כֵּיצַד? תַּלְמִיד חֲכָמִים לֹא יְהֵא גַּרְגְּרָן, אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ, וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה, וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלֹּאת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָן, וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב,ג), אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים.
וְהֵם הָאוֹמְרִים: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב,יג), וְזֶה הוּא מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ, הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (שם כח,ח).
אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו, וְדַיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג,כה).
וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר, וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי, וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד,יג, ושם: וּמַגִּיד), אָמְרוּ חֲכָמִים: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין.
וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִין וְלֹא עַצְבָּנִין, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה, וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָן. יְסַפֵּר מְעַט וְיִשְׂחַק עִמָּהּ מְעַט, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁן, וְיִבְעֹל בְּבוּשָׁה, לֹא בְּעַזּוּת, וְיִפְרֹשׁ מִיָּד.
ד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים וכו'. כתבו האחרונים שמי שלומד או מלמד תורה בימינו דינו כתלמיד חכם לעניין מצוות עונה ועונתו מליל שבת לליל שבת. ויש מי שכתב שבימינו ראוי לנהוג במצוות עונה פעמיים בשבוע (פת"ש אה"ע עו ס"ק ג, בה"ל או"ח רמ,א). אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. שו"ע אה"ע עו,ב-ג, או"ח רמ,א. מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. והוא הדין לליל ראש חודש ויום טוב (מג"א; לעונות של שאר בני אדם ראה רמב"ם הלכות אישות יד,א ובפסקים ושיטות שם). וכתבו האחרונים שראוי לאדם ירא שמיים שלא לשמש בליל ראשון של פסח, ליל שבועות, שני ימים של ראש השנה וליל שמיני עצרת, אלא אם כן הוא ליל הטבילה (משנ"ב). לֹא יְסַפֵּר לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וכו'. שו"ע אה"ע כה,ב-ג, כה,ח-ט, או"ח רמ,ז-י. לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וכו'. בשו"ע הסביר שהטעם הוא כדי שלא ישמע בני אדם אחרים ויבוא להרהר באישה אחרת. וכתבו האחרונים שדינים אלו הם לפרושים בלבד או למי שחושש שיבוא להרהר באישה אחרת, ועל דרך הקבלה יש לשמש אחרי חצות הלילה, אך אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו ועלול לבוא לידי קרי, לא יחמיר בדין זה (מג"א).
הֲבַאי. הבל.
וְלֹא עַצְלָנִין. עייפים. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ. לא יכריח אותה (ראה הלכות איסורי ביאה כא,יב).
אִם רָאָה מָקוֹם שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִין וְנִשְׁמָעִין – אוֹמֵר, וְאִם לָאו – שׁוֹתֵק. כֵּיצַד? לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ, וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקָּבֵר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ, אֶלָּא יַעֲלִים עֵינוֹ מִמֶּנּוּ.
וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹ בְּדִבְרֵי חָכְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ.
וְאִם לָאו שׁוֹתֵק. ונמנע מאמירת דבר שאינו מתקבל. יְרַצֶּה. יפייס. יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ. להתיר את הנדר אם הוא מתחרט עליו (לאופן ההיתר ראה הלכות שבועות פרק ו). שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. יירגע מסערת רוחו שבגללה נדר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקָּבֵר. שאין דעתו מיושבת בזמן זה (ראה גם הלכות אבל ד,ו). וְלֹא יֵרָאֶה לַחֲבֵרוֹ וכו'. ישתדל שלא להיראות בפניו בזמן שהוא עושה דבר בלתי ראוי, כדי שלא לביישו.
וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. לומר דבר שאינו אמת. אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שמותר לשנות מן האמת כדי להביא שלום בין אדם לחברו (ראה גם הלכות גזלה ואבדה יד,יג). אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ. שאין הכל יודעים שהם קרובי משפחה, והדבר נראה מגונה.
גַּם בְּמַהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם בַּעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל, וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קהלת י,ג) – מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל.
לִבּוֹ חָסֵר. הוא חסר דעת. וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא. מהתנהגותו מובן לכל כי הוא טיפש.
וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו, כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂין בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִים עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ, אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ, וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת רוּחַ, אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִלְבַּשׁ מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים בְּבֶגֶד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי.
לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק, לֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בֹּשֶׂם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבֹשֶׂם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה – מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, אֶלָּא אִם הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.
מַדָּיו. כותנתו. הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר. דקים מאוד. סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ. בגדים ארוכים הנגררים על הארץ. עַד עֲקֵבוֹ. כתונת המכסה את כל הרגל. וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. השרוול מכסה את כף היד (ראה הלכות כלי המקדש ח,יז). וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ. לא יפשוט אותה באופן שלא תהיה מקופלת, שזהו דרך כבוד וגדולה (ראה הלכות כלי המקדש ח,ד). אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד וכו'. משום כבוד השבת (ראה גם הלכות שבת ל,ג). מְטֻלָּאִים בְּבֶגֶד. בחתיכות בד. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר. שאז אין ברירה.
מְבֻשָּׂם. סך על גופו מיני בושם (ראה גם הלכות ברכות ז,יד). מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שיחשדו בו שהוא מתבשם או יוצא בלילה לזנות.
צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ, וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ.
מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מֶקַח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין – מַאֲרִיךְ לָהֶן וּמוֹחֵל לָהֶן, וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יָצֵר לְאָדָם בָּעוֹלָם בְּחַיָּיו.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָפִין, לֹא מִן הָרוֹדְפִין, מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִין. וְאָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט,ג).
בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה וכו'. אף כאשר מדין התורה אינו חייב בדבר, מתנהג כאילו חייב. למשל אם אמר שיקנה דבר, אף שאין זה קניין, אינו חוזר בו (הלכות מכירה ז,ח). מַאֲרִיךְ לָהֶן. אינו כועס. וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. מלווה להם בעת הצורך ומרחם עליהם. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. לא יעסוק באומנותו של אחר ויתחרה בו. יָצֵר. יציק.
מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִין. ראה גם הלכות תלמוד תורה ז,יג. יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. שה' מתפאר בו, וזהו קידוש השם (הלכות יסודי התורה ה,יא).
הערה: מרבית פסקי ההלכה המובאים בפרק זה נכתבו בשו"ע באופן סתמי לכל אדם ולא צוין שהם נוגעים לתלמיד חכם בלבד (ראה הרחבות: 'חובת חבישת כיפה', עמ' $$$).
גַּרְגְּרָן. זללן. לְהַבְרוֹת. להבריא. אֲכִילָה גַּסָּה. אכילה מרובה ומוגזמת. שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָן. תתנפח בטנם. וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. אזרוק על פניכם את הצואה, הנוצרת מריבוי אכילה. וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. שבהם מרבים בסעודה ושמחה (ראה הלכות יום טוב ו,יז-יח).
וְהֵם הָאוֹמְרִים אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. אותם האנשים המרבים באכילה, עושים זאת משום שהם רודפים אחר ההנאות כל עוד הם יכולים לעסוק בהן. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. שסעודה כזו נמשלה לטינופת, שסופה לבוא לידי כך ובלא תועלת אחרת.
אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. שאינו להוט לפאר סעודתו, אלא מסתפק במה שצריך. כְּדֵי חַיָּיו. כמה שצריך לחיי גופו (ראה לעיל ג,ב, ד,ב).