פרק ה', הלכות בכורות, ספר קרבנות
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

יא. אֵין שָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לְיִשְׂרָאֵל. שיגדלו את הבכורות ויחלקו עם הבעלים בשבח שישביח הבשר בזמן השחיטה, וטעם הדבר הדבר מפני שנחשב כסחורה. אֲבָל שָׁמִין לָהֶן בְּכוֹרוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. מפני שהם מותרים לישראל באכילה אינו נחשב כסחורה אלא כשותפות בבכור לצורך אכילתו (תוכ"פ בבא מציעא עמ' 210). וְשָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לַכֹּהֲנִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהֵן עוֹמְדִין לְהֵאָכֵל בְּמוּמָן. הפרשנים התקשו מדוע אין לשום בזמן הזה תמימים לישראל (ראה רי"ט אלגזי בכורות ה,לז). ויש שהסביר שהטעם הוא מפני שיש בכך משום זלזול בקדשים (ריק"ו).

א. רָחֵל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אֲפִלּוּ יָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם כְּאֶחָד, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא קָדַם אֶחָד, וְהוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה יָצָא רִאשׁוֹן – הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ, וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר. מֵת אֶחָד מֵהֶן – אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא, וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
וְכֵן אִם יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הֲרֵי הַזָּכָר סָפֵק, שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה יָצָאת תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
א. הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר. מחמת הספק נוהגים בשניהם דין ספק בכור, אמנם צריך לתת לכהן רק אחד, את הכחוש ששווה פחות, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
לְפִיכָךְ אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם. שאם הנקבה יצאה ראשונה שניהם חולין.
ב. שְׁתֵּי רְחֵלָיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ, וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם – אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַזָּכָר הַחַי סְפֵק בְּכוֹר הוּא, וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – הֲרֵי הַזְּכָרִים סְפֵק בְּכוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַזָּכָר; לְפִיכָךְ אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן, וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק בְּכוֹר, וְהַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ. מֵת אֶחָד מֵהֶן – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא. וְכֵן אִם יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַזָּכָר סְפֵק בְּכוֹר הוּא.
ב. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר. שייתכן ששני הזכרים בכורים, וייתכן שרק אחד מהם בכור והשני נולד לאחר הנקבה או לאחר הזכר האחר, ולכן לשניהם דין ספק בכור והכהן נוטל את הכחוש.
יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. ייתכן ששתי הנקבות נולדו ראשונות ואף אחד אינו בכור, וייתכן ששני הזכרים נולדו ראשונים ולשניהם דין בכור, לפיכך לשניהם דין ספק בכור והכהן אינו נוטל כלל.
ג. כָּל בְּכוֹר שֶׁהוּא סָפֵק – דִּינוֹ שֶׁיִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיֵאָכֵל לִבְעָלָיו. וְאִם תָּפַשׂ אוֹתוֹ הַכֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְיֹאכַל אוֹתוֹ בְּמוּמוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מַקְרִיבוֹ, שֶׁאֵין מַקְרִיב לְעוֹלָם אֶלָּא בְּכוֹר וַדַּאי, שֶׁמָּא יִשְׁחַט חֻלִּין בָּעֲזָרָה.
ג. דִּינוֹ שֶׁיִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם אין לאכלו תמים כבכור. וְיֵאָכֵל לִבְעָלָיו. ולא צריך לתתו לכהן, שהמוציא מחברו עליו הראיה. תָּפַשׂ אוֹתוֹ הַכֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כיוון שהוא תפס את הבכור הוא נעשה המוחזק בו, וכדי להוציא ממנו צריך ראיה שאינו בכור.
ד. מִי שֶׁהָיָה בְּעֶדְרוֹ מְבַכְּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְבַכְּרוֹת, וְיָלְדוּ, וְאֵין שָׁם אָדָם, וְנִכְנַס וּמָצָא אֶת הַמְבַכְּרוֹת מְנִיקוֹת נְקֵבוֹת וְאֶת שֶׁאֵינָן מְבַכְּרוֹת מְנִיקוֹת זְכָרִים – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ וּבְנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בְּחֶזְקָתוֹ שֶׁכָּל אַחַת מְנִיקָה בְּנָהּ.
ד. אֶלָּא הֲרֵי הַדָּבָר בְּחֶזְקָתוֹ שֶׁכָּל אַחַת מְנִיקָה בְּנָהּ. ואם כן הזכרים נולדו לשאינן מבכרות, וכולם חולין.
ה. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ שְׁנֵי זְכָרִים אֵצֶל רוֹעֶה, הָאֶחָד בְּכוֹר וְהַשֵּׁנִי פָּשׁוּט, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן – מַנִּיחַ הָרוֹעֶה הַשֵּׁנִי בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, וַהֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר, וּשְׁנֵיהֶן חוֹלְקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ.
ה. וּמֵת אֶחָד מֵהֶן. ולא ידוע של מי מת. מַנִּיחַ הָרוֹעֶה הַשֵּׁנִי בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. מדובר במקרה שהפקידו אצלו שלא מדעתו. אבל אם הניחו מדעתו היה עליו לדעת של מי מת, ולכן כשפשע ולא ידע של מי מת עליו לשלם להם בהמה נוספת (לח"מ ע"פ הלכות שאלה ופיקדון פ"ה סוף ה"ד).
ו. הִפְקִיד בְּכוֹר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, וְהִנִּיחוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם פָּשׁוּט שֶׁלּוֹ, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וַהֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר. וַאֲפִלּוּ רוֹעֶה כֹּהֵן שֶׁהִנִּיחַ בְּכוֹרוֹ בַּחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת עִם פָּשׁוּט שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְאֵין מוֹצִיאִין מֵחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת אֶלָּא בִּרְאָיָה, שֶׁהֲרֵי מִדַּעַת בַּעַל הַבְּכוֹר הִנִּיחוֹ עִם הַפָּשׁוּט שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
ו. הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. תישאר הבהמה החיה אצל בעל הבית והיא ספק בכור.
ז. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַבְּכוֹרוֹת. לְפִיכָךְ נֶאֱמָן הַיִּשְׂרְאֵלִי לוֹמַר: 'זֶה סְפֵק בְּכוֹר הוּא', וְרוֹאִין לוֹ מוּמוֹ, וְאוֹכֵל אוֹתוֹ בְּמוּמוֹ.
ז. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַבְּכוֹרוֹת וכו'. שלא ככהנים (לעיל ב,יז), ישראל לא נחשדו להטיל מום בבכור, ואפילו בספק בכור שהם זכאים באכילתו, וגם נאמן הישראל לומר שהוא ספק בכור ואינו חשוד שהוא בכור גמור ועליו להביאו לכהן (ריק"ו, אבל ראה רי"ט אלגזי בכורות ה,מז). וְרוֹאִין לוֹ מוּמוֹ. ואינו צריך להביא ראיה שהמום נפל בו מאליו.
ח. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּבִין בִּבְכוֹרָה. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִין, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא יָצְאוּ לְחֻלִּין לְכָל דָּבָר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה.
ח. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בִּבְכוֹרָה וכו'. אין דין בכור נוהג בבהמת קדשים, ובעודה קדושה קודם שנפדתה ולדה אינו נעשה בכור (לעיל א,ו). ולאחר פדיון הבהמה יש הבדל בין המקרים: אם בשעת ההקדשה הייתה הבהמה בעלת מום קבוע, לא התקדשה כלל בקדושת הגוף, ולכן נעשית לאחר הפדיון חולין גמורים וולדה בכור. ואם לא היה לה מום קבוע בשעת ההקדשה התקדשה בקדושת הגוף, ולכן גם לאחר פדיונה לא יצאה לגמרי להיות חולין ואין לוולדה דין בכור. שֶׁהֲרֵי לֹא יָצְאוּ לְחֻלִּין לְכָל דָּבָר. אלא רק לעניין אכילתם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. א,ט.
ט. הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם – חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִסְחֹר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה,ו), וְלֹא לִסְחוֹרָה, וְאִם תִּהְיֶה חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה הֲרֵי זֶה מִשְׂתַּכֵּר בִּבְכוֹר, שֶׁהֲרֵי יָצָא מִתּוֹרַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּדְבָרִים הָאֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. וְכֵן בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּתְרוּמוֹת. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּבְכוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְמָכְרָן עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. קנה בכסף פדיון מעשר שני בהמה לאכילה וילדה, לוולדה דין בכור. שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִסְחֹר בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. הלכות שמיטה ו,א. וְאִם תִּהְיֶה חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה הֲרֵי זֶה מִשְׂתַּכֵּר בִּבְכוֹר שֶׁהֲרֵי יָצָא מִתּוֹרַת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. כאשר קונים מאכלים בפירות שביעית חלה עליהם קדושת שביעית (הלכות שמיטה ו,א). ומשום כך בהמה שנקנתה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה, שאם לוולדה יהיה דין בכור לא תחול עליו קדושת שביעית, ונמצא שהרוויח בכך שלא צריך לנהוג בבכור בקדושת שביעית.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת. מאכלות אסורות ח,טז. וְכֵן בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת. יב,כא. וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בִּבְכוֹרוֹת. לקנות על מנת למכור ולהרוויח. אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְמָכְרָן עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מותר למכור כשאינו עושה זאת למטרות מסחר (כבדוגמאות שבהלכה הבאה), ואז יש למכור לפי ההגבלות שנזכרות לעיל א,יז-יח.
י. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ אוֹ לָרֶגֶל, וְלֹא צָרַךְ לוֹ – מֻתָּר לְמָכְרוֹ.
יא. אֵין שָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל שָׁמִין לָהֶן בְּכוֹרוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. וְשָׁמִין בְּכוֹרוֹת תְּמִימִין לַכֹּהֲנִים בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁהֵן עוֹמְדִין לְהֵאָכֵל בְּמוּמָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁשָּׁמִין לָהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות בכורות

ספקות

בכל מקרה של ספק בכור לא מקריבים אותו אלא ייאכל במומו. ויד הכהן על התחתונה (אם יש ספק בתאומים מי הבכור אז היפה מהם נשאר לישראל), והולכים לפי הכלל "מוציא מחברו עליו הראיה" -הכהן צריך להביא ראיה מול הישראלי מהו הבכור. אך אם תפס, לא מוציאים מידו.
נאמן ישראל לומר שזה ספק בכור (אע"פ שהוא מרוויח מכך)

קדשים שנפדו:
א) היו תמיד בעלי מום קבוע – חייבים בבכורה.
ב) קיבלו מום אחר שהוקדשו – פטורים.
ג) ממעשר שני – חייבים.
ד) משביעית – פטורים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות בכורות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תאומים שיצאו כאחד-אף אחד אינו בכור גמור?

2.האם מותר בימינו להעריך שוויו של בכור בעל מום לכהן?

3.ניתן להכריע מי בכור לפי חזקה?

תשובות
1-כן 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן