיך היום אחרי הטבילה, ואין הטמאים אוכלים תרומה מן התורה עד צאת הכוכבים (הלכות תרומות ז,ב), בחלה שהיא מדרבנן הקלו (ראה גם שם הל' ח-ט).
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ. שאסור לברך בגילוי ערווה (הלכות ברכות א,ט). וְכָל פָּנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע. שיושבת באופן שפניה של מטה (ערוותה) צמודות לקרקע ומכוסות.
יב. הַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ – מְבָרֶכֶת וּמַפְרֶשֶׁת חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת עַל מַגָּעָהּ, אֶלָּא עַל אֲכִילָתָהּ. וְאִם יֵשׁ שָׁם כֹּהֵן קָטָן אוֹ כֹּהֵן שֶׁטָּבַל, שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָהּ עִם הַזָּר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת, וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בַּאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו, שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם רָצָה לֶאֱכֹל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ – מֻתָּר, שֶׁאֵין עִקָּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם.
יב. וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. טמאים שטומאה יוצאת מגופם כדלעיל ה"י. שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת עַל מַגָּעָהּ. אין איסור לטמא חלת חוץ לארץ, שכן היא ממילא טמאה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הל' י-יא. מֻתָּר לְאָכְלָהּ עִם הַזָּר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד. מכיוון שחלת חוץ לארץ מדבריהם לא גזרו לאסור זאת מחשש שהזר יאכל מהחלה (בדומה לתרומת חוץ לארץ, ובניגוד לתרומת ארץ ישראל שבה גזרו – הלכות תרומות יא,ז). שֶׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. אם כמות מסוימת של חלת חוץ לארץ התערבה בכמות זהה של חולין, הכול מותר באכילה לזרים, שחכמים הקלו בדיני חלת חוץ לארץ. וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ וכו'. בניגוד לתרומה וחלה של תורה, שאינן ניתנות לעם הארץ מפני שהוא בחזקת טמא (הלכות תרומות ו,ב). וְאֵין בָּהּ כֹּהֵן הַמְסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו שֶׁהוּא אָסוּר. אסור לכהנים לסייע בעבודה החקלאית על מנת לקבל מתנות כהונה (הלכות תרומות יב,יח), ובחלת חוץ לארץ מותר. לֶאֱכֹל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה. לאפות את העיסה ולאכול ממנה על סמך שיפריש חלה לאחר מכן (ראה גם הלכות מעשר א,ה).
יג. הַחַלָּה נִקְרֵאת תְּרוּמָה, לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף, כַּתְּרוּמָה, וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה.
יג. הַחַלָּה נִקְרֵאת תְּרוּמָה. כפי שנאמר: "ראשית ערִסֹתֵכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו,כ). אֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף. אין להפריש מפירות שנמצאים במקום אחד על פירות במקום אחר (הלכות תרומות ג,יז). וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה. אין להפריש מעיסה טהורה על עיסה טמאה. ובדיעבד אם הפריש, יצא ידי חובה (ראה גם הלכות תרומות ה,ז).
יד. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בַּתְּרוּמָה: 'לֹא יִתְרֹם, וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה' – כָּךְ בַּחַלָּה. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בַּתְּרוּמָה: 'לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה' – כָּךְ בַּחַלָּה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה – אֵינוֹ אוֹכֵל חַלָּה, וְכָל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה – אוֹכֵל חַלָּה.
יד. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בַּתְּרוּמָה לֹא יִתְרֹם וכו'. אנשים שאסור להם לתרום כמפורט בהלכות תרומות ד,ב-יד. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בַּתְּרוּמָה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. שם פרק ה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה. שם פרקים ו-ט.
טו. הַסּוּמָא וְהַשִּׁכּוֹר – מַפְרִישִׁין חַלָּה לְכַתְּחִלָּה, שֶׁאֵין בָּעִסָּה רַע וְיָפֶה כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ וְיַפְרִישׁוּ מִן הַיָּפֶה.
טו. שֶׁאֵין בָּעִסָּה רַע וְיָפֶה וכו'. וזאת בניגוד לפירות שיש בהם רע ויפה, ולכן סומא ושיכור שאינם יכולים לבחור את הפירות היפים, אינם מפרישים תרומה לכתחילה (הלכות תרומות ד,ד).

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות ביכורים ומתנות כהונה

הפרשת חלה

מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, אין לחלה זו שיעור מן התורה -אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום -עד שישייר מקצת.
מדרבנן כדי מתנה צריך להפריש (כמפורט בפרק).
הפרשת חלה נוהגת רק בארץ ישראל וכשכל יושביה עליה, ומדרבנן תמיד אף בחו"ל.
ההפרשה -בברכה, לא כנגד ערווה.
שאר הדינים של חלה -כבתרומה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ה' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מהו שיעור הפרשת חלה בזמן הזה לנחתום הוא אחד מארבעים ושמונה?

2.על הפרשת חלה מברכים אשר קדשנו וכו' להפריש חלה מן העיסה?

3.ההבדל בין חלה לתרומה הוא שאין בחלה הפרשה מן היפה?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן