א. אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ – לֹא יִשָּׂא מַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל, אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת – מֻתָּר. כֵּיצַד? הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן – לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מוֹלִיכָהּ בְּיָדוֹ.
א. אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. כדלעיל א,ד-ו. לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו. לא יניחנה על גבו.
ב. וְכֵן מַשָּׂאוֹת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן בְּמוֹט – יִשָּׂא אוֹתָן עַל גַּבּוֹ מֵאֲחוֹרָיו, וְשֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן מֵאֲחוֹרָיו – יִשָּׂא אוֹתָן עַל כְּתֵפוֹ, וְשֶׁדַּרְכָּן לְהִנָּשֵׂא עַל הַכָּתֵף – יִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדָיו לְפָנָיו אוֹ יִפְרֹס עֲלֵיהֶן בִּגְדוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשִּׁנּוּי הַמַּשָּׂא. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת – נוֹשֵׂא וּמֵבִיא כְּדַרְכּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנָּשָׂא עַל הָאָדָם. אֲבָל עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה לֹא יָבִיא כְּלָל, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל.
ג. אֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל, וְאֵין הַסּוּמָה יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתֻרְמֵלוֹ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אַחַר הָאִישׁ וְאַחַר הָאִשָּׁה, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. וְאִישׁ שֶׁהָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ – יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אַחֲרָיו, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף, אֲפִלּוּ בְּאַפִּרְיוֹן.
ג. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא אַחַר הָאִישׁ וְאַחַר הָאִשָּׁה. אין מוליכים אדם היושב בכיסא כשאדם אחר דוחפו מאחוריו (יד"פ).
ד. אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם שֶׁל שׁוֹבָךְ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: לְתַקֵּן גַּגּוֹ הוּא מוֹלִיכוֹ. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – מוֹלִיכוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר, כָּאן הִתִּירוּ מִפְּנֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב.
ד. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן וכו'. ראה הלכות שבת כב,כ.
ה. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת עַל גַּגּוֹ וְצָרַךְ לְפַנּוֹתָם לְמָקוֹם אַחֵר – לֹא יוֹשִׁיטֵם מִגַּג לְגַג, וַאֲפִלּוּ בְּגַגִּין הַשָּׁוִין, וְלֹא יְשַׁלְשְׁלֵם בַּחֶבֶל מִן הַחַלּוֹנוֹת, וְלֹא יוֹרִידֵם בְּסֻלָּמוֹת, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל; אֲבָל מַשִּׁילָן אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאוֹתוֹ הַגַּג. שָׁחַט בְּהֵמָה בַּשָּׂדֶה – לֹא יְבִיאֶנָּה לָעִיר בְּמוֹט אוֹ בְּמִטָּה, אֲבָל מְבִיאָהּ אֵבָרִים אֵבָרִים.
ה. בְּגַגִּין הַשָּׁוִין. בגובהם. וְלֹא יְשַׁלְשְׁלֵם בַּחֶבֶל מִן הַחַלּוֹנוֹת. לא יוריד את הפירות מן הגג בעזרת חבל. אֲבָל מַשִּׁילָן אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאוֹתוֹ הַגַּג. רשאי להעבירם למקום אחר באותו הגג, כדי לשלשלם מטה דרך הארובה.
ו. כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב, כְּגוֹן תְּפִלִּין – מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב, כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, שֶׁמֻּתָּר לְשַׁלְּחָן. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בּוֹ בַּחֹל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב – אֵין מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
ו. שֶׁנֵּאוֹתִין. שמשתמשים. כְּגוֹן תְּפִלִּין. שאין מניחים תפילין ביום טוב (הלכות תפילין ד,י).
ז. כֵּיצַד? אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב תְּבוּאָה, לְפִי שֶׁאֵין נֵאוֹתִין בָּהּ בַּחֹל אֶלָּא אִם כֵּן טָחַן, וְאָסוּר לִטְחֹן בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְשַׁלְּחִין קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמְּבַשְּׁלָן בְּיוֹם טוֹב אוֹ קוֹלֶה אוֹתָן וְאוֹכְלָן. וּמְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹפוֹת אֲפִלּוּ חַיִּים, מִפְּנֵי שֶׁמֻּתָּר לִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. כָּל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְשַׁלְּחוֹ בְּיוֹם טוֹב – כְּשֶׁיְּשַׁלְּחֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ תְּשׁוּרָה, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּשׁוּרָה. וְאֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁשִּׁלַּח לַחֲבֵרוֹ בְּהֵמוֹת אוֹ יֵינוֹת בְּיַד שְׁלֹשָׁה אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד זֶה אַחַר זֶה, וְכֻלָּן הוֹלְכִין בְּשׁוּרָה אַחַת – הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. שִׁלַּח שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ט. הַמְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם טוֹב – הֲרֵי בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו וּפֵרוֹתָיו כָּמוֹהוּ, וְאֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן אֶלָּא בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ שֶׁמִּמְּקוֹם עֵרוּבוֹ.
ט. הַמְעָרֵב עֵרוּבֵי תְּחוּמִין לְיוֹם טוֹב הֲרֵי בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו וּפֵרוֹתָיו כָּמוֹהוּ. ביום טוב, כמו בשבת, אסור לצאת מחוץ לתחום אלפיים אמה שסביב לעיר אלא אם כן האדם קבע את שביתתו במקום אחר באמצעות עירובי תחומין, שאז מותר לו ללכת אלפיים אמה ממקום עירובו (ראה הלכות שבת כז,א, הלכות עירובין ו,א, ח,ד). ביום טוב, שהותר בטלטול, מותר להוליך את הבהמה והכלים בכל מקום שבו מותר לבעלים עצמם ללכת.
י. חֶפְצֵי הֶפְקֵר – הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְחֶפְצֵי הַגּוֹי קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָם, וְיֵשׁ לָהֶן אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמְּקוֹמָן, גְּזֵרָה בְּעָלִים גּוֹי מִשּׁוּם בְּעָלִים יִשְׂרָאֵל. פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִתְחוּמָן וְחָזְרוּ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד – לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאָדָם שֶׁיָּצָא בְּאֹנֶס וְחָזַר בְּאֹנֶס.
י. הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן. יכול לטלטלם עד היכן שיכול ללכת ברגליו, שכיוון שזכה בהם דינם כחפציו. וְחֶפְצֵי הַגּוֹי קוֹנִין שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמָם. ואסור לטלטלם יותר מאלפיים אמה מהמקום שבו היו בכניסת יום טוב. פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִתְחוּמָן וכו'. מכיוון שלפירות אין רצון משלהם דינם כאדם שיצא וחזר באונס שהרי הוא כאילו לא יצא (ראה הלכות שבת כז,יב).
יא. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ – הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָאָב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה, וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה. מְסָרָהּ לִשְׁנֵי רוֹעִים – הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָנָה אֶחָד מֵהֶן.
יא. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָאָב. מפני שגם אצל בנו היא נחשבת ברשות האב. וַאֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה. שאף שהנתינה בפועל הייתה ביום טוב, מכיוון שכבר מערב יום טוב הייתה דעתו לתתה לרועה הרי היא כרגליו (ראה לקמן הט"ו). מְסָרָהּ לִשְׁנֵי רוֹעִים הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָנָה אֶחָד מֵהֶן. שמכיוון שאינה לגמרי ברשותו של אחד מהם היא נשארת כרגלי הבעלים.
יב. מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים בְּיוֹם טוֹב – לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת לְמָקוֹם שֶׁאֵין בַּעַל הַסְּעוּדָה יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ, שֶׁכָּל הַסְּעוּדָה כְּרַגְלֵי בַּעַל הַסְּעוּדָה לֹא כְּרַגְלֵי הָאוֹרְחִים, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶן אַחֵר בְּמָנוֹת אֵלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
יב. זִכָּה לָהֶן אַחֵר. הקנה להם בעל הסעודה את חלקם בסעודה על ידי אדם אחר (ראה הלכות עירובין א,כ).
יג. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו מֻפְקָדִין בְּעִיר אַחֶרֶת וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לָבֹא אֶצְלוֹ – לֹא יָבִיאוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו, שֶׁפֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּיַד אֵלּוּ שֶׁעֵרְבוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁיִּחֵד לָהֶן קֶרֶן זָוִית. אֲבָל אִם לֹא יִחֵד לָהֶן – הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁהֵן מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ.
יג. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו מֻפְקָדִין בְּעִיר אַחֶרֶת. והיא מחוץ לתחום הליכתו ואינו יכול ללכת לשם. בְּשֶׁיִּחֵד לָהֶם קֶרֶן זָוִית. הקצה להם מקום מיוחד, ואז הפירות נחשבים עדיין ברשות המפקיד.
יד. בּוֹר שֶׁל יָחִיד – כְּרַגְלֵי בְּעָלָיו. וְשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר – כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהֵן מְסוּרִין לַכֹּל – כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּלֵּא מֵהֶן מוֹלִיכָן לַמָּקוֹם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין – כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם. וְאִם הָיוּ בָּאִין מִחוּץ לַתְּחוּם לְתוֹךְ הַתְּחוּם – מְמַלְּאִין מֵהֶן בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.
יד. בּוֹר שֶׁל יָחִיד. בור מים פרטי. וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהֵן מְסוּרִין לַכֹּל. שמיועדים לצורך עולי הרגל. נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם. מכיוון שהמים זורמים כל הזמן אין הם קונים שביתה כלל.
טו. שׁוֹר שֶׁל רְעִי – כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשׁוֹר שֶׁל פְּטָם – כְּרַגְלֵי מִי שֶׁלְּקָחוֹ לְשָׁחֳטוֹ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו לְמָכְרוֹ לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים חוּץ מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְפֻטָּם, וְהַכֹּל שׁוֹמְעִין שִׁמְעוֹ וּבָאִין לְקַחְתּוֹ. וְכֵן אִם שְׁחָטוֹ בְּעָלָיו בְּיוֹם טוֹב וּמָכַר בְּשָׂרוֹ – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַלּוֹקְחִים מוֹלִיךְ מְנָתוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת בְּעָלָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כָּךְ הוּא, שֶׁיִּקְּחוּ מִמֶּנּוּ אַנְשֵׁי עֲיָרוֹת אֲחֵרוֹת. נִמְצָא שׁוֹר זֶה כְּבוֹר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהוּא מָסוּר לַכֹּל.
טו. שׁוֹר שֶׁל רְעִי. שור הרועה במרעה משותף של בני העיר (יד"פ). וְשׁוֹר שֶׁל פְּטָם. שור מפוטם.
טז. הַגַּחֶלֶת – כְּרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ, לֹא כְּרַגְלֵי שׁוֹאֲלָהּ. וְהַשַּׁלְהֶבֶת – כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִיא בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ, הַמַּדְלִיק נֵר אוֹ עֵץ מֵחֲבֵרוֹ – מוֹלִיכוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ.
יז. הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ תָּמִיד לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ כְּלִי בְּכָל יוֹם טוֹב – הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל.
יח. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק אֶחָד, הָאֶחָד שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ שַׁחֲרִית, וְהַשֵּׁנִי שְׁאָלוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ עַרְבִית – הֲרֵי כְּלִי זֶה כְּרַגְלֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹאֲלִים, וְאֵינָן מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לְהַלֵּךְ בּוֹ.
יט. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁעֵרֵב הָרִאשׁוֹן בְּרִחוּק אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לַמִּזְרָח, וְעֵרֵב הַשֵּׁנִי בְּרִחוּק חָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִמְּקוֹם הֶחָלוּק לַמַּעֲרָב: כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הָרִאשׁוֹן הֶחָלוּק, אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ בַּמִּזְרָח אֶלָּא עַד אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה מִן מְקוֹם הֶחָלוּק, שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמַּעֲרָב לְהַלֵּךְ בּוֹ; וּכְשֶׁיִּקַּח הַשֵּׁנִי כְּלִי זֶה, אֵינוֹ מוֹלִיכוֹ בַּמַּעֲרָב אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם הַכְּלִי, שֶׁהוּא סוֹף הַתְּחוּם שֶׁיָּכוֹל זֶה שֶׁעֵרֵב בַּמִּזְרָח לְהַלֵּךְ בּוֹ. לְפִיכָךְ, אִם עֵרֵב זֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם מִן הֶחָלוּק לַמִּזְרָח וְזֶה בְּרִחוּק אַלְפַּיִם לַמַּעֲרָב – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ.
כ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ מַיִם אוֹ מֶלַח וְלָשָׁה בָּהֶן עִסָּתָהּ אוֹ בִּשְּׁלָה בָּהֶן תַּבְשִׁיל – הֲרֵי הָעִסָּה אוֹ הַתַּבְשִׁיל כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ בְּהֵמָה בְּשֻׁתָּפוּת, וְשָׁחֲטוּ בְּיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח כָּל אֶחָד מְנָתוֹ – הֲרֵי כָּל הַבָּשָׂר כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן.
כ. אַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח כָּל אֶחָד מְנָתוֹ הֲרֵי כָּל הַבָּשָׂר כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן. מכיוון שבערב יום טוב הבהמה הייתה בשותפות שניהם.
הוֹאִיל וּתְחוּמִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה בָּהֶן וכו'. בררה היא התייחסות למצב מסופק שיתברר בעתיד, כאילו הוא כבר מבורר מעכשיו. ובמקרה של החבית, אף שהחלוקה נעשתה ביום טוב עצמו, מתייחסים לחלק שהגיע לכל אחד כאילו היה שלו כבר מערב יום טוב והרי הוא כרגליו. הכלל הוא שבדיני תורה אין בררה ובדיני חכמים יש בררה (ראה גם הלכות עירובין ח,ז, הלכות תרומות א,כא).
הוֹאִיל וּתְחוּמִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה בָּהֶן וכו'. בררה היא התייחסות למצב מסופק שיתברר בעתיד, כאילו הוא כבר מבורר מעכשיו. ובמקרה של החבית, אף שהחלוקה נעשתה ביום טוב עצמו, מתייחסים לחלק שהגיע לכל אחד כאילו היה שלו כבר מערב יום טוב והרי הוא כרגליו. הכלל הוא שבדיני תורה אין בררה ובדיני חכמים יש בררה (ראה גם הלכות עירובין ח,ז, הלכות תרומות א,כא).
כא. אֲבָל אִם לָקְחוּ חָבִית בְּשֻׁתָּפוּת וְחָלְקוּ אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד כְּרַגְלָיו, הוֹאִיל וּתְחוּמִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה בָּהֶן וְנַחֲשֹׁב כְּאִלּוּ חֵלֶק שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה הָיָה בָּרוּר לוֹ וּמֻבְדָּל בֶּחָבִית מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּכְאִלּוּ לֹא הָיָה מְעֹרָב. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר כֵּן בַּבְּהֵמָה, שֶׁחֵלֶק זֶה שֶׁהִגִּיעוֹ, אֲפִלּוּ נַחֲשֹׁב אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מֻבְדָּל בַּבְּהֵמָה מִבָּעֶרֶב וּכְאִלּוּ הָיָה בָּרוּר – הֲרֵי יָנַק מֵחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה קַיֶּמֶת, שֶׁכָּל אֵבָרֶיהָ יוֹנְקִין זֶה מִזֶּה, וְנִמְצָא כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר מְעֹרָב מֵחֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הֵן כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶן.