[א] כֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִכָּל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנֹאִי, בְּכֹחַ, בְּעוֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְמַרְאֶה. אִם אֵין לוֹ מָמוֹן – כָּל הַכֹּהֲנִין נוֹתְנִין לוֹ מִשֶּׁלָּהֶן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי עָשְׁרוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר יָתֵר מֵעָשִׁיר שֶׁבְּכֻלָּן. [ב] וְאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְעַכֵּב, אֶלָּא כָּל זֶה לְמִצְוָה. אֲבָל אִם נִתְרַבָּה מִכָּל מָקוֹם, נִתְרַבָּה.

א. בְּנֹאִי… וּבְמַרְאֶה. יופי הפנים, ומראה הגוף ושיהיה נושא חן בעיני רואיו (ריק"ו).
ב. אֲבָל אִם נִתְרַבָּה מִכָּל מָקוֹם נִתְרַבָּה. בכל אופן שבו הוא התמנה לכהן גדול, גם אם אין בו את המעלות שצריכות להיות בכהן גדול, מינויו נחשב.

[ג] וְחַיָּב כֹּהֵן גָּדוֹל לִנְהֹג כָּבוֹד בְּעַצְמוֹ, וְלֹא יָקֵל בְּעַצְמוֹ עִם שְׁאָר הָעָם, וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ עָרֹם וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא בַּמֶּרְחָץ וְלֹא כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא,י) – מְלַמֵּד שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ גְּדֻלָּה יְתֵרָה. רָצָה הוּא שֶׁיִּרְחֲצוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

ג. וְלֹא יָקֵל בְּעַצְמוֹ עִם שְׁאָר הָעָם. לא ינהג באופן שיבזה אותו בעיני הציבור. וכן לא ממנים לכהן גדול מי שעשה קודם לכן מלאכות בזויות, מפני שהוא מזולזל בעיני העם (הלכות מלכים א,ו). רָצָה הוּא שֶׁיִּרְחֲצוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וכבודו מחול (ולא כמלך שאין כבודו מחול, ראה שם ב,ג).

[ד] לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא לִסְעוּדוֹת שֶׁל רַבִּים אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל מִצְוָה, אֲבָל הוֹלֵךְ הוּא אִם רָצָה לְבֵית הָאֵבֶל. וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ, אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּעִרְבּוּבְיָא עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים, אֶלָּא הַכֹּהֲנִים מְסַבְּבִין אוֹתוֹ וְחוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד, וְהַסְּגָן מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, וְהַסְּגָן וּמָשִׁיחַ שֶׁעָבַר מִימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְהָאֲבֵלִים וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ, וְאוֹמֵר לָאֲבֵלִים: 'תְּנֻחָמוּ', וְהֵן מְכַבְּדִין אוֹתוֹ כְּפִי כֹּחָן.

ד. וְלֹא לִסְעוּדוֹת שֶׁל רַבִּים אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל מִצְוָה. כדי שלא יתגנה בעיני הבריות (ראה הלכות דעות ה,ב). וְהַסְּגָן מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. הסגן מימינו והעם משמאלו ונמצא הכהן גדול באמצע (ראה גם הלכות אבל ז,ו). וּמָשִׁיחַ שֶׁעָבַר. כהן שהחליף את הכהן הגדול כאשר נפסל ביום הכיפורים (פה"מ מגילה א,ט).

[ה] מֵת לוֹ מֵת – אֵינוֹ יוֹצֵא אַחֲרָיו, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ, וְכָל הָעָם בָּאִין לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ, וְהוּא עוֹמֵד בַּשּׁוּרָה, הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'אָנוּ כַּפָּרָתְךָ', וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: 'תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם'. [ו] וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל.
וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם" (ויקרא כא,י), וְאִם קָרַע – לוֹקֶה. אֲבָל קוֹרֵעַ הוּא מִלְּמַטָּה כְּנֶגֶד רַגְלָיו. וְאֵינוֹ מְרַבֶּה פֶּרַע לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם" (שם), אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא מְסַפֵּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בְּתַעַר אֶלָּא בְּזוּג, רֹאשׁ שַׂעֲרָה זוֹ בְּעִקַּר זוֹ, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָמֵחַ כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ, כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם" (יחזקאל מד,כ).

ה. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ. בזמן שמלווים את המת (פה"מ סנהדרין ב,א; וראה גם הלכות אבל ז,ו). הַסְּגָן מִימִינוֹ. אבל משיח שעבר אינו בא לנחמו שלא יחשוב הכהן הגדול שמחליפו שמח באבלו (בבלי סנהדרין יט,א).
ו. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ. כשמאכילים אותו סעודת הבראה כדרך שמאכילים את שאר האבלים (ראה הלכות אבל ד,ט). כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל. הכהן הגדול לא יושב על הארץ מפני כבודו, אלא על כיסא נמוך, וכל העם היו משתתפים באבלו ויושבים על הארץ.
כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. שנוהגים כאבלים רגילים, וקורעים את בגדיהם למעלה מלפניהם (הלכות אבל ח,א). אֲבָל קוֹרֵעַ הוּא מִלְּמַטָּה כְּנֶגֶד רַגְלָיו. בתחתית הבגד. וְאֵינוֹ מְרַבֶּה פֶּרַע. אינו מגדל את שערו ללא תספורת יותר משלושים יום (הלכות ביאת מקדש א,יא). אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. שלא ככהן הדיוט שאסור רק בעת שנכנס למקדש (שם ה"י). מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. כדי שהמשמר החדש שמתחיל לעבוד במקדש בשבת יראה אותו מסופר (בבלי סנהדרין כב,ב). וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בְּתַעַר. כדי ששערו לא ייקצץ לגמרי. בְּזוּג. מספריים. רֹאשׁ שַׂעֲרָה זוֹ בְּעִקַּר זוֹ. סיפרו את השער באופן שיהיה קצר כך שראש השערה יגיע עד השורש של השערה שלידה ולא יכסה אותה. עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָמֵחַ כְּאֶחָד. שהשערות יהיו באורך אחיד. שֶׁנֶּאֱמַר וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ וכו'. ומכאן שמצד אחד אין לגלח את השער עד הסוף, אך מצד שני אין להשאיר את השער פרוע.

[ז] וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְבוֹדוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם, וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם, וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם.

ז. וְהִיא הַנִּקְרֵאת לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. ונקראת גם לשכת העץ ולשכת פלהדרין (הלכות בית הבחירה ה,יז), ושם הוא מניח את בגדי הזהב בלילה וכשהוא יוצא מן המקדש (לקמן ח,י).

[ח] וְכֹהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ וּמְעִידִין עָלָיו. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ" (שמות יח,כב). [ט] הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת – אֵינוֹ חַיָּב לַהֲעִידָהּ וַאֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל, שֶׁזֶּה אֵינוֹ כָּבוֹד לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיָעִיד. וְאִם הָיְתָה עֵדוּת לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וּמֵעִיד לוֹ.

ח. וְכֹהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ וּמְעִידִין עָלָיו. מותר לו לשמש כדיין, וכן דנים אותו בבית דין והדיינים מקבלים עדות בנוגע למעשיו או לממונו (ראה גם הלכות סנהדרין ב,ד, הלכות עדות יא,ט). בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל. סנהדרין של שבעים ואחד דיינים. כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ. ופירוש הפסוק הוא: דבריו הגדולים של גדול, דיני נפשות של הכהן הגדול, יביאו למשה או לבית הדין הגדול העומד במקום משה.
ט. הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת אֵינוֹ חַיָּב לַהֲעִידָהּ. מצווה על כל אדם שיודע עדות להעיד כשחברו תובע ממנו לבוא ולהעיד בדינו (הלכות עדות א,א), אבל הכהן הגדול פטור מחובה זו (ראה גם שם ה"ג).

[י] וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּסֵפֶר חֲמִישִׁי שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה וּמְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים. וְאִם נָשָׂא שְׁתַּיִם – אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַצּוֹם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אַחַת. וְחוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם גֵּרֵשׁ אִשָּׁה – מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לִשְׁאָר הָעָם.

י. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּסֵפֶר חֲמִישִׁי. איסורי ביאה פרק יז. שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה. אסור לו לשאת אלמנה (שם ה"א). וּמְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים. מצווה לשאת דווקא נערה בתולה, וצריך שתהיה לו אישה אחת בלבד (שם הי"ג). אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַצּוֹם. ביום הכיפורים, שבו הוא יכול לעבוד רק אם הוא נשוי (הלכות עבודת יום הכיפורים א,ב), וצריך שתהיה לו רק אישה אחת. וְחוֹלֵץ. כשאחיו מת ולא השאיר אחריו זרע, הוא חולץ לאשת אחיו, אבל לא מייבם אותה (הלכות איסורי ביאה יז,יב). וְחוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ וכו'. שלא כמלך שאינו חולץ ומייבם, ואין חולצים ומייבמים את אשתו או נושאים אותה לאחר שמתגרשת או מתאלמנת (הלכות מלכים ב,ב-ג).

[יא] בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לַהֵיכָל לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁל אֵפוֹד מֵאֲחוֹרָיו, וְיִכָּנֵס לַהֵיכָל וְיִשְׁתַּחֲוֶה, וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע הַסְּגָן קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, מַגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא, יִכָּנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיֵצְאוּ.

יא. וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁל אֵפוֹד מֵאֲחוֹרָיו. הכהן השלישי שהיה נכנס עם הכהן הגדול, היה עומד מאחוריו ואוחז באבני השוהם שהיו קבועות על כתפות האפוד (לקמן ט,ט). מַגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת. שהייתה בפתח ההיכל.

[יב] בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת – מַקְטִיר. וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּרְצֶה, אוֹמֵר: 'זֹאת הַחַטָּאת שֶׁלִּי' וְ'זֶה הָאָשָׁם שֶׁלִּי'. וְאֵינוֹ עוֹבֵד בְּפַיִס, אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וַהֲרֵי הוּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים.

יב. בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת מַקְטִיר. אבל שאר הכהנים מקטירים קטורת רק פעם אחת בכל חייהם (הלכות תמידין ומוספין ד,ז). וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן. נוטל ראשון כמה שהוא רוצה והשאר מתחלק לשאר הכהנים (ראה גם הלכות מעשה הקרבנות י,יח), ומלחם הפנים הוא נוטל חצי מהלחמים (הלכות תמידין ומוספין ד,יג). וְאֵינוֹ עוֹבֵד בְּפַיִס. עבודות התמיד בכל יום היו מתחלקות בין הכהנים על ידי פייס (שם ד,א), והכהן הגדול רשאי לעבוד כרצונו ללא פייס. וַהֲרֵי הוּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. בחלוקת שאר מתנות הכהונה הניתנות לכהנים מחוץ למקדש דין הכהן הגדול כדין שאר הכהנים ואין לו עדיפות או קדימה בחלוקתם.

[יג] בִּזְמַן שֶׁרוֹצֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְהַקְרִיב, הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן מִימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ – אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ, וְהוֹשִׁיט לוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת רֹאשׁ הָעוֹלָה הָאֵבָרִין שֶׁבְּיָדוֹ, וְסוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן לָאֵשׁ. [יד] וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר הָאֵבָרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן אֵבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ לָרִאשׁוֹן, וְהָרִאשׁוֹן נוֹתֵן לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְהוּא סוֹמֵךְ וְזוֹרֵק לָאֵשׁ.
וְאִם רָצָה לִסְמֹךְ בִּלְבַד וְיִהְיֶה אַחֵר זוֹרֵק לָאֵשׁ – עוֹשֶׂה. וְאֵין שָׁם סְמִיכָה עַל הָאֵבָרִין אֶלָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ, אֲבָל כָּל הַסְּמִיכוֹת עַל בַּעֲלֵי חַיִּים הֵן.

יג. וְהוֹשִׁיט לוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת רֹאשׁ הָעוֹלָה הָאֵבָרִין שֶׁבְּיָדוֹ. את אברי קרבן העולה היו כמה כהנים מעלים למזבח. הכהן הראשון היה מעלה את הראש והרגל (כשהקרבן היה בא מן הצאן), והכהנים שאחריו היו מעלים את שאר האיברים (הלכות מעשה הקרבנות ו,י-יח). כשהעלו את האברים לכהן הגדול, העלו לפי הסדר הקבוע. וְסוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן. סומך ידיו על האיברים.
יד. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן אֵבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ לָרִאשׁוֹן. הכהן הראשון קיבל את האיברים משאר הכהנים, לפי הסדר, והיה מגיש לכהן הגדול.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. שתהיה ההקרבה על ידו ניכרת מהקרבת שאר הכהנים (פה"מ תמיד ז,א). עַל בַּעֲלֵי חַיִּים הֵן. על הבהמות בחייהן.

[טו] כְּשֶׁיִּגְדַּל הַכֹּהֵן וְיֵעָשֶׂה אִישׁ הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד בַּמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. וְאֵינוֹ נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין שִׁירָה.

טו. כְּשֶׁיִּגְדַּל הַכֹּהֵן וְיֵעָשֶׂה אִישׁ. בן שלוש עשרה והביא שתי שערות (הלכות אישות ב,י). בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין שִׁירָה. לעיל ג,ב.

[טז] אֵין הַכֹּהֵן עוֹבֵד תְּחִלָּה, וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ עוֹבֵד תְּחִלָּה, עַד שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" (ויקרא ו,יג). וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַד בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה – עֲבוֹדָתָן כְּשֵׁרָה.

טז. עַד שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ. מנחה זו קרויה מנחת חינוך (הלכות מעשה הקרבנות יב,ד), והיא הייתה באה מכספו של הכהן והוא היה מקריבה בעצמו.

[יז] כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָבַד עֲדַיִן מִיָּמָיו שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל – הֲרֵי זֶה מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ תְּחִלָּה כִּשְׁאָר חִנּוּךְ כָּל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁנִיָּה שֶׁהִיא חִנּוּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה הוּא.

יז. חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם. מנחת חביתין הקרבה חציה עם תמיד של שחר וחציה עם תמיד של בין הערביים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות תמידין ומוספין ג,יח. וּמַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה הוּא. אופן הכנתם היה זהה (ראה הלכות מעשה הקרבנות יג,ב-ד). אבל בניגוד למנחת חביתין מנחת חינוך קרבה כולה כאחת (שם).