פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה אוֹ שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת עִם זֶרַע הַכֶּרֶם – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט,יט), וְאַחַת מִשּׁוּם "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב,ט).
א. לוֹקֶה שְׁתַּיִם. שני עונשי מלקות שבכל עונש לוקה שלושים ותשע מלקות.
ב. וְאֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹרֵעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עַד שֶׁיִּזְרַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד. וְכֵן אִם חִפָּה אוֹתָן בְּעָפָר – לוֹקֶה.
וְכֵן אִם זָרַע שְׁנֵי מִינֵי יָרָק וְחַרְצָן, אוֹ זֶרַע אֶחָד יָרָק וְזֶרַע אֶחָד מִין תְּבוּאָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
ב. וְחַרְצָן. גרעין הענב. בְּמַפֹּלֶת יָד. שמפיל מידו בבת אחת את שלושת הזרעים. חִפָּה. כיסה.
ג. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל קִנְבֵּס וְלוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים שֶׁנִּגְמָרִין עִם גְּמַר תְּבוּאַת הַכֶּרֶם. אֲבָל שְׁאָר הַזְּרָעִים אֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶן.
וְכֵן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם לִזְרֹעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
ג. קִנְבֵּס וְלוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים שֶׁנִּגְמָרִין עִם גְּמַר תְּבוּאַת הַכֶּרֶם. ירקות רב שנתיים שמבשילים יחד עם הענבים. ייתכן שהכוונה כאן לקרבס המובא במשנה (כלאיים ב,ה לפי חלק מהנוסחאות), המזוהה עם ירק תיבול רב שנתי הנקרא בימינו קימל. והלוף הוא מין בצל (פה"מ פאה ו,י), והוא צמח בר רב שנתי, שמזרעיו מתפתחת פקעת ראויה למאכל, שמגיעה לגודלה הסופי כעבור שלוש שנים בזמן שהגפן מניבה פירות. אֲבָל שְׁאָר הַזְּרָעִים אֲסוּרִין מִדִּבְרֵיהֶן. חכמים אסרו גם את שאר הירקות, מכיוון שיש ירקות האסורים מהתורה, אבל מיני זרעים שאינם ירקות, מותרים לגמרי כדלקמן ה"ו. ומצד שני חמישה מיני תבואה כולם אסורים מן התורה (ריק"ו, רדב"ז, חזו"א כלאיים א,ט, יד"פ).
לִזְרֹעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ. ראה עוד לקמן ח,יג-יד.
ד. וְלָמָּה אָסְרוּ לִזְרֹעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא אָסְרוּ כִּלְאֵי זְרָעִים? מִפְּנֵי שֶׁכִּלְאֵי הַכֶּרֶם חֲמוּרִין הֵם, שֶׁאִם נִזְרְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה בָּאָרֶץ, אָסְרוּ לְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
ד. וְלֹא אָסְרוּ כִּלְאֵי זְרָעִים. כדלעיל א,ג. נמצא שיש שלושה חילוקים בחוץ לארץ: כלאי זרעים מותרים, כלאי הכרם אסורים מדרבנן, כלאי אילנות אסורים מהתורה (לעיל א,ה). אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אסור ליהנות מהם, כדלקמן ה"ז.
ה. וְאֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בְּכִלְאַיִם, אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ, כְּדֵי לְמַעֵט הַתִּפְלָה.
ה. וְאֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בְּכִלְאַיִם. בכלאי זרעים בארץ ישראל, אפילו בשדהו של הגוי, מפני שאין קניין לגוי להפקיע קדושת הארץ (הלכות תרומות א,י). ובכלאי הכרם, בין בארץ ובין בחוץ לארץ אפילו בכרמו של הגוי (רדב"ז, ד"א ויד"פ, כעולה מסמיכות הלכה זו להלכה הקודמת). אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ כְּדֵי לְמַעֵט הַתִּפְלָה. יש מפרשים שמותר לעקור עמו חלק מהצמחים, למרות שהגוי מתכוון לתועלת הצמחים הנותרים, כיוון שסוף סוף ממעט בכמות הכלאיים. ויש מפרשים שההיתר הוא רק כאשר עוקר הכול, והחידוש הוא שמותר לעשות זאת למרות שלפי שעה רוצה בקיום הכלאיים שטרם הגיע אליהם כדי שיקבל שכר על עקירתם (שני הפירושים הובאו במאירי עבודה זרה סד,א). הַתִּפְלָה. דבר מגונה.
ו. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֶלָּא מִינֵי תְּבוּאָה וּמִינֵי יְרָקוֹת בִּלְבַד. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי זְרָעִים – מֻתָּר לְזָרְעָן בַּכֶּרֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אִילָנוֹת.
ו. שְׁאָר מִינֵי זְרָעִים. כגון זרעוני גינה שזורעים מהם שדות (לעיל א,ט; ולגבי קטניות ראה לקמן הי"ט ובפסקים ושיטות שם). וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אִילָנוֹת. "שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד" (לעיל א,ו).
ז. אָסוּר לִזְרֹעַ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה בְּצַד הַגְּפָנִים אוֹ לִטַּע גֶּפֶן בְּצַד הַיָּרָק אוֹ הַתְּבוּאָה. וְאִם עָשָׂה כֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְנֶאֶסְרוּ שְׁנֵיהֶן בַּהֲנָיָה, הַיָּרָק אוֹ הַתְּבוּאָה וְהַגְּפָנִים, וְשׂוֹרְפִין אֶת שְׁתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע" וכו' (דברים כב,ט). וַאֲפִלּוּ הַקַּשׁ שֶׁל תְּבוּאָה וְהָעֵצִים שֶׁל גְּפָנִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָן. וְלֹא יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יְבַשֵּׁל בָּהֶן בִּשְׁעַת שְׂרֵפָתָן.
ז. אָסוּר לִזְרֹעַ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה בְּצַד הַגְּפָנִים וכו'. אף שחיוב מלקות הוא רק בזורע שני מינים עם חרצן במפולת יד (כדלעיל ה"ב), בזריעה שאינה במפולת יד יש איסור תורה ללא מלקות אפילו במין אחד (ד"א ויד"פ, וראה גם הלכות מאכלות אסורות י,ו). הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. הגידולים נאסרו (ו'קידוש' כאן הוא מלשון הרחקה והפרשה). וְשׂוֹרְפִין אֶת שְׁתֵּיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר פֶּן תִּקְדַּשׁ. ודרשו חכמים על פי מסורת שהמילה 'תקדש' משמעותה גם 'תוקד אש' (בבלי קידושין נו,ב, פה"מ כלאיים ח,א).
ח. אֶחָד הַנּוֹטֵעַ וְאֶחָד הַמְקַיֵּם, כְּגוֹן שֶׁרָאָה כִּלְאַיִם צָמְחוּ בְּכַרְמוֹ וְהִנִּיחָן – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. וְאֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. לְפִיכָךְ, הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – קִדֵּשׁ גַּפְנוֹ, וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה הַתְּבוּאָה. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאָתוֹ – קִדֵּשׁ תְּבוּאָתוֹ, וְלֹא קִדֵּשׁ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאַת חֲבֵרוֹ – לֹא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶן. וּמִפְּנֵי זֶה הַזּוֹרֵעַ כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית לֹא קִדֵּשׁ.
ח. וְהִנִּיחָן. לא עקר אותם. וְאֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אינו יכול להחיל איסור על מה שאינו רכושו (ראה גם הלכות עבודה זרה ח,א, הלכות שחיטה ב,כא). בַּשְּׁבִיעִית. בשנת שמיטה, שכל השדות הפקר ונחשבות כדבר שאינו שלו.
ט. הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ וְקִיְּמוֹ – הֲרֵי זֶה הָרוֹאֶה אָסוּר בַּהֲנָיָתָן, וְכָל אָדָם מֻתָּרִין בָּהֶן. וְאִלּוּ קִיְּמָן בַּעַל הַכֶּרֶם – הָיָה מְקַדֵּשׁ אוֹתָן לְכָל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. וְקִיְּמוֹ. שלא הודיע על כך לבעל הכרם (רדב"ז), ויש מפרשים שעשה מעשה שמועיל לצמיחתם (ד"א ויד"פ, וזאת לעומת קיום על ידי בעל הכרם שאפילו חוסר מעשה שלו נחשב קיום כמובא בתחילת ההלכה הקודמת). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בתחילת ההלכה הקודמת.
י. הָאַנָּס שֶׁזָּרַע כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ: אִם נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ מִן הַתּוֹרָה; וְאִם לֹא נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ – אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
י. הָאַנָּס. גזלן שפולש לקרקע. אִם נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים. אם בעל הכרם מתחבא מפני אימת האנס (פה"מ כלאיים ז,ו), ואפשר לפרש שנשתקעו הבעלים, היינו שהשדה כבר אינה נקראת על שמו (ר"ש שם, וראה הלכות מתנות עניים ח,ו). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ מִן הַתּוֹרָה. שבמצב כזה שהגזלן יכול לעשות כרצונו בקרקע אין אומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה יד"פ). אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. חכמים גזרו שגם במקרה שהשדה עדיין נקראת על שם הבעלים הגזלן יקדש, מפני שהקרקע נראית בבעלותו (ד"א), אך מהתורה אינו מקדש מכיוון שהקרקע אינה נקנית לו גם אם היה יאוש (ראה הלכות גזלה ח,יד).
יא. הָרוּחַ שֶׁעָקְרָה פֹּארוֹת הַגֶּפֶן וְשִׁלְּחָהּ אוֹתָם עַל הַתְּבוּאָה – יִגְרֹד אוֹתָן מִיָּד. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס וְלֹא סִלְּקָן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ.
יא. הָרוּחַ שֶׁעָקְרָה פֹּארוֹת הַגֶּפֶן וְשִׁלְּחָהּ אוֹתָם עַל הַתְּבוּאָה. ששברה את ענפי הגפן והפילה אותם על התבואה (פה"מ כלאיים ז,ז), והענפים עדיין מחוברים אל הגפן במקצת (ריק"ו ורדב"ז). יִגְרֹד. יסיר. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס. שלא היה יכול להסירם.
יב. אַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם – כְּשֶׁיֵּצֵא הָאַנָּס, יִקְצֹר הַזֶּרַע מִיָּד, וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם לֹא מָצָא פּוֹעֲלִים – יוֹסִיף לָהֶם עַד שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרָן. בִּקְשׁוּ יָתֵר מִכָּאן אוֹ שֶׁלֹּא מָצָא פּוֹעֲלִים – הֲרֵי זֶה מְבַקֵּשׁ בְּנַחַת וְקוֹצֵר. וְאִם נִשְׁתַּהָה הַזֶּרַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת שֶׁיִּקְדַּשׁ – הֲרֵי זֶה יִקְדַּשׁ, וְיֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶן.
יב. כְּשֶׁיֵּצֵא הָאַנָּס יִקְצֹר הַזֶּרַע מִיָּד. אם האנס עזב את הכרם, בעל הכרם צריך לקצור מיד את הכלאיים. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. שבדרך כלל אסור לקצור בו, וכאן התירו. יוֹסִיף לָהֶם עַד שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרָן. כגון פועלים שרגילים לקבל שלושים שקלים לשעה, ייתן להם ארבעים שקלים (פה"מ כלאיים ז,ו). בִּקְשׁוּ יָתֵר מִכָּאן. יותר משליש בשכרם. הֲרֵי זֶה מְבַקֵּשׁ בְּנַחַת וְקוֹצֵר. מחפש פועלים במחיר הרגיל, ובינתיים קוצר מעט מעט בעצמו, להראות שאינו רוצה בקיום הכלאיים (שם). וְאִם נִשְׁתַּהָה הַזֶּרַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת שֶׁיִּקְדַּשׁ. אם לא קצר בינתיים, והגיע שלב הצמיחה שבו הזרע נאסר כמבואר בהלכה הבאה. וְיֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶן. הזרע והכרם.
יג. מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה אוֹ יָרָק מִתְקַדְּשִׁין? מִשֶּׁיַּשְׁרִישׁוּ. וַעֲנָבִים? מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב,ט) – עַד שֶׁיַּזְרִיעַ זֶה, וְיִהְיֶה זֶה תְּבוּאָה. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן – אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת.
כֵּיצַד? תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וּבָא וְנָטַע גֶּפֶן בְּתוֹכָהּ, וְכֵן עֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן וְזָרַע יָרָק אוֹ תְּבוּאָה בְּצִדָּן, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה אָסוּר – אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת.
יג. מִשֶּׁיַּשְׁרִישׁוּ. משעה שהשורשים יתפשטו בארץ. מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. משעה שגדלו קצת כגודל של קטנית הנקראת פול הלבן (ראה לעיל ג,ג). עַד שֶׁיַּזְרִיעַ זֶה. בזרעים (תבואה וירקות) נאמר "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע", שמתקדשים משעת הזרעה, והיינו השרשה. וְיִהְיֶה זֶה תְּבוּאָה. בכרם נאמר "ותבואת הכרם", שמתקדש משעה שנקרא תבואה, דהיינו שהענבים ראויים קצת לאכילה וגודלם כפול הלבן (ד"א). אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת. כיוון שנקראים 'מלאת זרע' או 'תבואת כרם' רק בשלבי הגידול, אבל בסוף הגידול כבר נקראים חיטים או ענבים (פה"מ כלאיים ז,ז).
יד. כֶּרֶם שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עֲנָבָיו לִהְיוֹת כְּפוֹל הַלָּבָן אֶלָּא עֲדַיִן הֵן בֹּסֶר, וְזָרַע בְּתוֹכוֹ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְהִשְׁרִישׁוּ – הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין אֶת הַזֶּרַע; אֲבָל הַבֹּסֶר מֻתָּר, וְאִם עָקַר הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיֵּעָשׂוּ הָעֲנָבִים כְּפוֹל הַלָּבָן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן וּמִקְצָתָן לֹא נַעֲשׂוּ: אֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ – נִתְקַדְּשׁוּ; וְשֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ – מֻתָּרִין.
יד. וְאִם עָקַר הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיֵּעָשׂוּ הָעֲנָבִים כְּפוֹל הַלָּבָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. על הבוסר לא גזרו, ולכן אם עקר את הזרע לפני שהענבים גדלו כפול הלבן, מותר ליהנות ממנו (אבל אם הענבים גדלו כפול הלבן לפני שעקר הזרע, הכול נאסר מהתורה, כדלעיל הי"ג).
טו. עֲנָבִים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן, וְזָרַע בְּצִדָּן תְּבוּאָה אוֹ מִינֵי יְרָקוֹת, וְלָקַט הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיַּשְׁרִישׁ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה; וְאִם הִשְׁרִישׁ – אָסוּר.
טו. וְלָקַט הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיַּשְׁרִישׁ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. מכיוון שלפני השרשה אינו נחשב כזרוע כלל, לא נאסר הזרע. וְאִם הִשְׁרִישׁ אָסוּר. הכול אסור מהתורה, כדלעיל הי"ג (הפירוש להל' יד-טו הוא על פי חזו"א כלאיים ג,כא-כג, וכעולה מריק"ו במסקנתו, וכעין זה בביאור הגר"א יו"ד רצו ס"ק כא).
טז. גֶּפֶן שֶׁיָּבְשׁוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהּ וְנָפְלוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיבַשׁ הַגֶּפֶן בִּימֵי הַקּוֹר – אָסוּר לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה; וְאִם זָרַע – לֹא קִדֵּשׁ. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב הַמֻּנָּח בַּכֶּרֶם – לֹא קִדֵּשׁ, וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל עָצִיץ נָקוּב – הֲרֵי הוּא כָּאָרֶץ.
טז. כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיבַשׁ הַגֶּפֶן בִּימֵי הַקּוֹר. כדרך הגפנים שהעלים שלהם נובלים בתחילת החורף, ובגפנים עצמם יש עדיין חיות ויכולת להצמיח פירות. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב וכו'. ראה לעיל א,ב.
יז. הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם, אוֹ שֶׁהָיָה זוֹרֵעַ אוֹ זוֹרֶה בִּשְׂדֵה לָבָן וְסִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו וְנָפְלוּ הַזְּרָעִים בַּכֶּרֶם וְצָמְחוּ – הֲרֵי זֶה לֹא נִתְקַדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר תִּזְרָע" (דברים כב,ט), וְזֶה לֹא זָרַע. וְחַיָּב לַעֲקֹר כְּשֶׁיִּרְאֶה, וְאִם קִיְּמָן – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ.
סִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו, וְרָאָה הַזְּרָעִים שֶׁנָּפְלוּ לַכֶּרֶם – הֲרֵי זֶה כְּזוֹרֵעַ. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה? אִם צָמְחוּ הָעֲשָׂבִים – יַהֲפֹךְ אוֹתָן בַּמַּחֲרֵשָׁה וְדַיּוֹ. וְאִם מְצָאָן שֶׁנַּעֲשׂוּ אָבִיב – יְנַפֵּץ אוֹתוֹ אָבִיב כְּדֵי לְהַשְׁחִיתוֹ, שֶׁהַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְאִם מְצָאָהּ שֶׁנַּעֲשָׂת דָּגָן – הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. וְאִם רָאָה אוֹתָן וְקִיְּמָן – הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ עִם הַגְּפָנִים הַסְּמוּכוֹת לָהֶן.
יז. וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים. ללא ידיעתו. אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם. שזיבל שדהו או השקה אותה ולא ידע שהתערבו זרעים בדשן או במים. זוֹרֶה. מפזר את התבואה ברוח כדי להפריד את הקליפות. בִּשְׂדֵה לָבָן. בשדה תבואה. וְסִעֲרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו. הרוח העיפה זרעים לאחורי גבו ולא ראה. וְאִם קִיְּמָן. שלא עקר.
וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה וכו'. לא חייבוהו לחפש את הזרעים מיד, אלא רשאי להמתין עד שיראה אותם צומחים (ד"א ויד"פ). יַהֲפֹךְ אוֹתָן בַּמַּחֲרֵשָׁה וְדַיּוֹ. מספיק לחרוש את השטח כדי למנוע את צמיחתם. וְאִם מְצָאָן שֶׁנַּעֲשׂוּ אָבִיב. אם לא הבחין בתחילת הצמיחה, אלא רק לאחר שצמחו גבעולים עם גרגרים והתחילו להבשיל. יְנַפֵּץ. יחבוט (בשלב זה הגידולים עדיין לחים ואי אפשר לשרוף אותם – ד"א). דָּגָן. בגמר הצמיחה. וְאִם רָאָה אוֹתָן וְקִיְּמָן הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. כדין המקיים כלאיים בכרם (לעיל ה"ח). ואם ראה את הכלאיים צומחים ולא עקר אותם, דינו כזורע בידיו בכוונה, שצריך לשרוף גם את הגפנים (רדב"ז, יד"פ).
יח. הָרוֹאֶה בַּכֶּרֶם עֵשֶׂב שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְזָרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לִרְפוּאָה – הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ, עַד שֶׁיְּקַיֵּם דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין רֹב הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. כֵּיצַד? הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם בַּעֲרָב, שֶׁרוֹצִין בַּקּוֹצִין לִגְמַלֵּיהֶן – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ.
יח. עַד שֶׁיְּקַיֵּם דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין רֹב הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. שרוב האנשים באותו מקום רגילים לזרעו או מעוניינים שיצמח בשדותיהם (פה"מ כלאיים ה,ח). בַּעֲרָב. בארצות ערב. שֶׁרוֹצִין בַּקּוֹצִין לִגְמַלֵּיהֶן. שמקובל שם לתת לקוצים לגדול יחד עם יבול מאכל אדם על מנת להאכילם לגמלים (שם).
יט. הָאִירוּס וְהַקִּיסוֹס וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ וּשְׁאָר כָּל מִינֵי זְרָעִים – אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְהַקִּנְבֵּס וְהַקִּנְרֵס וְצֶמֶר גֶּפֶן – הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מִינֵי יְרָקוֹת, וּמְקַדְּשִׁין בַּכֶּרֶם. וְכֵן כָּל מִינֵי דְּשָׁאִין שֶׁעוֹלִין מֵאֵלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה – הֲרֵי הֵן מְקַדְּשִׁין בַּכֶּרֶם. וּפוֹל הַמִּצְרִי מִין זְרָעִים, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ.
הַקָּנִים וְהַוֶּרֶד וְהָאֲטָדִין – מִינֵי אִילָן, וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם.
יט. הָאִירוּס. נענע (פה"מ כלאיים ה,ח), ויש מפרשים שהכוונה לפרח המכונה בימינו איריס. וְהַקִּיסוֹס. קיסוס החורש. וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ. לפי הרמב"ם מדובר בכלנית, ויש מזהים אותו עם השושן הצחור. וּשְׁאָר כָּל מִינֵי זְרָעִים אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. כדלעיל ה"ו. וְהַקִּנְבֵּס. קנבס תרבותי. וְהַקִּנְרֵס. כנראה קנרס הארטישוק (על פי פה"מ עוקצין א,ו). וְצֶמֶר גֶּפֶן. כותנה (פה"מ כלאיים ז,ב). מִינֵי דְּשָׁאִין. ירקות עלים. וּפוֹל הַמִּצְרִי. לזיהויו ראה לעיל ד,א.
וְהָאֲטָדִין. מין קוצים שמניב גרגרים שחורים קשים שראויים לאכילה (פה"מ שביעית ז,ה).
כ. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמּוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ – הֲרֵי זֶה יָרָק; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ – הֲרֵי זֶה אִילָן. וְהַצָּלָף אִילָן לְכָל דָּבָר.
כ. כָּל הַמּוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ. שהעלים שלו צומחים או מתחדשים מהשורשים. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ. אלא מתוך הגזע או הענפים.
כא. הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם, וְאָמַר: 'כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֶלְקְטֶנּוּ' – מֻתָּר. הִגִּיעַ לוֹ וְעָבַר מֵעָלָיו, וְאָמַר: 'כְּשֶׁאֶחֱזֹר לוֹ אֶלְקְטֶנּוּ', אִם שָׁהָה עַד שֶׁהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ.
כא. עַד שֶׁהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם. שגדל בחצי אחוז. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. כדין מאכל היתר שהתערב בו אחד חלקי מאתיים של כלאי הכרם, שכל המאכל נאסר בהנאה (הלכות מאכלות אסורות טו,יד).
כב. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין שִׁעוּר זֶה? רוֹאִין, אִם נֶחְתַּךְ יָרָק זֶה אוֹ מִין תְּבוּאָה זֶה מִן הָאָרֶץ, בְּכַמָּה זְמַן יִיבַשׁ. הַגַּע עַצְמְךָ שֶׁיִּיבַשׁ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר בּוֹ לֵחָה, בְּמֵאָה שָׁעָה; אִם נִשְׁתַּהָה בָּאָרֶץ, מִשֶּׁהִגִּיעַ לוֹ חֲצִי שָׁעָה – הֲרֵי הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, וְאָסוּר. וְאִם נִשְׁתַּהָה פָּחוֹת מֵחֲצִי שָׁעָה – מֻתָּר.
כב. הַגַּע עַצְמְךָ שֶׁיִּיבַשׁ וכו'. השתדל להבין את המקרה הבא: אם יתייבש לגמרי כעבור מאה שעות מקטיפתו, הרי בחצי שעה הוא מאבד חצי אחוז מלחותו, ועל דרך זה בחצי שעה של חיבור לקרקע הוא מוסיף חצי אחוז בלחותו (פה"מ כלאיים ה,ו).
כג. אָסוּר לַעֲבֹר בְּעָצִיץ נָקוּב שֶׁזָּרוּעַ בּוֹ יָרָק בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם. וְאִם הִנִּיחוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן וְנִשְׁתַּהָה שָׁם בָּאָרֶץ כְּדֵי לְהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם – הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ.
כג. אָסוּר לַעֲבֹר בְּעָצִיץ נָקוּב וכו'. יש איסור בעצם העברת העציץ בכרם, אך אינו נאסר אלא אם כן הניח אותו על הארץ תחת הגפן.
כד. בָּצָל שֶׁנְּטָעוֹ בַּכֶּרֶם, וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַר הַכֶּרֶם, וְאַחַר כָּךְ צָמְחוּ הַבְּצָלִים מִן הָעִקָּר הַנָּטוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ הַגִּדּוּלִין עַל עִקָּרוֹ בְּמָאתַיִם – הֲרֵי אוֹתוֹ הָעִקָּר בְּאִסּוּרוֹ, שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר הָאָסוּר.
כד. וְאַחַר כָּךְ צָמְחוּ הַבְּצָלִים מִן הָעִקָּר הַנָּטוּעַ. הבצלים המשיכו לצמוח בהיתר מתוך השורש שנאסר. אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ הַגִּדּוּלִין עַל עִקָּרוֹ בְּמָאתַיִם. אף אם השורש האסור פחות מחצי אחוז מכלל הצמח, ולכאורה היה ניתן לומר שהשורש בטל במיעוטו. שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר הָאָסוּר. הגידולים אמנם מותרים, אך אין בכוחם לבטל את איסור השורש.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות כלאיים

*כלאי הכרם*

החל מפרק זה ועד פרק ח', עוסק הרמב"ם ב*כלאי הכרם*, בלאו השני שנמנה בראש ההלכות: 'שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם'. בחלקו הראשון של הפרק מגדיר הרמב"ם את האיסור מן התורה שבו עובר על הלאו ולוקה – זריעת חיטה שעורה וחרצן במפולת יד, בחלקו השני של הפרק עוסק הרמב"ם בזריעת ירק בצד כרם קיימת. במקרה זה אינו עובר על הלאו מן התורה, אך הדבר אסור והכל נאסר בהנאה.

🔹איסור הזריעה -רק בתבואה וירק עם גפנים, בארץ ישראל ובחוצה לה.
🔹איסור ההנאה -בכל מקרה שקיימם ברצון ואח"כ השרישה התבואה ונתבשלו הענבים, והם שלו, ורגילים לקיימם.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות כלאים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כלאי הכרם נאסרו אף בחו"ל ומשום שאסורים אף בהנאה?

2.השיטה להבחין בין אילן לירק היא לפי מיקום הפירות?

3.ראה ירק בכרם חייב לעקרו מייד?

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן