פרק ה', הלכות דעות, ספר המדע
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶן מִשְּׁאָר הָעָם, כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו: בְּמַאֲכָלוֹ, וּבְמַשְׁקֵהוּ, וּבִבְעִילָתוֹ, וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו, וּבְדִבּוּרוֹ, וּבְהִלּוּכוֹ, וּבְמַלְבּוּשׁוֹ, וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו, וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ, וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר.
כֵּיצַד? תַּלְמִיד חֲכָמִים לֹא יְהֵא גַּרְגְּרָן, אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ, וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה, וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלֹּאת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָן, וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב,ג), אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים.
וְהֵם הָאוֹמְרִים: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב,יג), וְזֶה הוּא מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ, הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (שם כח,ח).
אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו, וְדַיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג,כה).
א. וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶן מִשְּׁאָר הָעָם. ניכר מהם שהוא איש המעלה, שונה ומיוחד. וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו. הנהגת ענייניו הכספיים (ראה לקמן ה"י).
הערה: מרבית פסקי ההלכה המובאים בפרק זה נכתבו בשו"ע באופן סתמי לכל אדם ולא צוין שהם נוגעים לתלמיד חכם בלבד (ראה הרחבות: 'חובת חבישת כיפה', עמ' $$$).
גַּרְגְּרָן. זללן. לְהַבְרוֹת. להבריא. אֲכִילָה גַּסָּה. אכילה מרובה ומוגזמת. שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָן. תתנפח בטנם. וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. אזרוק על פניכם את הצואה, הנוצרת מריבוי אכילה. וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. שבהם מרבים בסעודה ושמחה (ראה הלכות יום טוב ו,יז-יח).
וְהֵם הָאוֹמְרִים אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. אותם האנשים המרבים באכילה, עושים זאת משום שהם רודפים אחר ההנאות כל עוד הם יכולים לעסוק בהן. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. שסעודה כזו נמשלה לטינופת, שסופה לבוא לידי כך ובלא תועלת אחרת.
אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. שאינו להוט לפאר סעודתו, אלא מסתפק במה שצריך. כְּדֵי חַיָּיו. כמה שצריך לחיי גופו (ראה לעיל ג,ב, ד,ב).
ב. כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ, לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא לְפִי צֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְלֵאִים "קִיא צוֹאָה". וְלֹא יַרְבֶּה סְעוּדוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם, וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעוּדוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא בִּסְעוּדָה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד, כְּגוֹן סְעוּדַת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חֲכָמִים. וְהַצַּדִּיקִים הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מֵעוֹלָם מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם.
ב. לֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק. ראה הלכות עדות יא,ה. וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת וכו'. יחד עם האנשים הלהוטים אחר הנאת האכילה (לעיל ה"א). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חֲכָמִים. שהוא זיווג הגון וראוי (ראה הלכות איסורי ביאה כא,לב). לֹא אָכְלוּ מֵעוֹלָם מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם. שלא רצו ליהנות מרכוש שאינו שלהם (וראה הלכות זכיה ומתנה יב,יז).
ג. כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן – אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר – הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה, שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁבִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת, וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.
ג. אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. כדי שהאוכל יתעכל היטב. הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. ראה הלכות יסודי התורה ה,יא. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּצָּהֳרַיִם. שאם ישתכר בצהריים יפסיד את שארית היום. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. שהוא משכר.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד, רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל, אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ – לֹא יְסַפֵּר לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מְלֵאָה, וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב, אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה כְּשֶׁיִּתְאַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו.
וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר, וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי, וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: "מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד,יג, ושם: וּמַגִּיד), אָמְרוּ חֲכָמִים: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין.
וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִין וְלֹא עַצְבָּנִין, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה, וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָן. יְסַפֵּר מְעַט וְיִשְׂחַק עִמָּהּ מְעַט, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁן, וְיִבְעֹל בְּבוּשָׁה, לֹא בְּעַזּוּת, וְיִפְרֹשׁ מִיָּד.
ד. כְּתַרְנְגוֹל. המרבה בתשמיש (ראה הלכות איסורי ביאה כא,יא). מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. שהוא עונת תלמידי חכמים (הלכות אישות יד,א). אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. אם הוא בריא ומסוגל לכך (ראה הלכות אישות יד,ז). מְסַפֵּר עִמָּהּ. משמש מיטתו. לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וכו'. ראה לעיל ד,יט, הלכות אישות כא,י.

ד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים וכו'. כתבו האחרונים שמי שלומד או מלמד תורה בימינו דינו כתלמיד חכם לעניין מצוות עונה ועונתו מליל שבת לליל שבת. ויש מי שכתב שבימינו ראוי לנהוג במצוות עונה פעמיים בשבוע (פת"ש אה"ע עו ס"ק ג, בה"ל או"ח רמ,א). אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. שו"ע אה"ע עו,ב-ג, או"ח רמ,א. מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. והוא הדין לליל ראש חודש ויום טוב (מג"א; לעונות של שאר בני אדם ראה רמב"ם הלכות אישות יד,א ובפסקים ושיטות שם). וכתבו האחרונים שראוי לאדם ירא שמיים שלא לשמש בליל ראשון של פסח, ליל שבועות, שני ימים של ראש השנה וליל שמיני עצרת, אלא אם כן הוא ליל הטבילה (משנ"ב). לֹא יְסַפֵּר לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וכו'. שו"ע אה"ע כה,ב-ג, כה,ח-ט, או"ח רמ,ז-י. לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וכו'. בשו"ע הסביר שהטעם הוא כדי שלא ישמע בני אדם אחרים ויבוא להרהר באישה אחרת. וכתבו האחרונים שדינים אלו הם לפרושים בלבד או למי שחושש שיבוא להרהר באישה אחרת, ועל דרך הקבלה יש לשמש אחרי חצות הלילה, אך אדם שרואה שיצרו מתגבר עליו ועלול לבוא לידי קרי, לא יחמיר בדין זה (מג"א).

הֲבַאי. הבל.
וְלֹא עַצְלָנִין. עייפים. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ. לא יכריח אותה (ראה הלכות איסורי ביאה כא,יב).

ה. כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה, לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים, הוֹוִין בָּנִים נָאִים וּבַיְשָׁנִין, רְאוּיִים לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהָגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ – הוֹוִין לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָן הָעָם.
ה. שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים. אם נולדו לו בנים מתשמיש זה. הוֹוִין בָּנִים נָאִים וּבַיְשָׁנִין וכו'. זוכים למעלות טובות משום שיצירתם בקדושה. הוֹוִין לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָן הָעָם. חסרי מעלות מיוחדות.
ו. צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן: לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנְסוּ לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ, וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב, וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין, וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם, וְיִכָּנֵס חֶדֶר בְּחֶדֶר לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה, וְנִפְנֶה שָׁם. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי גָּדֵר – יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בַּבִּקְעָה – יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בְּבֵית הַכִּסֵּא בַּיּוֹם, כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק.
ו. וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. אינם חושפים אותם, משום צניעות. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. לא ינגב עצמו בבית הכסא ביד ימין, שהיא היד המכובדת (ראה למשל הלכות תפילה יד,ג, הלכות ביאת המקדש ה,יח). חֶדֶר בְּחֶדֶר לִפְנִים מִן הַמְעָרָה. שיש שם הסתרה יתרה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי גָּדֵר. ולא בבית כיסא. נִתְעַטֵּשׁ. יציאת קול בשעת עשיית צרכיו. בַּבִּקְעָה. שדה פתוח, שאין שם דבר המסתירו. פֵּרוּעוֹ. חשיפת הגוף. לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וכו'. בבוקר ובערב כשאין רבים מצויים בחוץ, מפני שאם יתפנה באמצע היום יצטרך להתרחק מרחק רב מחמת צניעות (ראה גם הלכות מאכלות אסורות יז,לא).
ו. וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. שו"ע או"ח ב,ו. וְלֹא יְגַלּוּ רֹאשָׁן. השו"ע כתב שלא ילך אדם ארבע אמות בגילוי הראש, והאחרונים כתבו שמידת חסידות שלא ללכת אף פחות מארבע אמות (מג"א), וכן לכסות את הראש בשעת השינה (משנ"ב). והוא הדין שאין לעמוד או לשבת בגילוי הראש (שע"ת; לפירוט נוסף ולדין כיסוי הראש בעת אמירת דברים שבקדושה ראה הרחבות: 'חובת חבישת כיפה', עמ' $$$). בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנְסוּ לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וכו'. שו"ע או"ח ג סעיפים ב,ח,י,יב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וכן לא יקנח באצבע האמצעית ביד שמאל מפני שעליה כורך את התפילין (מג"א). ונחלקו האחרונים באיזה יד יקנח מי שהוא איטר יד ימין (ראה ט"ז, מג"א ובה"ל).
ז. תַּלְמִיד חֲכָמִים לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כַּבְּהֵמוֹת וְכַחַיּוֹת וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר, אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים לִשְׁלוֹם כָּל הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת, מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם.
אִם רָאָה מָקוֹם שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִין וְנִשְׁמָעִין – אוֹמֵר, וְאִם לָאו – שׁוֹתֵק. כֵּיצַד? לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ, וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקָּבֵר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ, אֶלָּא יַעֲלִים עֵינוֹ מִמֶּנּוּ.
וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ, וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹ בְּדִבְרֵי חָכְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ.
ז. דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת. ברוגע (ראה גם הלכות יסודי התורה ה,יא). יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. שלא יאט את דיבורו יותר מדי. וּמַקְדִּים לִשְׁלוֹם כָּל הָאָדָם. פונה אליהם בברכת שלום.
וְאִם לָאו שׁוֹתֵק. ונמנע מאמירת דבר שאינו מתקבל. יְרַצֶּה. יפייס. יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ. להתיר את הנדר אם הוא מתחרט עליו (לאופן ההיתר ראה הלכות שבועות פרק ו). שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. יירגע מסערת רוחו שבגללה נדר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקָּבֵר. שאין דעתו מיושבת בזמן זה (ראה גם הלכות אבל ד,ו). וְלֹא יֵרָאֶה לַחֲבֵרוֹ וכו'. ישתדל שלא להיראות בפניו בזמן שהוא עושה דבר בלתי ראוי, כדי שלא לביישו.
וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. לומר דבר שאינו אמת. אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שמותר לשנות מן האמת כדי להביא שלום בין אדם לחברו (ראה גם הלכות גזלה ואבדה יד,יג). אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ. שאין הכל יודעים שהם קרובי משפחה, והדבר נראה מגונה.
ח. לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי, כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" (ישעיהו ג,טז). וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ, כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר: "הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה" (שם, ושם: וּבְרַגְלֵיהֶם). וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִנְהַג בְּשִׁגָּעוֹן, וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטֹרֶת אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, וּמְהַלֵּךְ בְּשָׁוֶה כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו.
גַּם בְּמַהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם בַּעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל, וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קהלת י,ג) – מוֹדִיעַ לַכֹּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל.
ח. נָטוּי. מתוח. כְּעֵין שֶׁנֶּאֱמַר. בדברי הביקורת של הנביא כלפי בנות ציון הגאות. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם. רומזות בעיניהן. עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת. הליכה אטית בצעדים קטנים. וְיִנְהַג בְּשִׁגָּעוֹן. שהריצה ברשות הרבים היא התנהגות חריגה (ראה הלכות חובל ומזיק ו,ט). כְּבַעֲלֵי חֲטֹרֶת. כמו בעל גיבנת. מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. שבזמן תפילת עמידה צריך לכוון את עיניו כלפי מטה, כאילו הוא מביט לארץ (ראה הלכות תפילה ה,ד). בְּשָׁוֶה. במהירות הראויה.
ח. לֹא יְהַלֵּךְ תַּלְמִיד חֲכָמִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה. שו"ע או"ח ב,ו.
לִבּוֹ חָסֵר. הוא חסר דעת. וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא. מהתנהגותו מובן לכל כי הוא טיפש.
ט. מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים – מַלְבּוּשׁ נָאֶה נָקִי, וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים, כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם, וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו, אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִיִּים נָאִים.
וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו, כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂין בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִים עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ, אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ, וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת רוּחַ, אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִלְבַּשׁ מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים בְּבֶגֶד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי.
לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק, לֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בֹּשֶׂם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבֹשֶׂם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה – מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, אֶלָּא אִם הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.
ט. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם וכו'. שהוא דרך ביזיון. שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶם. חריגים בחשיבותם. בֵּינוֹנִיִּים. ממוצעים.
מַדָּיו. כותנתו. הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר. דקים מאוד. סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ. בגדים ארוכים הנגררים על הארץ. עַד עֲקֵבוֹ. כתונת המכסה את כל הרגל. וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. השרוול מכסה את כף היד (ראה הלכות כלי המקדש ח,יז). וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ. לא יפשוט אותה באופן שלא תהיה מקופלת, שזהו דרך כבוד וגדולה (ראה הלכות כלי המקדש ח,ד). אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד וכו'. משום כבוד השבת (ראה גם הלכות שבת ל,ג). מְטֻלָּאִים בְּבֶגֶד. בחתיכות בד. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר. שאז אין ברירה.
מְבֻשָּׂם. סך על גופו מיני בושם (ראה גם הלכות ברכות ז,יד). מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שיחשדו בו שהוא מתבשם או יוצא בלילה לזנות.
י. תַּלְמִיד חֲכָמִים מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ, וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יָתֵר מִדַּי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדַרְכֵי אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים יב,כ). דַּי לַבָּרִיא לְאָכְלוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם – אוֹכֵל.
צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ, וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ, וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ.
י. מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. מנהל את ענייניו הכספיים בצורה שקולה. כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ וכו'. לפי מצבו הכלכלי, ולא יתרגל לדברים שאין ידו משגת. אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. כשהוא מתאווה לבשר. מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. פעם אחת בשבוע.
יא. דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ… אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ" (דברים כ,ה-ז, בסדר שונה). אֲבָל הַטִּפְּשִׁים מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת, וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ… בַּיִת תִּבְנֶה… כֶּרֶם תִּטַּע" (שם כח,ל), כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַיי עִמּוֹ" (שמואל א יח,יד).
יא. דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה. המתנהגים על פי הסדר ההגיוני. שֶׁנֶּאֱמַר וּמִי הָאִישׁ וכו'. במצוות התורה על היציאה למלחמה, נאמר כי הכהן מדבר אל העם וקורא למי שנטע כרם, בנה בית או ארס אישה לשוב לביתו מן המערכה (ראה הלכות מלכים פרק ז). ומדייקים מכך שנשיאת האישה נזכרה בסוף המעשים הללו. יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. יחפש לעצמו מקצוע, ואם לא ימצא יתפרנס מן הצדקה. יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין. הקללה היא שלא תנהג בדרך הנכונה, וממילא יצמח עתיד רע.
יב. וְאָסוּר לְאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת, וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו, לֹא לְהִתְנָאוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה.
יב. וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. שאם לא יהיה לו דבר ייאלץ להתפרנס משל אחרים (ראה גם הלכות ערכין וחרמין ח,יג). וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת. שרווח השדה מרובה.
יג. מַשָּׂאָן וּמַתָּנָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה, אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הִין הִין, מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בַּחֶשְׁבּוֹן, וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַלֶּקַח לְאַלְתַּר. וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן, וְלֹא יָבֹא בְּהַרְשָׁאָה.
מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מֶקַח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין – מַאֲרִיךְ לָהֶן וּמוֹחֵל לָהֶן, וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ, וְלֹא יָצֵר לְאָדָם בָּעוֹלָם בְּחַיָּיו.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר – יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָפִין, לֹא מִן הָרוֹדְפִין, מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִין. וְאָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט,ג).
יג. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בַּחֶשְׁבּוֹן. לשלם כל מה שחייב. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַלֶּקַח לְאַלְתַּר. אם יש לו אפשרות לכך (הלכות יסודי התורה ה,יא). לְאַלְתַּר. מייד. לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן. המקבלים על עצמם לשלם את חובו של אדם אחר, ועלולים להפסיד שלא באשמתם (ראה הלכות מלוה ולווה כה,ה). וְלֹא יָבֹא בְּהַרְשָׁאָה. לא יתמנה כשליח לתבוע ממונות מאחרים (ראה הלכות שלוחין ושותפין ג,ה).
בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה וכו'. אף כאשר מדין התורה אינו חייב בדבר, מתנהג כאילו חייב. למשל אם אמר שיקנה דבר, אף שאין זה קניין, אינו חוזר בו (הלכות מכירה ז,ח). מַאֲרִיךְ לָהֶן. אינו כועס. וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. מלווה להם בעת הצורך ומרחם עליהם. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. לא יעסוק באומנותו של אחר ויתחרה בו. יָצֵר. יציק.
מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִין. ראה גם הלכות תלמוד תורה ז,יג. יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. שה' מתפאר בו, וזהו קידוש השם (הלכות יסודי התורה ה,יא).

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות דעות

הנהגת תלמיד חכמים

עד עכשיו למדנו על ההתנהגות לאנשים רגילים, אך לתלמיד חכמים יש הנהגה אחרת. מעשיו צריכים להיות "נאים ומתקונים". "נאים"- שגם כשמתעסק בצרכי גופו לא יעשה זאת בחוץ בפני המון העם, וכן לא ינהג בצורה משונה בדיבורו, במלבושו, בהליכתו ויישמר ממעשים המביאים לידי חשד. "ומתוקנים"- שידקדק ביותר במעשיו שיהיו לשם שמים.
כדי שלא יצטרך להטיל עצמו על הציבור על האדם לקבוע לו מלאכה קודם שקונה בית ונושא אישה. גם במלאכתו עליו לדקדק שלא יבזבז נכסיו. בעשיית המלאכה על התלמיד חכמים לנהוג באמת ובאמונה ואף לפנים משורת הדין.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. על מי נאמר ששולחנו מלא "קיא צואה"?

א. מי שסועד במקומות המטונפים.
ב. מי שאוכל למלא תאוותו.
ג. מי שאוכל מאכלים אסורים.
ד. מי שסועד אצל עמי הארץ.

[פרק ה', הלכה א']

2. מה שכרו של המתנהג בקדושה עם אשתו?

א. יהיו לו בנים נאים וביישנים וחכמים.
ב. לא יחלה גופו לעולם.
ג. זוכה לאחד משישים בנבואה.
ד. נמחלים לו כל עוונותיו.

[פרק ה', הלכה ה']

3. עם איזו אשה מותר לתלמיד חכם לדבר בשוק?

א. אשתו.
ב. אשתו ובתו.
ג. אשתו, אחותו ובתו.
ד. אף אחת.

[פרק ה', הלכה ז']

4. איזה בגד ראוי לתלמיד חכמים ללבוש?

א. בגדי זהב וארגמן.
ב. מלבוש עניים.
ג. בגדים בינוניים נאים.
ד. בגדים הסחובים על הארץ.

[פרק ה', הלכה ט']

5. מתי ראוי לתלמיד חכם לאכול בשר?

א. בכל עת שהוא מתאוה.
ב. בכל יום.
ג. מערב שבת לערב שבת.
ד. מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר – בכל יום.

[פרק ה', הלכה י']

תשובות
1-ב 2-א 3-ד 4-ג 5-ד

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן