א. וְגֵר תּוֹשָׁב. גוי שקיבל עליו לקיים את המצוות שהצטוו בני נח מפני ציווי ה' (הלכות מלכים ח,יא, וראה עוד הלכות איסורי ביאה יד,ז-ח). לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית. אין איסור בכך. לְאָחִיךָ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. איסור ריבית אינו דומה לאיסור גזל או גנבה שנאסר גם בגוי (ראה הלכות גזלה ואבדה א,ב, הלכות גנבה א,ב), והוא נובע מהדרישה מכל אחד מישראל שיתייחס לחברו מישראל כאל אח שאין מן הראוי לגבות ממנו ריבית. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לַגּוֹי. לא רק שהדבר הותר, אלא יש גם מצווה להלוות לגוי בריבית (השווה לעיל א,ב). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בביאור המקראות. וְזֶה הוּא דִּין תּוֹרָה. כך עיקר הדין.

ב. אָסְרוּ חֲכָמִים וכו'. חכמים הגבילו את אפשרות ההלוואה בריבית לגוי. אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. לצרכי מחייתו של הישראל ולא כדי להתעשר. שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. הלווה מתרחק ממנו ואינו בקשר תדיר עמו. וְתַלְמִיד חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בָּא לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו. שאין חשש שילמד ממעשיו. אֲבַק רִבִּית. ריבית מדברי חכמים (להגדרתה ראה לקמן ו,א). מֻתֶּרֶת לַכֹּל. לכל אדם, ולא רק לתלמידי חכמים.

ג. תְּנֵם לִי. את מעות ההלוואה מן הגוי. וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לַגּוֹי. אחזיר לך את המעות בתוספת תשלום דמי הריבית כפי שהיית משלם לגוי. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. שהרי לווה מישראל מעות ומשלם לו ריבית. אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַגּוֹי. אפילו אם סיכמו במעמד הגוי שהישראל הראשון יעביר את המעות לישראל השני והוא יפרע לגוי את המעות והריבית, הדבר אסור כי בפועל יש כאן הלוואה מישראל לישראל (ואף שהעברת המעות נעשתה על דעת הגוי, אין אומרים שהישראל השני הוא שליח של הגוי וההלוואה כאילו הוחזרה לגוי וניתנה על ידו לישראל השני, שאין תורת שליחות ביחסי ישראל וגוי – בבלי בבא מציעא עא,ב). עַד שֶׁיִּטֹּל הַגּוֹי מְעוֹתָיו וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָאַחֵר. שאז נעשתה הלוואה בפועל בין הגוי לישראל השני.

ד. תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מכיוון שיש כאן הלוואה שנעשית בין הגוי לישראל השני, ואינה קשורה לישראל הראשון. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל. אם סיכמו במעמד הישראל שהגוי יעביר את המעות לישראל השני, והוא ישלם לישראל הראשון את המעות והריבית. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַגּוֹי הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. אף שהמעשה שנעשה כאן הוא נתינה של הגוי ביד הישראל השני, מכל מקום הואיל והישראל המלווה נוכח בנתינה ומסכים לה, נחשבת נתינת הגוי כפעולה טכנית בלבד הנעשית מחמת רצון הישראל הראשון, וכאילו הוא נתן לישראל השני בעצמו (ע"פ יד"פ, וראה מ"מ כס"מ ולח"מ שהתקשו בהלכה זו).

ה. לִתְלוֹת מְעוֹתָיו בְּיַד גּוֹי וכו'. לתת אותן לגוי כדי שילווה עבורו לישראל אחר בריבית. שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּינֵיהֶן שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה וכו'. לפי דיני הגויים המלווה גובה חובו מן הערב, והערב חוזר וגובהו מהלווה (שלא כדיני ישראל שבהם תובעים את הלווה קודם, ורק אם אין לו גובים מן הערב כדלקמן כה,ג). ונמצא אם כן שהערב הוא כמתווך בהלוואה, וכאילו לווה מן הגוי בריבית וחזר והלווה לישראל הלווה בריבית, וכשהערב יגבה מהלווה את הכסף נמצא לוקח ממנו ריבית. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הַגּוֹי שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שאם הלווה נתבע תחילה ואין לו לשלם והערב משלם במקומו, נחשב התשלום כולו (הקרן והריבית ששילם הערב לגוי) כהלוואה חדשה שמלווה הערב ללווה, וכאשר מחזירה ללווה אין כאן ריבית (ראה רש"י ורמב"ן בבא מציעא עא,ב).

ו. וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה. צירף את הריבית לגוף ההלוואה עצמה והחוב הוגדר מראש על פי הסכום כולו. אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית. שבזמן שהתגייר היה הכול מוגדר כחוב ולא כריבית. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר זְקָפָן גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. שאסור לו לגבות את הריבית לאחר שהתגייר אף על פי שההלוואה ניתנה בהיותו גוי.
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּר זֶה. שהתגייר כדי שלא לשלם ריבית. כָּל מְעוֹת הָרִבִּית שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּשֶׁהָיָה גּוֹי. אבל מה שהתחייב לאחר שהתגייר אסור משום ריבית.

ח. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו וכו'. אסור לתת לחברו לעסוק בכספו, אם המקבל יישא בתשלום כל ההפסדים ויתחלקו ביניהם ברווחים (ראה לעיל ד,יד ולקמן ח,יב), שאם המקבל חייב בכל מקרה להחזיר את הסכום שקיבל, המעות שקיבל הן למעשה הלוואה, והרווחים הם הריבית. חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק. הנותן נושא גם בהפסדים בהתאם לחלקו בשכר כפי שנוהגים בעסק (ראה הלכות שלוחין ושותפין פרק ו). וְהַנּוֹתֵן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר. שהנותן נושא בתשלומי ההפסדים, ואת הרווחים מחלקים ביניהם.

ט. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמֶחֱצַת שָׂכָר. אסור לאדם לתת לאחר למכור בשבילו פירות וכיוצא בזה, בתמורה לכך שיתחלקו ביניהם בשווה ברווח. וְלֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמֶחֱצַת שָׂכָר. שיקנה פירות וימכרם ויתחלקו בשווה ברווח. וְלֹא שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִים לְפַטְּמָן לְמֶחֱצַת שָׂכָר. אסור לתת לחברו בהמות לפיטום, על מנת שיתחלקו בשווה ברווח. אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. שנותן לו שכר טרחתו והוצאותיו על מזון בעלי החיים. הבעיה בכל המקרים הללו היא שאם המקבל מחזיר בסוף את הקרן והם מתחלקים ברווח, נמצא שהמלאכה נעשתה תמורת קבלת הדבר בהלוואה, והדבר אסור משום ריבית. אבל אם מקבל שכר עבור טרחתו נמצא שעבד עבור שכרו ולא בתמורה להלוואה. אוֹ יִהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יָתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ. שמשתתף בהפסדים ביחס מופחת, שזהו שכרו עבור טרחתו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת. הלכות שלוחין ושותפין ח,א.

י. הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ… לֹא יְצָרֵף הַשָּׂכָר עִם הַקֶּרֶן וכו'. כשמשקיע עם חברו בשותפות או בעסק, כאשר מוסר לו את הכסף וכותבים על כך שטר, לא יעריך מראש את הרווח ויכתוב אותו בתור חלק מהקרן, שמא לא יהיה רווח או יהיה רווח פחות מהצפוי, וכשיגבה על פי השטר נמצא חברו משלם לו ריבית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עֵסֶק אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָן מִלְוָה וכו'. גם אם יכתבו רק את הקרן, לא יגדירו אותה כהלוואה, שמא יהיה הפסד וימות, והיורש לא ידע על כך ויגבה את כל הקרן ללא ניכוי חלקו בהפסד.

יא. אָסוּר לְהַקְדִּים וכו'. גם תוספת שלא סוכמה אסורה, ואפילו אם ניתנה מחוץ לזמן ההלוואה. נָתַן עֵינָיו לִלְוֹת מִמֶּנּוּ. תכנן לבקש ממנו הלוואה. סִבְלוֹנוֹת. מתנות. בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ. שלא היה יכול להרוויח מהן כשהיו ביד הלווה, והן כבטלות אצל הלווה.

יב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַלְּסוֹ בִּדְבָרִים אוֹ יַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. וכל שכן שלא ישבח אותו ולא יקדים לבוא לביתו לומר לו שלום. שֶׁנֶּאֱמַר נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר. שגם הטבות שאינן ממוניות אסורות משום ריבית.

יג. לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וכו'. גם כאשר הטובה אינה מגיעה אל המלווה ישירות, אלא אל אדם אחר שהמלווה מעוניין בטובתו, הרי היא אסורה משום ריבית.

יד. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית וּמֻתָּרִין. שנראים כמו ריבית כי הנותן מקבל יותר מהסכום שנתן, אך הם מותרים מכיוון שתוספת השכר אינה תשלום עבור אריכות זמן ההלוואה, ואין כאן כלל ריבית. לוֹקֵחַ אָדָם שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִלְוָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מותר לקנות מחברו זכות גביית חוב בשטר או בעל פה בפחות מסכום החוב, שההפחתה היא בגלל הסיכון שאולי לא יצליח לגבות את החוב. ואף על פי שתמורת מה שנתן למוכר הוא יקבל ממנו זכות לגבות יותר מכך, אין הדבר נחשב ריבית. וּמֻתָּר אָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָר. ונמצא שהמלווה מקבל משניהם יחד יותר ממה שהוא מלווה. שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה. שהתשלום הוא עבור התיווך בין הצדדים ואין כאן תוספת תשלום על עצם ההלוואה.

טו. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין. ואין בעצם ההלוואה ריבית או אבק ריבית. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. חכמים אסרו אותם מכיוון שיש בעקיפין הוספה עבור ההלוואה. חִטִּים בְּמָנֶה יֵשׁ לִי. חיטים בשווי מאה דינרים שאני יכול למכור לך בהקפה, ותוכל למכור אותן ולקבל בהן את הכסף שאתה זקוק לו. וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים. המוכר עצמו חזר וקנה מחברו את החיטים שמכר לו, ושילם לו במזומן סכום נמוך מהסכום שמכר לו אותן בתחילה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מכיוון שתוספת התשלום אינה מחמת שמכר לו בהקפה, אלא מכך שהיו שתי פעולות של מכירה בהפרש מחיר ביניהן. אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מֵאָה. והקנייה הייתה רק דרך להערים על דיני ריבית. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמֵּאָה. את המאה שחייב לו על החיטים שמכר לו בתחילה. שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן. ולכן אין הדין כאן כאבק ריבית שאינו נגבה מן הלווה למלווה (לעיל ד,ו).
וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ וכו'. שקיבל מהלווה את שדהו כמשכון להלוואה (לדרכים השונות בהן מותר הדבר או אסור ראה לקמן ו,ז-ח). לֹא יַחֲזֹר וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה. אם הלווה עצמו שוכר את שדה המשכון מן המלווה, הדבר אסור משום הערמת ריבית, שהרי באמת השדה שייכת לו, וממילא יוצא שתשלום השכירות הוא דרך להערים ולשלם למלווה ריבית עבור ההלוואה.

טז. אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אֶת הַדִּינָרִין. לתת אותם לזמן תמורת תשלום, ויכול להשיב לו דינרים אחרים. וּמֵבִיא דִּינָרִין אֲחֵרוֹת. ודומה להלוואה. וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית. אבל אינה ריבית קצוצה, מכיוון שאין זה כהלוואה היות ולא כל האחריות על השוכר (שהרי שוכר פטור באונסים), ואילו בהלוואה חייב להשיב את כל הסכום בכל מקרה (ראה תוספות בבא מציעא סט,ב).

יז. מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו וכו'. אם לפי חוקי המלך מי שפרע מס שמוטל על חברו, יכול בתמורה לכך לשעבד את חברו שיעבוד אצלו (ראה גם הלכות גזלה ה,טז, הלכות עבדים א,ח). וְנָתַן עַל יָדוֹ דִּינָר. פרע עבורו מס בשווי דינר. אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ יָתֵר מִדִּינָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. ואין בכך משום ריבית מכיוון שהפירעון שפרע עבור חברו אינו נחשב להלוואה.