פרק ה', הלכות מטמאי משכב ומושב, ספר טהרה
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת – לְעוֹלָם הֵן בְּטֻמְאָתָן, וּמְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים וּמִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב, עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. אֲפִלּוּ נִתְאַחֲרוּ כַּמָּה שָׁנִים בְּלֹא רְאִיַּת טֻמְאָה וְלֹא טָבְלוּ – הֲרֵי הֵן בְּטֻמְאָתָן.
א. לְעוֹלָם הֵן בְּטֻמְאָתָן וכו'. ראה גם הלכות איסורי ביאה ד,ג. עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. טבילה במקווה כהלכתה (ראה שם יא,טז). בְּלֹא רְאִיַּת טֻמְאָה. מבלי שראו דם או זוב המטמא אותם.
ב. יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה – כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר, הֲרֵי הוּא כְּדַם הַנִּדּוּת, וּמְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ; לֹא תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָמִים בִּלְבַד, אֶלָּא בְּיָמִים וּטְבִילָה.
ב. אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה. לאחר שבעה ימים מלידת זכר או ארבעה עשר מלידת נקבה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר. בתוך שלושים ושלושה ימים של זכר או שישים ושישה לנקבה. שבימים אלו דין היולדת הוא שכל דם שרואה נקרא 'דם טוהר' ואינו מטמא אותה (הלכות איסורי ביאה ד,ה). וּמְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. כדלעיל ב,א. לֹא תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָמִים בִּלְבַד אֶלָּא בְּיָמִים וּטְבִילָה. שאין טהרת היולדת תלויה רק בכך שיעבור מניין קבוע של ימים אלא גם בכך שתטבול.
ג. יוֹלֶדֶת שֶׁיָּרְדָה לִטְבֹּל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, וְנֶעֱקַר מִמֶּנָּה דָּם בִּירִידָתָהּ וְיָצָא חוּץ לְבֵין הַשִּׁנַּיִם – הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה, וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְדָם זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּבְשָׂרָהּ. וְאִם נֶעֱקַר מִמֶּנָּה בַּעֲלִיָּתָהּ מִן הַמִּקְוֶה – הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּם טֹהַר, וְהַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לְכָל הַדָּם הַמֻּבְלָע בָּאֵבָרִים וּמְשִׂימָה אוֹתוֹ דַּם טֹהַר.
ג. שֶׁיָּרְדָה לִטְבֹּל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה. כדי לעבור מימי טומאה לימי טהרה. וְיָצָא חוּץ לְבֵין הַשִּׁנַּיִם. שהוא מחוץ לצוואר הרחם, שבכגון כך האישה נטמאת בנידה (ראה הלכות איסורי ביאה ה,ב). הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. אף שהאישה נטהרה מטומאת הלידה, היא נטמאת מחמת הדם שנעקר ממנה שלא נטהר בטבילה. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּבְשָׂרָהּ. אף על פי שהדם עדיין לא יצא מחוץ לגופה, מכיוון שיצא מן הרחם קודם טבילת היולדת, הוא נחשב כדם נידה שמטמא ולא כדם טוהר.
ד. יוֹלֶדֶת שֶׁטָּבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה, אוֹ אַחַר סְפִירַת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּזוֹב – הֲרֵי הִיא בְּכָל יְמֵי טֹהַר שֶׁלָּהּ כְּטָמֵא שֶׁטָּבַל וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, וַהֲרֵי הִיא טְבוּלַת יוֹם בְּכָל אוֹתָן הַיָּמִים; וְאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת בְּסוֹף יְמֵי טֹהַר, אֶלָּא בְּמִשְׁלַם הַיָּמִים הֲרֵי הִיא כִּטְבוּל יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִיא כִּטְבוּל יוֹם? לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. אֲבָל לְקָדָשִׁים – הֲרֵי הִיא כְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל, אֶלָּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּנִדָּה אוֹ בִּטְמֵא מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר וּפוֹסֶלֶת אֶת הַתְּרוּמָה כִּטְבוּל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָתָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה – הֲרֵי הוּא בְּטָהֳרָתוֹ, שֶׁמַּשְׁקֵה טְבוּל יוֹם טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וּמְטַמְּאָה אֶת הַקֳּדָשִׁים כִּוְלַד הַטֻּמְאוֹת, עַד שֶׁתַּשְׁלִים יְמֵי טֹהַר וְתִהְיֶה טְהוֹרָה לַכֹּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא צְרִיכָה טְבִילָה בַּסּוֹף וְאַחַר כָּךְ תִּגַּע בַּקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה אַחֶרֶת לַאֲכִילַת הַתְּרוּמָה.

ד. אוֹ אַחַר סְפִירַת שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים אִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. יולדת שראתה דם בימי זיבתה קודם הלידה שלא מחמת הוולד נקראת יולדת בזוב, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם ורק לאחר מכן יכולה לטבול ולהתחיל את ימי הטוהר שלה (ראה הלכות איסורי ביאה ז,א-ח). כְּטָמֵא שֶׁטָּבַל וַעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וכו'. כאדם שנטמא באב הטומאה וטבל, ועוד לא הגיע הערב אחר טבילתו, שהוא שני לטומאה (הלכות שאר אבות הטומאות י,א).

אֲבָל לְקָדָשִׁים הֲרֵי הִיא כְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבַל. והיא מטמאת את הקדשים שנוגעת בהם ועושה אותם שני לטומאה (בניגוד לטבול יום שרק פוסל את הקדשים ועושה אותם רביעי לטומאה, ראה שם ה"ג). אֶלָּא כְּמִי שֶׁנָּגַע בְּנִדָּה אוֹ בִּטְמֵא מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שהם אבות הטומאה והנוגע בהם נעשה ראשון.
אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר. מותרת לאכול מעשר שני (הלכות מעשר שני ג,ד). וּפוֹסֶלֶת אֶת הַתְּרוּמָה כִּטְבוּל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שאר אבות הטומאות י,ג. וּמִדַּם טָהֳרָתָהּ. הדם שרואה בימים אלו, שהוא דם טוהר. שֶׁמַּשְׁקֵה טְבוּל יוֹם טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שם ה"ד, וראה גם ה"ו שם. וּמְטַמְּאָה אֶת הַקֳּדָשִׁים כִּוְלַד הַטֻּמְאוֹת עַד שֶׁתַּשְׁלִים יְמֵי טֹהַר וְתִהְיֶה טְהוֹרָה לַכֹּל וְיֵרָאֶה לִי… שֶׁהִיא צְרִיכָה טְבִילָה בַּסּוֹף וְאַחַר כָּךְ תִּגַּע בַּקֹּדֶשׁ. מן הלשון כאן נראה שהיולדת שנשלמו ימי הטוהר שלה אינה מטמאת את הקדשים במגע, אלא שהצריכו שתטבול לפני שנוגעת בקדשים מאחר שבימי הטוהר הייתה מטמאת אותם כראשון לטומאה. ואף שכל עוד לא הביאה קרבנה הרי היא מחוסרת כיפורים ואסורה באכילת קדשים, מכל מקום אינה מטמאתם במגע. וכך סבר הרמב"ם בתחילה, אבל לאחר מכן חזר בו משיטה זו וסבר שמחוסר כיפורים פוסל את הקדשים במגע כטבול יום (ראה הערת הר"י קאפח לפה"מ זבחים יב,א והלכות שאר אבות הטומאות י,ג ובביאור שם; ולפי זה נראה שהדברים כאן הם מנוסח מהדורה קמא של הרמב"ם). ויש שפירשו את ההלכה כאן לפי שיטת הרמב"ם לאחר שחזר בו, ופירשו שמדובר כאן ביולדת שהביאה קרבנה, ואף על פי כן הצריכוה טבילה קודם שתיגע בקודשים. ואף שחכמים הצריכו שמחוסרי כפרה יטבלו לאחר הבאת קרבנם להתירם באכילה קדשים, אך לא הצריכו טבילה לנגיעה (ראה הלכות שאר אבות הטומאות יב,טו), זהו בשאר מחוסרי כפרה אבל ביולדת החמירו יותר והצריכו טבילה גם לצורך נגיעה (ראה מרכה"מ).

ה. יוֹלֶדֶת שֶׁהִיא מְצֹרַעַת, וְטָבְלָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר אוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל נְקֵבָה – הֲרֵי דַּם טָהֳרָה שֶׁלָּהּ טָמֵא כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, וְכֻלָּן כְּמַשְׁקִין טְמֵאִים; שֶׁכָּל הַטְּמֵאִים – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כַּמַּשְׁקִין שֶׁהֵן נוֹגְעִין בָּהֶן, חוּץ מִזָּב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֲבוֹת טֻמְאוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ה. הֲרֵי דַּם טָהֳרָה שֶׁלָּהּ טָמֵא כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. אף על פי שדם זה הוא דם טוהר, הוא טמא כדין משקי המצורע שהם טמאים (ומטמא כמותם רק כשהוא לח, ולא כשאר דם טמא שמטמא אף כשהוא יבש, כמבואר לעיל ב,א). שֶׁכָּל הַטְּמֵאִים מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כַּמַּשְׁקִין שֶׁהֵן נוֹגְעִין בָּהֶן. שהם ראשון לטומאה (הלכות שאר אבות הטומאות י,ד). שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ. רוקו, שכבת זרעו ומימי רגליו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,יד-טו.
ו. זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּיּוֹם הַשָּׁמוּר שֶׁלָּהּ אַחַר הָנֵץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה – הֲרֵי מַגָּעָהּ וּבְעִילָתָהּ תְּלוּיִין: אִם נִגְמַר הַיּוֹם וְלֹא רָאָת – כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ טָהוֹר, וּבוֹעֲלָהּ טָהוֹר וּפָטוּר; וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁטָּבְלָה – כָּל טְהָרוֹת שֶׁעָשָׂת טְמֵאוֹת, וְעוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב, וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב חַטָּאת. טָבְלָה בְּלֵיל הַשִּׁמּוּר קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר – הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא טָבְלָה, וַעֲדַיִן עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב.
ו. זָבָה קְטַנָּה. שראתה דם יום אחד או שניים וצריכה כעת לשמור יום נקי אחד על מנת להיטהר. אַחַר הָנֵץ. אחר זריחת השמש. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה. הלכות איסורי ביאה ו,ט. מַגָּעָהּ וּבְעִילָתָהּ תְּלוּיִין. דינם מסופק, עד שיתברר בסיומו של יום השימור אם ראתה או לא (ראה גם שם הל' יג-יד). וּפָטוּר. מחטאת. וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁטָּבְלָה. ונמצא שהייתה זבה בכל אותו היום שעבר ומטמאת למפרע. וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב חַטָּאת. כדין מי שבא על זבה בשוגג, החייב בקרבן. קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא טָבְלָה. ראה גם שם הי"ב. אך אם טבלה לאחר שעלה עמוד השחר, אף על פי שעדיין לא הגיע הנץ החמה, טבילתה כשרה בדיעבד (משנה מגילה ב,ד).
ז. הָרוֹאָה דָּם בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר, וְטָבְלָה לְעֶרֶב לֵיל שְׁנֵים עָשָׂר – הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה.
ז. הָרוֹאָה דָּם בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר. שהוא היום האחרון של ימי הזיבה שלמחרת מתחילים ימי הנידה (לפירוט מחזור ימי נידה וימי זיבה ראה הלכות איסורי ביאה ו,ב-ו). הֲרֵי זוֹ מְטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה. שטבילה בליל השימור אינה נחשבת טבילה, וכדלעיל. ואף שגם אם תראה ביום שנים עשר לא תיעשה זבה גדולה (שאז מתחילים ימי הנידה ואינם מצטרפים לראיות של ימי הזיבה), מכל מקום היא נחשבת זבה קטנה המטמאת משכב ומושב (אמנם הטבילה בלילה מועילה לכך שאם בא עליה בעלה פטורים מקרבן – שם הי"ז). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה. הלכות איסורי ביאה ו,יז.
ח. טָבְלָה בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה – אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד לָעֶרֶב, אִם שִׁמְּשָׁה, בּוֹעֲלָהּ טָהוֹר, וּמִשְׁכָּבָהּ וּמֶרְכָּבָהּ טְהוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁרָאָת דָּם בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר אַחַר הַטְּבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת נִדָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בְּאִסּוּר נִדָּה, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לְיוֹם אַחַד עָשָׂר. לְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה לִשְׁמֹר יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר, אֶלָּא טוֹבֶלֶת וְעוֹסֶקֶת בַּטְּהָרוֹת.
אֲבָל הָרוֹאָה דָּם בָּעֲשִׂירִי – טוֹבֶלֶת בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר וּמְשַׁמֶּרֶת אוֹתוֹ, שֶׁאִם תִּרְאֶה בּוֹ דָּם אַחַר טְבִילָה – נִטְמְאוּ כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁעָשָׂת וְנִטְמָא בּוֹעֲלָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בַּנִּדָּה.
ח. אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד לָעֶרֶב. כדין כל זבה קטנה שאסורה לבעלה כל יום השימור (הלכות איסורי ביאה ו,יח). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בְּאִסּוּר נִדָּה. שם. לְפִיכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה לִשְׁמֹר יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר וכו'. שכיוון שנסתיימו ימי הזיבה יצאה מגדר זבה, וטבילתה מטהרת אותה לעניין טהרות.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת זָבָה גְּדוֹלָה. שאינה נעשית זבה גדולה אלא כשרואה שלושה ימים רצופים בתוך ימי הזיבה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בַּנִּדָּה. שם הט"ז.
ט. זָב וְזָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלוּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – לֹא יִתְעַסְּקוּ בִּטְהָרוֹת עַד לָעֶרֶב, שֶׁמָּא יִרְאוּ טֻמְאָה וְיִסְתְּרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה, וְנִמְצָא אוֹתָן הַטְּהָרוֹת טְמֵאוֹת לְמַפְרֵעַ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב לְמַפְרֵעַ – אֵין מְטַמְּאִין כְּלֵי חֶרֶשׂ בְּהֶסֵּט מֵאַחַר שֶׁטָּבְלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְרָאוּ טֻמְאָה וְסָתְרוּ הַכֹּל. וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁהֵסִיטוּ עַד שֶׁלֹּא רָאוּ – טָהוֹר.
ט. שֶׁטָּבְלוּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם. שהזב והזבה הגדולה סופרים שבעה ימים נקיים וטובלים ביום השביעי וטהורים לערב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות איסורי ביאה ו,יא, הלכות מחוסרי כפרה ג,א. וְיִסְתְּרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה. שאפילו ראו ביום השביעי לאחר שטבלו צריכים לספור מחדש ומטמאים למפרע (הלכות איסורי ביאה ו,יג-טו, הלכות מחוסרי כפרה שם; וראה גם הלכות טומאת אוכלין ח,יט).
אֵין מְטַמְּאִין כְּלֵי חֶרֶשׂ בְּהֶסֵּט מֵאַחַר שֶׁטָּבְלוּ. שהזב וחבריו שהסיטו כלי חרס מטמאים אותו ואפילו כאשר הוא מוקף צמיד פתיל (לקמן ח,ב-ג). וכיוון שזוהי טומאה יתירה בזב שאינה בשאר המטמאים, יש לה תיקון על ידי טבילה זו (רש"י מגילה ח,ב מובא בכס"מ, וראה עוד שם טעם אחר).

תקציר הפרק 

פרק ה הלכות מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב

יולדת שעברו ימי טומאתה – 7 ימים לזכר ו-14 לנקבה – וטבלה, הרי היא טהורה. אך עד מלאות ימי טהרה – ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה – דינה כ'טבול יום' (טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו= אחרי הטבילה, ממתינים עד השקיעה), הנחשב כ'שני לטומאה' ואינו מטמא את החולין.
אך לענין קדשים החמירו חכמים שיהא דינה כ'ראשון לטומאה', "כמי שנגע בנדה או בטמא מת", ואם תיגע בקדשים תעשה אותם 'שני לטומאה'.

💬מעניין…
בהלכה ד יש לכאורה סתירה גדולה ברמב"ם ורבו המפרשים לדבר עליה –עיינו בפירוש שבספר (יש אומרים שהרמב"ם חזר בו!)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מטמאי משכב ומושב ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.ימי טהר של יולדת דינם כטבול יום?

2.זבה קטנה שטבלה בלילה טומאתה תלויה?

3.טבילה מטהרת מדם קודם שיצא מהרחם?

תשובות

1-כן 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן