פרק ה', הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַגּוֹי וְגֵר תּוֹשָׁב – לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג,כ) – לְאָחִיךָ אָסוּר, וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לַגּוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" (שם כג,כא). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וְזֶה הוּא דִּין תּוֹרָה.
א. וְגֵר תּוֹשָׁב. גוי שקיבל עליו לקיים את המצוות שהצטוו בני נח מפני ציווי ה' (הלכות מלכים ח,יא, וראה עוד הלכות איסורי ביאה יד,ז-ח). לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית. אין איסור בכך. לְאָחִיךָ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. איסור ריבית אינו דומה לאיסור גזל או גנבה שנאסר גם בגוי (ראה הלכות גזלה ואבדה א,ב, הלכות גנבה א,ב), והוא נובע מהדרישה מכל אחד מישראל שיתייחס לחברו מישראל כאל אח שאין מן הראוי לגבות ממנו ריבית. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לַגּוֹי. לא רק שהדבר הותר, אלא יש גם מצווה להלוות לגוי בריבית (השווה לעיל א,ב). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות. וְזֶה הוּא דִּין תּוֹרָה. כך עיקר הדין.
ב. אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הַגּוֹי בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְמַד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִלְוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית, שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. וְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בָּא לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו – מֻתָּר לְהַלְוֹת לַגּוֹי בְּרִבִּית, אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הַגּוֹיִם – מֻתֶּרֶת לַכֹּל.
ב. אָסְרוּ חֲכָמִים וכו'. חכמים הגבילו את אפשרות ההלוואה בריבית לגוי. אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. לצרכי מחייתו של הישראל ולא כדי להתעשר. שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. הלווה מתרחק ממנו ואינו בקשר תדיר עמו. וְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בָּא לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו. שאין חשש שילמד ממעשיו. אֲבַק רִבִּית. ריבית מדברי חכמים (להגדרתה ראה לקמן ו,א). מֻתֶּרֶת לַכֹּל. לכל אדם, ולא רק לתלמידי חכמים.
ג. יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: 'תְּנֵם לִי, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לַגּוֹי' – הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה, אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַגּוֹי, עַד שֶׁיִּטֹּל הַגּוֹי מְעוֹתָיו וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָאַחֵר.
ג. תְּנֵם לִי. את מעות ההלוואה מן הגוי. וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לַגּוֹי. אחזיר לך את המעות בתוספת תשלום דמי הריבית כפי שהיית משלם לגוי. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. שהרי לווה מישראל מעות ומשלם לו ריבית. אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַגּוֹי. אפילו אם סיכמו במעמד הגוי שהישראל הראשון יעביר את המעות לישראל השני והוא יפרע לגוי את המעות והריבית, הדבר אסור כי בפועל יש כאן הלוואה מישראל לישראל (ואף שהעברת המעות נעשתה על דעת הגוי, אין אומרים שהישראל השני הוא שליח של הגוי וההלוואה כאילו הוחזרה לגוי וניתנה על ידו לישראל השני, שאין תורת שליחות ביחסי ישראל וגוי – בבלי בבא מציעא עא,ב). עַד שֶׁיִּטֹּל הַגּוֹי מְעוֹתָיו וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָאַחֵר. שאז נעשתה הלוואה בפועל בין הגוי לישראל השני.
ד. גּוֹי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִירָן לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: 'תְּנֵם לִי, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל' – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַגּוֹי הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ, הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן – הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה.
ד. תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מכיוון שיש כאן הלוואה שנעשית בין הגוי לישראל השני, ואינה קשורה לישראל הראשון. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל. אם סיכמו במעמד הישראל שהגוי יעביר את המעות לישראל השני, והוא ישלם לישראל הראשון את המעות והריבית. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַגּוֹי הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. אף שהמעשה שנעשה כאן הוא נתינה של הגוי ביד הישראל השני, מכל מקום הואיל והישראל המלווה נוכח בנתינה ומסכים לה, נחשבת נתינת הגוי כפעולה טכנית בלבד הנעשית מחמת רצון הישראל הראשון, וכאילו הוא נתן לישראל השני בעצמו (ע"פ יד"פ, וראה מ"מ כס"מ ולח"מ שהתקשו בהלכה זו).

ה. אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד גּוֹי כְּדֵי לְהַלְוֹת אוֹתָן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית. וְגוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית – אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּינֵיהֶן שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה, נִמְצָא הֶעָרֵב תּוֹבֵעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית שֶׁהֶעָרֵב חַיָּב בָּהּ לַגּוֹי. לְפִיכָךְ, אִם קִבֵּל עָלָיו הַגּוֹי שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

ה. לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד גּוֹי וכו'. לתת אותן לגוי כדי שילווה עבורו לישראל אחר בריבית. שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּינֵיהֶן שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה וכו'. לפי דיני הגויים המלווה גובה חובו מן הערב, והערב חוזר וגובהו מהלווה (שלא כדיני ישראל שבהם תובעים את הלווה קודם, ורק אם אין לו גובים מן הערב כדלקמן כה,ג). ונמצא אם כן שהערב הוא כמתווך בהלוואה, וכאילו לווה מן הגוי בריבית וחזר והלווה לישראל הלווה בריבית, וכשהערב יגבה מהלווה את הכסף נמצא לוקח ממנו ריבית. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הַגּוֹי שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שאם הלווה נתבע תחילה ואין לו לשלם והערב משלם במקומו, נחשב התשלום כולו (הקרן והריבית ששילם הערב לגוי) כהלוואה חדשה שמלווה הערב ללווה, וכאשר מחזירה ללווה אין כאן ריבית (ראה רש"י ורמב"ן בבא מציעא עא,ב).
ו. יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַגּוֹי בְּרִבִּית, וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה וְנִתְגַּיֵּר: אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית; וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר זְקָפָן – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית.
אֲבָל גּוֹי שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וְזָקַף עָלָיו אֶת הָרִבִּית בְּמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁזְּקָפָן עָלָיו אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּר זֶה. וְגוֹבֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כָּל מְעוֹת הָרִבִּית שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּשֶׁהָיָה גּוֹי.
ו. וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה. צירף את הריבית לגוף ההלוואה עצמה והחוב הוגדר מראש על פי הסכום כולו. אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית. שבזמן שהתגייר היה הכול מוגדר כחוב ולא כריבית. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר זְקָפָן גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. שאסור לו לגבות את הריבית לאחר שהתגייר אף על פי שההלוואה ניתנה בהיותו גוי.
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּר זֶה. שהתגייר כדי שלא לשלם ריבית. כָּל מְעוֹת הָרִבִּית שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּשֶׁהָיָה גּוֹי. אבל מה שהתחייב לאחר שהתגייר אסור משום ריבית.
ז. מִצְוָה לְהַקְדִּים הַלְוָאַת יִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם לְהַלְוָאַת הַגּוֹי בְּרִבִּית.
ח. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא, וְהָעוֹשֶׂה זֶה רָשָׁע. וְאִם נָתַן – חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק. וְהַנּוֹתֵן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר – הֲרֵי זֶה חָסִיד.
ח. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו וכו'. אסור לתת לחברו לעסוק בכספו, אם המקבל יישא בתשלום כל ההפסדים ויתחלקו ביניהם ברווחים (ראה לעיל ד,יד ולקמן ח,יב), שאם המקבל חייב בכל מקרה להחזיר את הסכום שקיבל, המעות שקיבל הן למעשה הלוואה, והרווחים הם הריבית. חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק. הנותן נושא גם בהפסדים בהתאם לחלקו בשכר כפי שנוהגים בעסק (ראה הלכות שלוחין ושותפין פרק ו). וְהַנּוֹתֵן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר. שהנותן נושא בתשלומי ההפסדים, ואת הרווחים מחלקים ביניהם.
ט. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמֶחֱצַת שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמֶחֱצַת שָׂכָר, וְלֹא בֵּיצִים לְהוֹשִׁיבָן תַּחַת הַתַּרְנְגֹלִין שֶׁלּוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִים לְפַטְּמָן לְמֶחֱצַת שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ אוֹ יִהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יָתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת.
ט. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמֶחֱצַת שָׂכָר. אסור לאדם לתת לאחר למכור בשבילו פירות וכיוצא בזה, בתמורה לכך שיתחלקו ביניהם בשווה ברווח. וְלֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמֶחֱצַת שָׂכָר. שיקנה פירות וימכרם ויתחלקו בשווה ברווח. וְלֹא שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִים לְפַטְּמָן לְמֶחֱצַת שָׂכָר. אסור לתת לחברו בהמות לפיטום, על מנת שיתחלקו בשווה ברווח. אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. שנותן לו שכר טרחתו והוצאותיו על מזון בעלי החיים. הבעיה בכל המקרים הללו היא שאם המקבל מחזיר בסוף את הקרן והם מתחלקים ברווח, נמצא שהמלאכה נעשתה תמורת קבלת הדבר בהלוואה, והדבר אסור משום ריבית. אבל אם מקבל שכר עבור טרחתו נמצא שעבד עבור שכרו ולא בתמורה להלוואה. אוֹ יִהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יָתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ. שמשתתף בהפסדים ביחס מופחת, שזהו שכרו עבור טרחתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת. הלכות שלוחין ושותפין ח,א.
י. הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ בְּמָעוֹת אוֹ בְּקַרְקַע אוֹ הַנּוֹתֵן לוֹ עֵסֶק – לֹא יְצָרֵף הַשָּׂכָר עִם הַקֶּרֶן, שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר, וְנִמְצְאוּ בָּאִין לִידֵי רִבִּית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עֵסֶק אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָן מִלְוָה, שֶׁמָּא יָמוּת, וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ, וְגוֹבֶה בּוֹ אֶת הָרִבִּית.
י. הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ… לֹא יְצָרֵף הַשָּׂכָר עִם הַקֶּרֶן וכו'. כשמשקיע עם חברו בשותפות או בעסק, כאשר מוסר לו את הכסף וכותבים על כך שטר, לא יעריך מראש את הרווח ויכתוב אותו בתור חלק מהקרן, שמא לא יהיה רווח או יהיה רווח פחות מהצפוי, וכשיגבה על פי השטר נמצא חברו משלם לו ריבית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עֵסֶק אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָן מִלְוָה וכו'. גם אם יכתבו רק את הקרן, לא יגדירו אותה כהלוואה, שמא יהיה הפסד וימות, והיורש לא ידע על כך ויגבה את כל הקרן ללא ניכוי חלקו בהפסד.
יא. אָסוּר לְהַקְדִּים אֶת הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתָהּ. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְוֹת מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ – זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ – זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כֵּן – הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית.
יא. אָסוּר לְהַקְדִּים וכו'. גם תוספת שלא סוכמה אסורה, ואפילו אם ניתנה מחוץ לזמן ההלוואה. נָתַן עֵינָיו לִלְוֹת מִמֶּנּוּ. תכנן לבקש ממנו הלוואה. סִבְלוֹנוֹת. מתנות. בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ. שלא היה יכול להרוויח מהן כשהיו ביד הלווה, והן כבטלות אצל הלווה.
יב. מִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם – אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַלְּסוֹ בִּדְבָרִים אוֹ יַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר" (דברים כג,כ) – אֲפִלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִין. וְכֵן אָסוּר לוֹ לְלַמֵּד אֶת הַמַּלְוֶה מִקְרָא אוֹ תַּלְמוּד כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ אִם לֹא הָיָה רָגִיל בָּזֶה מִקֹּדֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר".
יב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַלְּסוֹ בִּדְבָרִים אוֹ יַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. וכל שכן שלא ישבח אותו ולא יקדים לבוא לביתו לומר לו שלום. שֶׁנֶּאֱמַר נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר. שגם הטבות שאינן ממוניות אסורות משום ריבית.
יג. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ – לֹא יֹאמַר לוֹ: 'דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי', כְּלוֹמַר שֶׁתְּכַבְּדוֹ וְתַאֲכִילוֹ וְתַשְׁקֵהוּ כָּרָאוּי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יג. לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וכו'. גם כאשר הטובה אינה מגיעה אל המלווה ישירות, אלא אל אדם אחר שהמלווה מעוניין בטובתו, הרי היא אסורה משום ריבית.

יד. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית, וּמֻתָּרִין. כֵּיצַד? לוֹקֵחַ אָדָם שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִלְוָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וּמֻתָּר אָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָר, שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלֹּוֶה לַמַּלְוֶה. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: 'הֵא לְךָ דִּינָר זֶה, וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי', שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה.

יד. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית וּמֻתָּרִין. שנראים כמו ריבית כי הנותן מקבל יותר מהסכום שנתן, אך הם מותרים מכיוון שתוספת השכר אינה תשלום עבור אריכות זמן ההלוואה, ואין כאן כלל ריבית. לוֹקֵחַ אָדָם שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִלְוָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מותר לקנות מחברו זכות גביית חוב בשטר או בעל פה בפחות מסכום החוב, שההפחתה היא בגלל הסיכון שאולי לא יצליח לגבות את החוב. ואף על פי שתמורת מה שנתן למוכר הוא יקבל ממנו זכות לגבות יותר מכך, אין הדבר נחשב ריבית. וּמֻתָּר אָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָר. ונמצא שהמלווה מקבל משניהם יחד יותר ממה שהוא מלווה. שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה. שהתשלום הוא עבור התיווך בין הצדדים ואין כאן תוספת תשלום על עצם ההלוואה.
טו. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: 'הַלְוֵנִי מָנֶה', אָמַר לוֹ: 'מָנֶה אֵין לִי, חִטִּים בְּמָנֶה יֵשׁ לִי', וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית, שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מֵאָה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה – הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמֵּאָה בַּדִּין, שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן.
וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ – לֹא יַחֲזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה, מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית, שֶׁהֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּשָׂדֵהוּ כְּשֶׁהָיָה, וְנוֹתֵן לָזֶה שָׂכָר בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ.
טו. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין. ואין בעצם ההלוואה ריבית או אבק ריבית. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. חכמים אסרו אותם מכיוון שיש בעקיפין הוספה עבור ההלוואה. חִטִּים בְּמָנֶה יֵשׁ לִי. חיטים בשווי מאה דינרים שאני יכול למכור לך בהקפה, ותוכל למכור אותן ולקבל בהן את הכסף שאתה זקוק לו. וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים. המוכר עצמו חזר וקנה מחברו את החיטים שמכר לו, ושילם לו במזומן סכום נמוך מהסכום שמכר לו אותן בתחילה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מכיוון שתוספת התשלום אינה מחמת שמכר לו בהקפה, אלא מכך שהיו שתי פעולות של מכירה בהפרש מחיר ביניהן. אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מֵאָה. והקנייה הייתה רק דרך להערים על דיני ריבית. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמֵּאָה. את המאה שחייב לו על החיטים שמכר לו בתחילה. שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן. ולכן אין הדין כאן כאבק ריבית שאינו נגבה מן הלווה למלווה (לעיל ד,ו).
וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ וכו'. שקיבל מהלווה את שדהו כמשכון להלוואה (לדרכים השונות בהן מותר הדבר או אסור ראה לקמן ו,ז-ח). לֹא יַחֲזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה. אם הלווה עצמו שוכר את שדה המשכון מן המלווה, הדבר אסור משום הערמת ריבית, שהרי באמת השדה שייכת לו, וממילא יוצא שתשלום השכירות הוא דרך להערים ולשלם למלווה ריבית עבור ההלוואה.

טז. אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אֶת הַדִּינָרִין, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לַמַּשְׂכִּיר אֶת הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי חוֹזֵר בְּעַצְמוֹ, וְזֶה מוֹצִיא אֵלּוּ וּמֵבִיא דִּינָרִין אֲחֵרוֹת, וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית.

טז. אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אֶת הַדִּינָרִין. לתת אותם לזמן תמורת תשלום, ויכול להשיב לו דינרים אחרים. וּמֵבִיא דִּינָרִין אֲחֵרוֹת. ודומה להלוואה. וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית. אבל אינה ריבית קצוצה, מכיוון שאין זה כהלוואה היות ולא כל האחריות על השוכר (שהרי שוכר פטור באונסים), ואילו בהלוואה חייב להשיב את כל הסכום בכל מקרה (ראה תוספות בבא מציעא סט,ב).
יז. מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן הַמֶּכֶס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נָתַן, יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ, וְנָתַן עַל יָדוֹ דִּינָר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ יָתֵר מִדִּינָר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יז. מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו וכו'. אם לפי חוקי המלך מי שפרע מס שמוטל על חברו, יכול בתמורה לכך לשעבד את חברו שיעבוד אצלו (ראה גם הלכות גזלה ה,טז, הלכות עבדים א,ח). וְנָתַן עַל יָדוֹ דִּינָר. פרע עבורו מס בשווי דינר. אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ יָתֵר מִדִּינָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. ואין בכך משום ריבית מכיוון שהפירעון שפרע עבור חברו אינו נחשב להלוואה.

תקציר הפרק 

🤔 האם תלמידי חכמים חסינים מהתבוללות?
לפעמים ההלכה לא שוויונית: ליהודי אסור להלוות בריבית, אבל לגוי מותר, ולא עוד אלא שזו אפילו מצווה: "ומצוות עשה להשיך לגוי, שנאמר 'לנכרי תשיך'. מפי השמועה למדו שזו מצוות עשה, וזה הוא דין תורה". ובכל זאת, חכמים אסרו להפוך את ההלוואה לעסק שממנו מתעשרים והתירו למלווה היהודי להרוויח רק "כדי חייו", כלומר כדי צרכי מחייתו של המלווה ולא יותר, וזאת בשל החשש שהתעסקות קבועה בהלוואה לגויים תוביל להשפעה תרבותית והתבוללות; לתלמיד חכמים, לעומת זאת, מותר להלוות בריבית אפילו כדי להרוויח, שכן הוא לא ילמד ממעשי הגוי (הלכות א-ב). בזמננו התירו הפוסקים להלוות לגויים בכל אופן שהוא, מכיוון שיהודי לא יכול להתפרנס בשום משא ומתן בלי שיתעסק עם גויים, כך שלא שייך חשש ההתבוללות בהלוואה יותר מבשאר סוגי משא ומתן ❗

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אסור באיסור מוחלט להלוות בריבית לגוי על מנת להרויח?

2.מותר להשקיע בעסק שיכול רק להרויח ממנו?

3.האם מותר להשכיר כסף?

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן