פרק ה', הלכות מעילה, ספר עבודה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת דָּבָר הָרָאוּי לְחַזֵּק הַבֶּדֶק, כְּגוֹן אֶבֶן אוֹ קוֹרָה, אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן כְּבָשִׂים וְתוֹרִים, אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לַמִּזְבֵּחַ דָּבָר הָרָאוּי לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּגוֹן אֶבֶן אוֹ קוֹרָה, אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לָזֶה וְלָזֶה דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, כְּגוֹן הַמַּקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלִין וְחֹמֶץ וְצִיר אוֹ קַרְקַע, אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁ אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל אוֹ עָפָר אוֹ אֵפֶר – מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן מִשָּׁעָה שֶׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהִפָּדוֹת.
א. לְחַזֵּק הַבֶּדֶק. להשתמש בו במקדש. הַמַּקְדִּישׁ לַמִּזְבֵּחַ דָּבָר הָרָאוּי לְבֶדֶק הַבַּיִת. ואינו ראוי למזבח. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן מִשָּׁעָה שֶׁהֻקְדְּשׁוּ. כל דבר שיש בו ערך ממוני מתקדש לבדק הבית משעת הקדשתו ויש בו מעילה. עַד שֶׁיִּפָּדוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהִפָּדוֹת. כל הדברים כאן ראויים להיפדות על ידי שנמכרים ודמיהם מתקדשים במקומם, מלבד הדברים שהוקדשו לבדק הבית אשר ראויים למזבח שאי אפשר לפדותם, ודינם שנמכרים לצורך הקרבה על המזבח ומביא את דמיהם לבדק הבית (ראה הלכות ערכין וחרמין ה,ה).
ב. כָּל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, עִם דְּבָרִים שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהֶן מִקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, וְאִם נֶהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִכֻּלָּם – מָעַל.
ג. אָכַל וְהֶאֱכִיל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ נֶהֱנָה וּמְהַנֶּה חֲבֵרוֹ, אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, אוֹ אֲכִילַת חֲבֵרוֹ וַהֲנָיָתוֹ, כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לִמְעִילָה, וְאִם נַעֲשָׂה מִן הַכֹּל הֲנָיָה בִּפְרוּטָה – מָעַל.
ג. אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ. אכל בעצמו וההנה את חברו. אוֹ אֲכִילַת חֲבֵרוֹ וַהֲנָיָתוֹ. האכיל את חברו וההנה אותו מן ההקדש.
ד. הַמְּעִילָה מִצְטָרֶפֶת לִזְמַן מְרֻבֶּה. כֵּיצַד? נֶהֱנָה הַיּוֹם מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְנֶהֱנָה לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים בְּעֶלֶם אֶחָד – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִפְרוּטָה, וּמָעַל.
ד. בְּעֶלֶם אֶחָד. שלא נודע לו בין ההנאה הראשונה להנאה השנייה שחטא בהנאה מן ההקדש.
ה. אֵין מְעִילָה אֶלָּא בַּתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע. אֲבָל הַנֶּהֱנֶה בַּקַּרְקַע עַצְמָהּ אוֹ בַּמְחֻבָּר לָהּ – לֹא מָעַל, אֲפִלּוּ פָּגַם. כֵּיצַד? הַחוֹרֵשׁ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ בָּהּ – פָּטוּר. נָטַל מֵאֲבָקָהּ וְנֶהֱנָה בּוֹ, וּפְגָמָהּ – מָעַל. הַדָּשׁ בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ – מָעַל, שֶׁהָאָבָק שֶׁלָּהּ מוֹעִיל לַשָּׂדֶה, וַהֲרֵי נֶהֱנָה בָּאָבָק וּפָגַם הַשָּׂדֶה. וְכֵן אִם חָרַשׁ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אָבָק לָעֵשֶׂב שֶׁנָּתַן בָּהּ, וְנָטַל הָעֵשֶׂב – מָעַל. הַדָּר בִּמְעָרַת הֶקְדֵּשׁ אוֹ בְּצֵל אִילָן אוֹ שׁוֹבָךְ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה – לֹא מָעַל. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ בַּיִת בָּנוּי – הַדָּר בּוֹ לֹא מָעַל. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים, וּבָנָה בַּיִת בָּהֶן – הַדָּר שָׁם מָעַל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ה. אֲפִלּוּ פָּגַם. חיסר את שווי הדבר. נָטַל מֵאֲבָקָהּ וְנֶהֱנָה בּוֹ וּפְגָמָהּ. נטל מהעפר שבשדה ובכך פגם בשדה, מעל כיוון שכעת אינו מחובר לקרקע. הַדָּשׁ בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ. ונהנה מעפר השדה המועיל לדישה. שֶׁהָאָבָק שֶׁלָּהּ מוֹעִיל לַשָּׂדֶה וַהֲרֵי נֶהֱנָה בָּאָבָק וּפָגַם הַשָּׂדֶה. מכיוון שהאבק של השדה מועיל לה, נמצא שבעת הדישה הוא נהנה מן העפר ופגם בשדה. חָרַשׁ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ כְּדֵי וכו'. העפר מועיל לירק ונמצא שנהנה ממנו וחסרונו פגם בשדה. הַדָּר בִּמְעָרַת הֶקְדֵּשׁ… לֹא מָעַל. כיון שמחוברים לקרקע. הַמַּקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים וּבָנָה בַּיִת בָּהֶן הַדָּר שָׁם מָעַל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן ו,ח.
ו. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ – מוֹעֲלִין בָּהֶן. כֵּיצַד? הִקְדִּישׁ שָׂדֶה וְהוֹצִיאָה עֲשָׂבִים, אִילָן וְעָשָׂה פֵּרוֹת – מוֹעֲלִין בָּהֶן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבּוֹר רֵיקָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם, הִקְדִּישׁ אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּאת זֶבֶל, שׁוֹבָךְ וְנִתְמַלֵּא יוֹנִים, הוֹאִיל וְאֵינָן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְכֵן הַזֶּבֶל וְהַפֶּרֶשׁ שֶׁבַּחֲצַר הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהֶן? יִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לַלִּשְׁכָּה. מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ – אָסוּר לֵהָנוֹת בַּמַּיִם שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. יָצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַשָּׂדֶה – מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהֶן. עֲרָבָה הַגְּדֵלָה בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַסָּמוּךְ לִשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, וְשָׁרָשָׁיו יוֹצְאִין בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה: אִם בֵּינוֹ לְבֵין הַשָּׂדֶה עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – הֲרֵי אוֹתָן הַשָּׁרָשִׁים שֶׁבְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אֲסוּרִין, וְהַנֶּהֱנֶה בָּהֶן לֹא מָעַל; הָיָה הָאִילָן רָחוֹק יָתֵר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – הַנֶּהֱנֶה בָּהֶן מָעַל. אִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הַסָּמוּךְ לִשְׂדֵה הֶדְיוֹט, וְשָׁרָשָׁיו יוֹצְאִין בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה: אִם הָיָה בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – מוֹעֲלִין בָּהֶן; הָיָה רָחוֹק יָתֵר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – הֲרֵי אוֹתָן הַשָּׁרָשִׁין שֶׁבְּתוֹךְ שְׂדֵה הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.
ז. קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ הָעוֹף מֵעֵצִים וַעֲשָׂבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – כָּל הַקֵּן עִם הַבֵּיצִים שֶׁבּוֹ עִם הָאֶפְרוֹחִים הַצְּרִיכִין לְאִמָּן, אֵין נֶהֱנִין בָּהֶן, וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל.
ז. הוֹאִיל וְאֵינָן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. אלא הגיעו להקדש מבחוץ. הַזֶּבֶל וְהַפֶּרֶשׁ שֶׁבַּחֲצַר הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הפרשת הבהמות, ואפילו הפרשת בהמות ההקדש (ראה בבלי מעילה יב,ב). וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהֶן יִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לַלִּשְׁכָּה. גזברי ההקדש מוכרים אותם ודמיהם מתקדשים ומצטרפים לממון בדק הבית (הנמצא בלשכה מיוחדת, הלכות ערכין וחרמין א,י). מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ. נובע בתוך שדה ההקדש ומשם יוצא החוצה (ריק"ו). עֲרָבָה הַגְּדֵלָה בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אין בה מעילה כיוון שאינה נמכרת ואינה ראויה לכלום, אבל אסור ליהנות ממנה (פה"מ מעילה ג,ז). וְשָׁרָשָׁיו יוֹצְאִין בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה. שורשי האילן נכנסים לשטח שדה ההקדש. עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הֲרֵי אוֹתָן הַשָּׁרָשִׁים וכו'. עד שש עשרה אמה נחשבים השורשים חלק מהאילן וכיוון שהאילן אינו של הקדש הנהנה מהם לא מעל. מעבר לשש עשרה אמה נחשבים השורשים כדבר נפרד מהאילן והנהנה מהם מעל כדין גידולי הקדש.
ז. קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וכו'. ומדובר שהקן נבנה מעצים ועשבים שהובאו ממקום אחר ולכן אין בו מעילה (פה"מ מעילה ג,ט, וראה הלכות עבודה זרה ז,יב). הָאֶפְרוֹחִים הַצְּרִיכִין לְאִמָּן. אבל אפרוחים עצמאיים שאינם צריכים לאמם מותרים לגמרי.
ח. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַיַּעַר – מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ, בֵּין בָּאִילָנוֹת בֵּין בְּכָל קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת אוֹ שֶׁבֵּינֵיהֶן.
ח. בֵּין בְּכָל קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת. מדובר בקנים שהיו באילנות בשעת ההקדשה, ולכן כשמקדיש את היער הם מתקדשים ויש בהם מעילה (ריק"ו).
ט. גִּזְבָּרִין שֶׁשָּׁפוּ עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְקָצְצוּ אוֹתָן – מוֹעֲלִין בְּאוֹתָן הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁחָתְכוּ בְּעֵת שֶׁקָּצְצוּ, אֲבָל אֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁפּוּי, וְלֹא בַּנְּסֹרֶת, וְלֹא בַּנְּבִיָּה שֶׁל עֵצִים, וְהִיא הַגּוּף הַקָּשֶׁה הֶעָגֹל שֶׁבְּתוֹךְ הָעֵץ הַדּוֹמֶה לְיַבֹּלֶת, שֶׁלֹּא יִצְלַח לִמְלָאכָה.
ט. גִּזְבָּרִין שֶׁשָּׁפוּ עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְקָצְצוּ אוֹתָן. שייפו וחתכו עצים לעשות מהם קורות. לֹא בַּשִּׁפּוּי. קליפות דקות.
י. הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, וְלֹא בִּשְׂעָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד לִגָּזֵז, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר לוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר הוֹלֵךְ וּמַשְׁבִּיחַ.
י. הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. דינו כקרקע (רש"י סנהדרין טו,א). וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר הוֹלֵךְ וּמַשְׁבִּיחַ. ששער ארוך הוא בעל ערך רב יותר, ולכן אינו נחשב כבר כגזוז אף שעומד להיגזז.
יא. הַזּוֹרֵעַ פֵּרוֹת הֶקְדֵּשׁ – פּוֹדֶה אוֹתָן בִּשְׁעַת זַרְעָן; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּדָה – הֲרֵי הַגִּדּוּלִין חֻלִּין, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְחַיָּבִין בַּחַלָּה.
יא. הַזּוֹרֵעַ פֵּרוֹת הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אוֹתָן בִּשְׁעַת זַרְעָן. יש לפדותם לפני זריעתם (ראה גם הלכות מעשר שני ו,טו). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּדָה הֲרֵי הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. ומכל מקום עליו לשלם להקדש את מחיר הזרעים כפי שהיו שווים בשעת הזריעה (ריק"ו, כס"מ על פי ר"ש תרומות ט,ד). וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. כשחייב קרן וחומש (על דבר אחר) אינו יכול לשלם מהם אף שהם חולין כיוון שעליו לשלם את שווי הזרע להקדש (ריק"ו, וראה תוכ"פ תרומות עמ' 425). וְחַיָּבִין בַּחַלָּה. כחולין.
יב. שְׁמָרִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם: רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי – אָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ, וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל; רְבִיעִי – מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – אַף מֵרְבִיעִי וָאֵילָךְ לְעוֹלָם אָסוּר.
יב. שְׁמָרִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שמרי יין של הקדש. שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם. למצות מהם את היין. רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי. המשקה שהתקבל בשלוש הפעמים הראשונות שמיצה. אֲבָל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. שמרי יין שהוקדש לנסכים, וקדושתם חמורה יותר ולכן החמירו בהם.
יג. הַמַּקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת לַמִּזְבֵּחַ – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. הִקְדִּישׁ חֲמוֹר לַמִּזְבֵּחַ – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ. הִקְדִּישׁ תּוֹרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְבֵיצֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יג. הַמַּקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת לַמִּזְבֵּחַ וכו'. דברים אלו אינם ראויים למזבח, וצריך למכרם ולהביא בדמיהם קרבנות למזבח. ומשום כך אין דינם כקדשי מזבח אלא כקדשי בדק הבית שמועלים בחלבם ובביציהם (ראה לעיל ג,יב-יג). הִקְדִּישׁ תּוֹרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְבֵיצֵיהֶן. אף על פי שראויים למזבח ויש להקריבם, צריך להביא את דמיהם לבדק הבית (הלכות ערכין חרמין ה,ה), ולכן יש להם דין קדשי בדק הבית. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יג.
יד. כָּתְנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁבָּלוּ – מוֹעֲלִין בָּהֶן כִּשְׁאָר קָדָשִׁים. וְהַחֲדָשִׁים, הוֹאִיל וְנִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּהֶן – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
יד. כָּתְנוֹת. בגדי כהונה. שֶׁבָּלוּ. היו עושים מהם פתילות (הלכות כלי המקדש ח,ו). וְהַחֲדָשִׁים. המיועדים ללבישה בשעת העבודה. הוֹאִיל וְנִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּהֶן. שמותר לכהן העובד ללבוש אותם אפילו שלא בשעות העבודה (שם הי"א).
טו. קָדְשֵׁי גּוֹיִם: אִם לְבֶדֶק הַבַּיִת הִקְדִּישׁוּ – מוֹעֲלִין בָּהֶן; וְאִם קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הֵן – אֵין בָּהֶן מְעִילָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא א,ב), אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
טו. קָדְשֵׁי גּוֹיִם. שהוקדשו על ידי גויים. שֶׁנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ומכאן שהמעילה בקרבנות היא רק בקרבנות של בני ישראל.
טז. קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֵרִיחַ בַּקְּטֹרֶת אַחַר שֶׁעָלָת הַתִּימֹרֶת, אֲבָל אִם הֵרִיחַ בַּקְּטֹרֶת כְּשֶׁתַּעֲלֶה תִּימָרְתָּהּ – מָעַל.
טז. קוֹל. כלי הנגינה של המקדש (ראה גם הלכות שופר א,ג). וּמַרְאֶה. יופי ההיכל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֵרִיחַ בַּקְּטֹרֶת אַחַר שֶׁעָלָת הַתִּימֹרֶת וכו'. המריח את הקטורת המונחת על הגחלים בשעה שעשן הקטורת עולה, מעל (ראה הלכות כלי המקדש ב,י). אמנם לאחר שהעשן עלה וכבר הסתיימה מצוות הקטורת אין בו מעילה.

תקציר הפרק 

פרק ה' הלכות מעילה מעילה בבדק הבית הקדש של חפצים מתחלק בין חפצים ששמישים לבית המקדש, כגון קורבנות, לבין חפצים שאינם ניתנים לשימוש בבית המקדש, באמצעותם מתחזקים את בית המקדש באופן שוטף. על כן יש שני סוגי הקדשות: "קדשי בדק הבית" ו"קדשי מזבח". הקדש לבדק הבית שונה מהקדש למזבח החל על קרבן שנידר או נידב לבית המקדש; לדוגמה, ניתן לפדות או לחלל הקדש בדק הבית, שכן ההקדש חל על הערך הכלכלי של החפץ ולא על החפץ כשלעצמו. בנוסף, דיני מעילה החלים על בדק הבית שונים מאלה החלים על הקדש קדושת הגוף. מועלים בכל דבר שהוקדש לבדק הבית, והכל מצטרף למעילה, ואפילו גידולים ישירים של הקדש והקדשות מגויים. ובתנאי שהדבר תלוש וראוי לשימוש כלשהו. חריגים: לקול, מראה וריח אין מעילה (קול שיר וניגון הלווים, מראה יופיו של המקדש וריח ניחוח הקטורת לאחר שעלה)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ה' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן