א. נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן, אוֹ אֵינָן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכָן.
א. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר וכו'. ברכת המזון אינה ממצוות עשה שתלויות בזמן שנשים ועבדים פטורים מהן (הלכות עבודה זרה יב,ג, הלכות חגיגה ב,א), ולפיכך ייתכן שחייבות בה מן התורה. אך ייתכן שאף על פי כן אינן חייבות. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים. את הזכרים החייבים מן התורה, שמא אין הנשים והעבדים חייבים בברכה (ראה לקמן הט"ז). מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן. חיוב מדברי חכמים, להרגיל את הקטנים במצוות (לדוגמאות נוספות ראה הלכות קריאת שמע ד,א, הלכות תפילין ד,יג, הלכות ציצית ג,ט ועוד).
ב. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד — חַיָּבִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן? אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה — מְבָרֵךְ הָאֶחָד מֵהֶן וְאוֹמֵר: 'נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', וְהַכֹּל עוֹנִים: 'בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ', וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: 'בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ'. ג וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל וְאוֹמֵר: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן' וכו', עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע הַבְּרָכוֹת, וְהֵם עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה.
ב. בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. ברכת הזמנה של הרבים לברך, כדלקמן.
ג. וְאַחַר כָּךְ מַתְחִיל וְאוֹמֵר… וְהֵם עוֹנִין אָמֵן. המזמן מברך את ברכת המזון, ושאר הסועדים מאזינים לו ובכך יוצאים ידי חובתם.
ד. הָיוּ הָאוֹכְלִים מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה — מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם. כֵּיצַד? הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', וְהֵן עוֹנִין: 'בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ', וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: 'בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ', וּמַתְחִיל בִּרְכַּת מָזוֹן.
ד. מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם. מזכירים את שם ה' בברכת הזימון.
ה. הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעוּדַת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין — מְבָרֵךְ: 'נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', וְהֵן עוֹנִין: 'בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ'. וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה — מְבָרֵךְ: 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ
שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', וְהֵם עוֹנִים: 'בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ' וכו'. וְכֵן סְעוּדָה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מְבָרֵךְ 'שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ'.
שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ', וְהֵם עוֹנִים: 'בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ' וכו'. וְכֵן סְעוּדָה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מְבָרֵךְ 'שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ'.
ה. מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעוּדַת נִשּׂוּאִין וכו'. שהתחילו להכין דברים לסעודה, ומאותו הזמן כבר ישנה שמחה מחמת החתונה. שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. שבזמן שמחת הנישואין, הרי זו שמחה גם לה' במעונו.
סְעוּדָה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין. שלמוזמנים נאמר שהסעודה נערכת משום שמחת החתונה.
סְעוּדָה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין. שלמוזמנים נאמר שהסעודה נערכת משום שמחת החתונה.
ו. הַכֹּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בָּעֲזָרָה, וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִי שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְאָכְלוּ הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין — חַיָּבִין בְּזִמּוּן. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן.
ו. אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בָּעֲזָרָה. אף שאכילתם היא לשם כפרה ואינה לשם אכילה כשלעצמה (ראה הלכות מעשה הקרבנות י,ג). וְאָכְלוּ הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין. למרות שישראל אסורים באכילת תרומה, מצטרפים לזימון עם הכהנים. חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. ראה לעיל ה"א.
ז. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים — אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת, אֶלָּא נָשִׁים לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן אוֹ קְטַנִּים לְעַצְמָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בַּשֵּׁם. אַנְדְּרָגִינָס מְזַמֵּן לְמִינוֹ, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — מְזַמְּנִין עָלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שֶׁבַע כְּבֶן שְׁמוֹנֶה, וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שְׁלֹשָׁה בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהַנָּכְרִי — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.
ז. אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אינם משלימים לזימון של גדולים. אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. בחבורה משל עצמם. וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. שאין ראוי שיסבו לאכול יחד (ראה גם הלכות קרבן פסח ב,ד). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בַּשֵּׁם. שאינם מצטרפים למניין לעניין דבר שבקדושה (ראה הלכות תפילה ח,ד-ה). אַנְדְּרָגִינָס. שיש לו אברי זכר ונקבה, ולא הכריעו חכמים אם דינו כזכר או כנקבה (הלכות אישות ב,כד). מְזַמֵּן לְמִינוֹ. לאחרים שאף הם כמותו. וְהַטֻּמְטוּם. שאברי מינו מכוסים, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה (שם). [הערה: אצל הרמב"ם בפה"מ מנוקדת תיבה זו: טֻומְטוֹם.] אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. אף לא לאחרים כמותו, שמא הם בני המין השני. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין. מבין שמודים לה', שהוא בורא העולם.
ח. אֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא עַל מִי שֶׁאָכַל מִכַּזַּיִת פַּת וָמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָׁה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה — מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן בַּשֵּׁם, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת. אֲבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת וְאַרְבָּעָה יָרָק — אֵין מִצְטָרְפִין, עַד שֶׁיְּהוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲשָׂרָה. אֲבָל שְׁלֹשָׁה — צָרִיךְ שֶׁיֹּאכַל כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּזַּיִת פַּת, וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין.
ח. שֶׁאָכַל מִכַּזַּיִת פַּת וָמַעְלָה. ובשיעור זה נתחייב בברכת המזון (לעיל א,א). צִיר. רוטב. מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן בַּשֵּׁם. שהרי אכלו, ויכולים להצטרף ולומר 'שאכלנו משלו'. רֹב הַנִּכָּר. רוב גדול, שבעה מתוך עשרה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲשָׂרָה. שצירוף אלו שלא אכלו פת הוא משום ההשלמה להזכרת השם כבדבר שבקדושה, ולא משום שהם נחשבים בזימון עצמו.
ט. שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶּאֱכֹל, וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל, אִם יְכוֹלִין לֶאֱכֹל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מִשְּׁאָר אֳכָלִין — מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְּסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה.
ט. וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל. באותו המקום. אִם יְכוֹלִין לֶאֱכֹל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא. אילו מסוגלים הם לאכול עוד, אף על פי שלא אכלו בפועל, ובכך נחשב שלא סיימו עדיין את סעודתם. אֲפִלּוּ מִשְּׁאָר אֳכָלִין. שאינם לחם. מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. שכן אכל אתם לפני סיום הסעודה. וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְּסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ. משום כבוד הברכה (ראה לקמן ז,ב).
י. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד — אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְכֵן אַרְבָּעָה וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה — יֵשׁ לָהֶן לֵחָלֵק עַד עֲשָׂרָה. עֲשָׂרָה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק עַד שֶׁיְּהוּ עֶשְׂרִים. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וָחֵלֶק כְּזִמּוּן הַכֹּל — יֵשׁ לָהֶן לֵחָלֵק.
י. אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. לברך בנפרד זה מזה, ולהימנע מזימון. יֵשׁ לָהֶן לֵחָלֵק. רשאים להתחלק לחבורות קטנות של שלושה.
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וכו'. רשאים להיחלק בתנאי שכל אחת מן החבורות תוכל לזמן באותו האופן שהייתה מזמנת אילו לא נחלקו.
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וכו'. רשאים להיחלק בתנאי שכל אחת מן החבורות תוכל לזמן באותו האופן שהייתה מזמנת אילו לא נחלקו.
יא. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה — אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ — רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן, שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ — אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק.
יא. אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. משום שכל אחד מהם כבר התחייב בזימון, אלא יזמנו יחד אף שלא אכלו יחד. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. מן האוכל שלו, ואינו נותן לאחרים.
יב. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד: בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ — מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד; וְאִם לָאו — אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ — מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְצָת אֵלּוּ רוֹאִין מִקְצָת אֵלּוּ, וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר.
יב. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. שאין דבר המסתיר לגמרי את החבורות זו מזו, הרי הם כחבורה אחת. שַׁמָּשׁ. מלצר.
יג. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק — קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק, וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ — יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עִמָּהֶם.
יג. כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין. את ברכת הזימון. וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. חובת הזימון. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. ראה לעיל ד,א. אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר וכו'. שאין ראוי להזכיר שם שמים בפחות מעשרה.
יד. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ — מְזַמְּנִין עָלָיו, וְיָצְאוּ הַשְּׁנַיִם יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן. וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה, שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ.
יד. מְזַמְּנִין עָלָיו. מצטרף אליהם לזימון, על אף שבירך. שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ. שהרי זו הזמנה לברך, ואינה נעשית אלא קודם הברכה.
טו. שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ — זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם, וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ, וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.
טו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. שאין זימון אלא בשלושה. וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה… וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. שיכול אדם להוציא את חברו בברכה שהוא מחויב בה (לעיל א,י). מְאֵרָה. קללה. לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ. לאדם הנזקק לכך, שאינו יודע לברך בעצמו.
טז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן? בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ, שֶׁהֵן חַיָּבִין לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע, שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה — אֵין אִשָּׁה אוֹ קָטָן אוֹ עֶבֶד מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה — אֵין מוֹצִיא אוֹתוֹ מִידֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ.
טז. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לעיל א,א. וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. שהקטן חייב מדברי סופרים, והאישה והעבד דרגת חיובם מסופקת (לעיל ה"א). שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה וכו'. לעיל א,יא; וראה הלכות שופר ב,ב.
יז. הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בִּרְכַּת הַזִּמּוּן: אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר: 'נְבָרֵךְ' וכו' — הוּא עוֹנֶה אַחֲרָיו: 'בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ'; וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִים עוֹנִין: 'בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ' וכו' — הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן.
יז. נְבָרֵךְ. בתחילת ברכת הזימון. בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ. שאינו יכול לומר 'ברוך שאכלנו' (לעיל ה"ב), שהרי לא אכל עמהם. בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ. בסוף ברכת הזימון. הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. לשון הסכמה, כבכל ברכה (לעיל א,יג).
