פרק ה', הלכות יסודי התורה, ספר המדע
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב), וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (שם). כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲמֹד גּוֹי וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶנּוּ – יַעֲבֹר וְלֹא יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְווֹת: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (שם יח,ה) – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר – הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
א. קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה. קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא. וְיֶאֱנֹס. יכריח. מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. ראוי לעונש על כך שגרם לעצמו מיתה.
א. כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲמֹד גּוֹי וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל וכו'. שו"ע יו"ד קנז,א. יַעֲבֹר וְלֹא יֵהָרֵג. ואם יכול להציל עצמו בכל ממונו צריך לתת את כל אשר לו ולא לעבור עבירה (רמ"א). ודנו האחרונים במקרה שמאיימים על האדם לפגוע באחד מאיבריו אם דינו כסכנת ממון או נפשות וכתבו שנראה להקל (ש"ך, וראה עוד פת"ש ס"ק טו). ועוד כתבו שלקיום מצוות עשה אין אדם חייב להוציא את כל ממונו, אלא עד חמישית מנכסיו (ש"ך). יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. גם אם הוא רק ספק שיינצל מהריגה (פת"ש).
ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר מִצְווֹת חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ, אִם יֹאמַר לוֹ: 'עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג' – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהַגּוֹי מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ, אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְווֹת בִּלְבַד: אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל – יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג; וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת בִּלְבַד.
ב. שו"ע יו"ד קנז,א. מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וכו'. ובשלוש עברות אלו צריך אדם ליהרג ולא לעבור על כל איסור לאו השייך בהם אף אם אינו עיקר האיסור, כגון שמכריחים אותו לחבק ולנשק את מי שאסורה עליו באיסורי עריות (רמ"א; וראה לקמן ה"ט). עֲבוֹדָה זָרָה. אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו אבל מותר לו לשנות את מלבושו כדי שלא יכירו שהוא יהודי, ומותר אף ללבוש בגד כלאיים לשם כך. וכן יכול אדם לומר לשון שמשתמעת לשתי פנים אף אם יבינו ממנה שהוא עובד כוכבים (שו"ע ורמ"א סעיף ב). אך אסור לומר כן משום ממון כגון להיפטר מהמכס, ולתלמיד חכם מותר (ש"ך, וראה פת"ש). ומותר לאדם שנתחייב מיתה לברוח לבית עבודת כוכבים כדי להינצל (שו"ע סעיף ג), ויש אוסרים לעשות כן בשעת השמד (רמ"א). גִלּוּי עֲרָיוֹת. גוי הבא על בת ישראל אינו נחשב כגילוי עריות (רמ"א, ודווקא בפנויה – ט"ז וש"ך, וראה גר"א), אך ישראל הבא על גויה דינו כדין גילוי עריות (ט"ז). עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג וכו'. ואם מכריחים אדם לעבור עבירות אלו שלא על ידי מעשה, כגון שמכריחים אישה להיבעל לאיש או שרוצים להשליך אדם על תינוק להורגו, אינו צריך ליהרג על כך (רמ"א). ויש אומרים שדין זה הוא דווקא כשאין באפשרותו להימנע מן העבירה (ראה רע"א).
ב. אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְווֹת בִּלְבַד. שכל כוונתו היא לגרום לישראל לעבור על המצוות. מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת בִּלְבַד. מצווה אחרת שאינה משלושת המצוות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וגוי הטוען שאין תורת משה אמת וכדומה ומכריחו לעבור עברה, אפילו אם אינו מתכוון להעבירו על דתו והדבר נעשה בצנעה, ייהרג ולא יעבור, שהדבר נחשב כעבודה זרה (פת"ש בשם רדב"ז). וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. ויש אומרים שיכול למסור את נפשו אף אם אינו מתכוון להעבירו על דתו (ראה ש"ך, וראה לקמן ה"ד). בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אף שלא רואים אותו אלא שיודעים על המעשה (ש"ך). מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת בִּלְבַד. ויש אומרים שאף על דבר שאינו אסור אלא משום מנהג בלבד, ייהרג ולא יעבור (ראה ב"י וש"ך). ודין זה הוא במצוות לא תעשה, אך במצוות עשה אין צריך ליהרג. ואם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג, רשאי (רמ"א).
ג. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ – שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד. אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, וְהוּא כְּשֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶאצַר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְווֹת – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְווֹת, בֵּין נֶאֱנַס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנַס בֵּינוֹ לְבֵין גּוֹיִם.
ג. שו"ע יו"ד קנז,א. וְיִגְזֹר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל. ואם הגזרה היא גם על שאר האומות, אין צריך ליהרג על כך (רמ"א).
ד. כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג, וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר – הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים, כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וּכְרַבִּי עֲקִיבָה וַחֲבֵרָיו, וְאֵלּוּ הֵם הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מד,כג), וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (שם נ,ה).
וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג – הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים, וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן, מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס, אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס, שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לָעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ: "וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא" (ויקרא כ,ה, ושם: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "הַהוּא" – לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה.
וּמָה אִם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכֹּל, הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבָעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב,כו, ושם: וְלַנַּעֲרָ).
ד. כְּדָנִיֵּאל. שהתפלל בניגוד לגזרת המלך דריוש ונזרק לגוב האריות (דניאל פרק ו). חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. שסירבו להשתחוות לצלם שהקים נבוכדנצר והושלכו לכבשן האש (דניאל פרק ג). וּכְרַבִּי עֲקִיבָה וַחֲבֵרָיו. שמסרו נפשם על דברי תורה ונשחטו בשל כך (בבלי סנהדרין קי,ב). שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָם. שמעלתם היא המעלה הגבוהה ביותר. אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. ונדרש על הצדיקים שבכל דור שמוסרים את נפשם בשל בריתם עם הקב"ה.
ד. שו"ע יו"ד קנז,א. וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. והשו"ע כתב שבמקרה שבו גוי מכריח את ישראל לעבור על אחת מהמצוות כדי להעבירו על דתו, רשאי להחמיר על עצמו וליהרג אף כשאינו בפני עשרה מישראל. והאחרונים נחלקו כיצד לפסוק בעניין זה (ש"ך, וראה הרחבות: 'מוות על קידוש השם', עמ' $$$). הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. כתב השל"ה שעל קידוש השם מברכים 'אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים' (פת"ש).
שֶׁנֶּאֱמַר בַּנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ. שהוא אחד ממיני העבודה הזרה (ראה הלכות עבודה זרה ו,ג). וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים.
וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. נחלקו הראשונים אם מותר לאדם החושש שלא יעמוד בניסיון ולא ימסור עצמו למיתה, להרוג את עצמו או את אחרים כדי שלא יגיעו לידי כך (ב"י, וראה הרחבות: 'מוות על קידוש השם', עמ' $$$).
מִן הַכֹּל. מכל שאר העבירות (ראה הלכות עבודה זרה ב,ד). הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וכו'. שאין העובד עבודה זרה חייב כרת ומיתה אלא אם כן עבדהּ מרצונו (ראה שם ג,א). וּבָעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר וכו'. גם מפסוק זה האמור בנערה מאורסה שנאנסה, ניתן להוכיח שאין העובר עבירה באונס נענש על כך (וראה גם הלכות סנהדרין כ,ב).
ה. נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם: 'תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶם' – יִטַּמְּאוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם: 'תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם' – יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ: 'תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם': אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי – יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם, וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה; וְאִם אֵינוֹ חַיָּב – יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.
ה. וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ. נבעל אותה. יִחֲדוּהוּ לָהֶם. ביקשו אדם מסוים. כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. שהתחייב מיתה מפני שמרד במלך דוד (שמואל ב פרק כ). וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. שאין ראוי לעשות כך.
ה. שו"ע יו"ד קנז,א. תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ וכו'. ואף אם מבקשים אותו לייסרו או ליטול ממנו ממון, אין מוסרים אותו לידיהם (ט"ז). וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם. ואם הוא אדם פושע בדיני המלכות, כגון שעוסק בזיוף כספים וכדומה, מותר למסור אותו אף אם לא ייחדוהו הגויים, משום שהוא מסכן את שאר הציבור במעשיו (בה"ט). אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה וכו'. והרמ"א הביא דעה נוספת ולפיה גם אם לא היה מחויב מיתה, יתנו אותו להם. והאחרונים הכריעו כדעת הרמב"ם (ט"ז). מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. ואף אם לא היה מחויב מיתה בדיני תורה אלא בחוקי המלכות, מוסרים אותו לידיהם (ט"ז). יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וכאשר הגויים מבקשים סך מסוים של אנשים אך לא קבעו מי הם, מותר להשתדל עבור אדם מסוים שלא יילקח אף שבכך ודאי יילקח אדם אחר. וכן מותר למסור אנשים על פי גורל (פת"ש). ובתקופות של שמד וכיוצא בזה נאלצו פוסקים להכריע בשאלות קשות אלו (ראה למשל שו"ת ממעמקים ה,א מזמן השואה). וכבר קבעו הפוסקים כי "בנדון זה קשה להורות, ועל זה אמרו חז"ל: 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כן מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע', והמשכיל בעת ההיא ידום" (נו"ב תנינא יו"ד עד).
ו. כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין, כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד? מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת, וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה – עוֹשִׂין לוֹ. וּמִתְרַפִּין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפִּין בָּהֶם. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא – עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ.
ו. כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין וכו'. שאדם רשאי לעבור על איסור כדי שלא למות. וּמִתְרַפִּין. ומתרפאים.
ו. שו"ע יו"ד קנה,ב-ג. וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי. ואין מתירים זאת אלא על פי מומחה, או בדבר שהוא רפואה ידועה (רמ"א). עוֹשִׂין לוֹ. ואף אם החולה אינו רוצה להתרפא מהאיסור, אין שומעים לו אלא מכריחים אותו לעשות כדברי הרופאים (פת"ש). וּמִתְרַפִּין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה. ואם יכול לעשות את הרפואה בהיתר, צריך לעשות כן אף אם יצטרך להמתין מעט עד שימצא את ההיתר, אם אין סכנה בכך (רמ"א). חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וכו'. ולכן ישראל שמתרפא מגוי, והגוי אומר לו שייקח תרופה מצמח של עבודה זרה, אסור ליהודי להתרפא בו. ואם לא הזכיר שם עבודה זרה אלא אמר בסתם שייקח מצמח מסוים, אף על פי שכל הצמחים מאותו המין הם של עבודה זרה מותר, ויש אוסרים בזה (שו"ע).
ז. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה) – אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפּוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס – דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא, שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (שם כב,כו).
ז. וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ… אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ומכאן שאין לעבוד עבודה זרה אף אם ייהרג בשל כך. אַנָּס. אדם אלים. דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא. דבר מובן באופן הגיוני. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ וכו'. פסוק זה שנאמר לגבי אדם האונס נערה מאורסה משווה את מעשה העריות לרציחה.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִין אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה? בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, כְּמוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח, אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָה מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה, אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָיָה לַחֵךְ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה, חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב, שֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן, לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָה, אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה.
ח. דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן. אופן השימוש הרגיל שלהם. שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. ראה גם הלכות שביתת עשור ב,ח. רְטִיָּה. תחבושת עם משחה. מְלוּגְמָה. מאכל הנלעס וניתן על העור למטרות ריפוי. דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל. ראה גם הלכות מאכלות אסורות יד,יא. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב וכו'. מכיוון שבשונה מכל שאר האיסורים שבתורה שבהם נאמר האיסור בלשון של אכילה, בשני אלו נכתב האיסור בלשון אחרת (ראה הלכות מאכלות אסורות יד,י).
ח. שו"ע יו"ד קנה,ג. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן… הֲרֵי זֶה מֻתָּר. ובאיסורי דרבנן מותר להתרפא אפילו דרך הנאתם, ובלבד שלא יאכל וישתה דבר איסור (רמ"א). וכתבו האחרונים שאסור לחולה שאין בו סכנה לבלוע איסורי תורה, שנחשב כדרך הנאתו. ובאיסור שהתייבש לגמרי עד שנעשה כעץ ואין בו לחלוחית, יש להקל אף לאוכלו, שנחשב שלא כדרך הנאתו (פת"ש; ובנוגע לנטילת תרופות הנתונות בגלולות ראה הרחבות ספר קדושה: 'כשרות תרופות').
ט. מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה, וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת, וְאָמְרוּ רוֹפְאִים: 'אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ' – אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה, וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי גָּדֵר, אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ, וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, שֶׁלֹּא יִהְוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר, וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בָּעֲרָיוֹת.
ט. שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה. התאווה לה. אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה. שאין בכך איסור עריות.
י. כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס – הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי" (ויקרא יט,יב). וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד, אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ – הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם.
י. בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ. בבוז. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ. שאף שאינה משלוש העברות החמורות יש בה חילול השם (ראה גם הלכות שבועות יב,א), וכן בכל עברה שעושה להכעיס. כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק וכו'. שסירב להפצרות אשת פוטיפר לשכב עמה באומרו: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים" (בראשית לט,ט).
יא. וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם עֲבֵרוֹת – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. כְּגוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַלֶּקַח לְאַלְתַּר, וְהוּא יֵשׁ לוֹ, וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִין תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן, אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן, אוֹ שֶׁאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ מַקְבִּילָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם, צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ, וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם, וּמַקְבִּילָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְנֶעֱלָב מֵהֶן וְאֵינוֹ עוֹלְבָן, מְכַבֵּד לָהֶם וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן, וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, עָטוּף בְּצִיצִית, מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין, וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִין אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּין לְמַעֲשָׂיו – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט,ג).
יא. מְרַנְּנוֹת אַחֲרָיו. מדברות בגנותו. וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַלֶּקַח לְאַלְתַּר. ראה גם הלכות דעות ה,יג. לְאַלְתַּר. מיד. יֵשׁ לוֹ. יכולת לשלם על כך באותו זמן. מַקִּיפָן. קונה בהקפה. שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ. ראה הלכות דעות ב,ז, ה,ב.
דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. ראה גם הלכות דעות ה,ז. וְנֶעֱלָב מֵהֶן וְאֵינוֹ עוֹלְבָן. ראה הלכות תלמוד תורה ז,יג. לַמְקִלִּין לוֹ. אלו שאינם נוהגים בו באופן מכובד. בֶּאֱמוּנָה. ביושר ובהגינות. בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ. התארחות אצל עמי הארץ. מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין. ראה הלכות תפילין ד,כה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. שלא יתנהג בקיצוניות וכתוצאה מכך ישתגע (ראה הלכות דעות ג,א). מְקַלְּסִין. משבחים.

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות יסודי התורה
קידוש השם וחילולו

🔹 בשלוש עברות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ואל יעבור.
🔹 בשאר עבירות הדבר תלוי: אם הגוי מכוון להנאת עצמו, -יעבור את העבירה ולא ייהרג.
🔹 אם הגוי מכוון להעבירו על דתו, הדבר תלוי: אם יש שם עשרה אנשים מישראל -ייהרג ואל יעבור, אם אין שם עשרה אנשים מישראל -יעבור ולא ייהרג. ואם יש שעת השמד🗡, שגזרו לבטל מצוות, ייהרג ואל יעבור אפילו בפחות מעשרה.
🔹 חייב אדם לעשות מאמץ לברוח ממקום השמד.

🔸🔸ישנם שני סוגים נוספים של חילול ה': אדם העובר עבירה להכעיס, ואדם גדול בתורה שמתנהג בצורה לא מכובדת. ולהיפך, אם מתנהג בצורה שמכבדת את התורה – קיים מצוות קידוש ה'.

🗯🗯
הרמב"ם באגרת השמד 🗡 (משערים שהרמב"ם כתב אותה זמן קצר לאחר שעזב בעצמו את צפון אפריקה בדרכו לארץ ישראל בשנת 1165 ) תוקף בחריפות את דעת אחד החכמים שטען שהודאה באמונתם של הגויים ללא מעשה אקטיבי, יש בה דין ייהרג ואל יעבור.
הרמב"ם כתב שבמקרה כזה יודה ולא ייהרג.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר המדע ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. מה צריך יהודי לעשות כשגוי מאיים להורגו אם לא יעבוד עבודה זרה ?

א. כשאין עשרה מישראל – יעבור ואל יהרג; כשיש עשרה מישראל – יהרג ואל יעבור.
ב. כשהגוי מתכוון להנאת עצמו – יעבור ואל יהרג; כשהגוי מתכוון להעבירו על המצוות – יהרג ואל יעבור.
ג. כשהגוי מתכוון להנאת עצמו, ואין עשרה מישראל – יעבור ואל יהרג; כשמתכוון להנאת עצמו ויש עשרה מישראל- יהרג ואל יעבור.
ד. ייהרג ואל יעבור.

[פרק ה', הלכה ב']

2. מהי "שעת השמד"?

א. כשנגזר על ישראל לבטל אחת משלוש העבירות החמורות.
ב. כשנגזר על ישראל לבטל דתם או אחת מכל המצוות.
ג. כשנגזר על ישראל שלא לעסוק בתורה.

[פרק ה', הלכה ג']

 

3. מתי מותר למסור נפש מישראל לידי הגויים הרוצים להורגו?

א. לעולם לא.
ב. כשביקשו אדם מסוים.
ג. כשביקשו אדם מסויים, המחוייב מיתה.

[פרק ה', הלכה ה']

4. על מי נאמר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר"?

א. משה רבינו.
ב. יוסף הצדיק.
ג. תלמיד חכם שהכל מקלסין אותו.

[פרק ה', הלכה י"א]

תשובות
1-ד 2-ב 3-ג 4-ג

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן